"קולקציות ריזורט מתרכזות ברצונה של האישה" ציין לפני כשנה אלבר אלבז, והגדיר באחת את סוד הקסם של הקולקציות המגשרות בין עונת החורף לעונת הקיץ ומושקות לרוב לקראת חודש נובמבר. זאת בניגוד כמובן, לעונות הגדולות (אביב-קיץ; סתיו-חורף), האמורות לעסוק ברצונו של המעצב ולבטא את בשורתו החדשנית.
וכך הריזורט, שהיה באופן מסורתי אוסף עיצובים קליל המיועד לחופשה ביעדים אקזוטיים בזמן ששורר מזג אוויר צונן בעולם המערבי - קונספט שהתגבש באנגליה בשליש הראשון של המאה העשרים - הפך עם השנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, לחלק הארי מההיצע של בתי האופנה. בשאנל לדוגמא, קולקציית הריזורט, שמחיריה שערורייתיים כמצופה, נמכרת בבוטיקים לאורך יותר מחצי שנה, זמן רב יותר מכל קולקציה אחרת.
עונת הריזורט לשנת 2012, שהוצגה באופן ספורדי לאורך החודש הנוכחי (ולא כחלק משבוע אופנה מסודר), מבהירה ביתר שאת כי תחום העיסוק של הקולקציות המדוברות רחוק מקונספט של בגדי חופשה. במילים פשוטות? זו בעיקרון הזדמנות עבור המעצבים, ולכך למעשה רמז אלבז, להכניס אל החנויות קולקציות מסחריות, נגישות וקלות ללבישה, בעלות טון אמנותי מרוכך מהרגיל. עיצובים, שאינם מצריכים מסלול תצוגה והשראה מורכבת ויצירתית, אלא שיכולים להיתלות על הקולבים ולשמור על רלוונטיות בלי קשר לטרנד רגעי כזה או אחר. ההצלחה היחסית של קולקציות הביניים האלו, הביאה לאפקט כפול, המורגש בעונה הנוכחית פי כמה מבעבר: ראשית, מספר המעצבים שהציגו קולקציות ריזורט כמעט שולש (ומספרם מגיע ל-100 ויותר); שנית הקולקציות הולכות וגדלות, נעשות מגוונות, לפעמים אף יותר מההיצע בקיץ ובחורף.
הרחבת היריעה של קולקציות הריזורט יכולה להסביר היטב מדוע העיצובים שהוצגו החודש נחשבים על ידי מבקרי האופנה כעונת הריזורט הטובה, או לפחות החשובה, ביותר אי פעם. זו אולי אינה חדשנית, אבל משוכללת דיה ומערבת מספר שיא של מעצבים, כדי להשפיע על כיוונו ומגמותיו של עולם האופנה. למעשה, למעט הכותרת 'ריזורט' (או קרוז, תלוי באיזה חלק מהגלובוס דנים בהן), ספק עד כמה יכולה העין הבלתי מזויינת להבחין בהבדלים שאמורים להיות בינן לבין קולקציה עונתית 'רגילה'.
אם מנסים לסחוט מגמה עקרונית מקולקציות הריזורט החדשות, שיכנסו כאמור לבוטיקים לקראת נובמבר, הרי זו תהיה הפרידה הסופית מגל המינימליזם האחרון שתקף כצונאמי בשנתיים האחרונות. לא עוד ניוד, לא עוד צבעים חמורים, לא עוד בלוקי צבע גיאומטריים וחפים ממרקם. אלא, עודף של צבע והדפס שמבקשים להתמסר אל חגיגה ויזואלית מכשפת. אחד המוטיבים החוזרים, הוא כיסויים של אין ספור פריטים, ממכנסיים ועד חולצות ושמלות, בקישוטים ספק פרחוניים, ספק דיגיטליים, ויצירת מראה טוטאלי עמוס המפנה גב לצורות הנקיות.
מרק ג'ייקובס לדוגמא, המעצב האמריקאי שזכה רק לפני כשבועיים בפרס על מפעל חיים מטעם מועצת מעצבי האופנה של אמריקה, יצר חליפות-אוברול מצוייצות וצבעוניות גם עבור הקו הנושא את שמו וגם עבור בית האופנה הצרפתי לואי ויטון. ז'יבנשי, שזוכים בקלות בתואר הקולקציה המסעירה של העונה, הציגו מראות שהושפעו מהוואי תוך ניכוסם אל תבנית מודרנית רדיקלית שהפכה את החוף לרחוב, כמו חצאיות מיני עשויות סאטן, המעוטרות מעין-היביסקוסים משוכפלים, או שמלת ג'רזי שחורה, הדוקה מאוד, שכוסתה בסחלבי הולוגרמה. באותו הינד של משי מקושט, ראוי להזכיר גם את הקולקציה שרקח ג'יילס דיקן עבור עימנואל אונגרו. שמלות מקסי בהדפסים אמורפיים ועקשניים, שכיוונה לאותו ההשיג אופנה שמייצרת מימד חדש של התפעלות.
אם כן, איפה היא תחושת החופש המתלווה לקולקציות הריזורט, שהייתה מגיעה בתקופתו של איב סן לורן כתמה אקזוטית מרשרשת, המזכירה את השמש הפראית של אפריקה? ייתכן שהתפוגגה באוויר, או לפחות הוחלפה ברמזים דקים לאתניות. מבט חטוף בקולקציה פרואנזה סקולר, על גווני הכורכום הכתומים או כיסי הדגמ"ח העצומים או בזו של ג'ייסון וו, המזכירה את אירופה הרבה יותר מכל מקום אחר, מבהיר עד כמה העולם של היום, הגלובלי כל כך, אינו נדרש לבגדי המתאימים למסע מצודד בקו המשווה. אם כבר, הוא נדרש לאופנה שמתחלפת עשרות פעמים בשנה. קולקציות הריזורט העכשוויות עונות בדיוק על הצורך הזה.