התצוגה השמחה ביותר של ז'אן פול גוטייה? בוודאי לא זו שעלתה בערב יום חמישי האחרון (19 בינואר) בפריז, עם קולקציית הגברים לעונת חורף 2012-13. אמנם היו בה מספיק ניסיונות לכפר על האווירה העגומה בעזרת מוזיקה אלקטרונית מתעתעת, או שורה של דוגמנים (כולל אנדרי פז'יק האנדרוגני האלמותי) בפוזות תיאטרליות שכמעט כבר לא רואים היום, ועדיין היא הותירה טעם מר, כמו זה העולה בגרונות בעת פרידה לא רצויה, למרות שבאופן רשמי אף אחד עדיין לא הולך לשום מקום. עובדה, אפילו גוטייה, שרגיל לרוץ בסוף כל תצוגה כאחוז שיגעון על המסלול, ויתר הפעם על המחווה.
ייתכן שבכל אשמה ההעמדה של התצוגה עצמה. אם עד היום הרגיל גוטייה את הקהל במופעים ראוותניים ומוגזמים (אקרובטים המזנקים מהקירות; זירת איגרוף באמצע האולם; ג'יימס בונד), הפעם ההצגה היחידה הסתכמה בצלם, שהיה חלק מהמופע הכללי, אשר ניצב בקצה המסלול וצילם כל אחד מהבנים אחרי שהשלים סיבוב, שנייה לפני שעלה לעמוד על במה. בסופה של התצוגה, על אותה במה, נוצרו מעין שתי שורות של דוגמנים ופניהם לקהל, העומדים כבתמונת מחזור.
אין ספק שהכוונה הייתה אמורה להיות נוסטלגית ההוכחה הייתה בקולקציה, שהייתה, שוב, מיני רטרוספקטיבה לעבודתו של המעצב אבל היה בה דוק של עצב. כאילו והבנים אינם מסיימים את כיתה א' אלא את י"ב, ויודעים שפניהם לחוויה המרטיטה המכונה בפי כל צה"ל.
הבגדים עצמם פרטו על אותם קודים מוכרים של גוטייה ועל אותה מוזה גברית המחליפה ללא הרף בין מצ'ואיזם שחצני לנשיות. או בגרסת התצוגה בין זקני-פנים ומעילים צבאיים לחצאיות קפלים ארוכות עשויות צמר. באופן כללי, הרושם היה מרוסן יותר. לצד חליפות שהיו מורכבות מבדים מודפסים בדוגמת לבני-בניין, שסימנו את הקצה האקסצנטרי (ולווה מיד לאחר מכן בחולצות המודפסות בכתובות גראפיטי, כשהקשר הפיזי בין השניים ברור), היו שלל פריטים מיושבים בדעתם. מעילים עשויים צמר בצבע זית, נתפרו עם שרוולים מעור, או מכנסי קורדורוי רחבים, שמכפלתם קופלה כלפי חוץ, חושפת בד בהיר ומפוספס, היו מהזכורים ביותר.
האם גוטייה כבר לא רלוונטי? האם הוא נאלץ לחזור שוב על אותם טריקים מוכרים של הדפסים דיגיטליים וחצאיות שממזמן אינן סקוטיות מהכרח שנגזר מהיעדר רעיונות חדשים? ספק אם ניתן לקבוע זאת כעת, אבל השאלות מטרידות את המוח מאוד.
דיווח מתצוגת הגברים של לואי ויטון בפריז
