ומי לא בא?

אפשר לומר שאירוניה קלה ליוותה את תצוגת האופנה לגברים של בית ג'ון גליאנו לקיץ 2012, בערב יום שישי האחרון בהוטל סלומון דה רוטשילד בפריז. משפטו של המעצב הבריטי, שהואשם בשורה של הערות אנטישמיות בפברואר השנה וסולק מבית האופנה כריסטיאן דיור, נפתח בדיוק ביום בו החל שבוע האופנה בעיר (22 ביוני), ומשום מה קרבניטי המותג מצאו לנכון, לעטר את תיק העיתונות שחולק במקום בפורטרט הפנים שלו. רק חבל שהמהלך הזכיר ביתר שאת כי הוא סולק גם מבית האופנה הנושא את שמו לפני כחודשיים. אולם האירוניה כמובן לא פסקה בכך, אלא כדרכו של גורל מצחקק הלכה והתחדדה כאשר התברר כי דווקא הקולקציה שהוצגה באותו הערב עסקה כולה במימדים של בריטיות עולצת וצבעונית משנות ה-60 וה-70, קרי המגרש הביתי של גליאנו.

נפתח משפטו של ג'ון גליאנו

אבל אירוניה בצד ומציאות במרכז. החששות כי היציעים יוותרו ריקים בתצוגה הראשונה לאחר הפרשה שהסעירה את עולם האופנה (ואף גרמה לנטלי פורטמן לצאת בקריאה נרגשת נגד אנטישמיות), התבדו לחלוטין. האולם, שהיה רחב ידיים, אמנם היה נטול סלבריטאים (קניה ווסט, אגב, הופיע בוויטון יום לפני כן) אך מלא מפה לפה בעיתונאים, קניינים, פשיוניסטות ושאר סקרנים שצבאו על המקום. חרם מסתבר, עד כמה שהוא יכול להיות אצילי, הוא אופציה בלתי הגיונית עבור תעשייה ששווה מיליארדים. עובדה, אפילו סידני טולדנו, היו"ר היהודי של כריסטיאן דיור (המחזיקים ברוב מוחלט של מניות ג'ון גליאנו) וזה שפיטר את גליאנו, הגיע.

כנגזרת הגיונית של ההשראה העונתית - עידן הפסיכדליה בלונדון, התצוגה הייתה מסיבת ענק. בקצה המסלול עמדו טבעות תאורה צבעוניות, שהבהבו כמו גלגל ענק בלונה פארק נודד, והמוזיקה הלמה בעוז ונעה סגנונית בין רוק אנד רול למשהו שיכול להתאים כפסקול לסרט הבא בסדרת אוסטין פאוארס. הקולקציה עצמה, שעוצבה למעשה על ידי יד ימינו של גליאנו בשני העשורים האחרונים, ביל גייטן והסטודיו לעיצוב שנותר לאחר שעזב, ריפררה אל ארבע קבוצות עיקריות, כולן בעלות אותו מאפיין של 'בריטישנס' - מראה צבאי ופופי להחריד, המאוכלס במעילי קצינים אדומים, מגבעות ושאר נוצות, עם דיטיילים שמצאו בעבר את מקומם על עטיפת האלבום סרג'נט פפר של הביטלס; גיק-שיק המורכב מבגדים מחוייטים בגווני פסטל קרירים ובהירים, שסוגננו עם משקפיים עגולים שכאילו ונלקחו מפניו של הצייר האיקוני דיוויד הוקני; אוסף של בגדים תחתונים וחלוקי משי מודפסים בזהב, המתאימים לפי ההצהרה הרשמית 'לעבודה מהבית'; ולסיום הפומפוזי, גרדרובה של כוכבי הרוק של התקופה, על מכנסי הסאטן ההדוקים, הבלייזרים השחורים שנלבשים כשאינם רכוסים או עיטורי נחש, שכל מטרתם לדבר בשפה של גוזמאות.

יחד עם זאת, האמת המרה היא, שכמעצב שקנה את שמו בעשור וחצי האחרונים בזכות תיאטרליות שאינה יודעת שובע, מעט מאוד ממנה נותר הפעם על המסלול. הפנטזיה, השואו הגדול, צומצם למינימום ההכרחי (הרי גליאנו לעולם לא היה מציג חליפה בצבע בז' נטולת כמעט כל איבזור). כאן, האירוניה הייתה כבר אכזרית. עם סילוקו של המעצב מהבית, סולקה גם האמנות הקשה לעיכול שהציג. כעת, כל מה שנותר זה שם, בתקווה שיש בו מספיק היסטוריה כדי להבטיח מכירות נאות בעתיד.

מי שהתעקש על שואו משביע רצון, או לפחות מעט תיאטרון, יכול היה למצוא אותם יום לפני כן (23.6) באירוע שקיים הילד הרע של האופנה – ז'אן פול גוטייה. הפעם, במקום תצוגה מסורתית, קיים המעצב הצרפתי, שהפך שם נרדף לשיק מלחים, אירוע בעל גוון מעט אחר.

סביר שהכוונה הייתה לתת לצופים, שרגילים לראות תצוגות גרנדיוזיות, הצצה לצדדים שבדרך כלל נותרים מחוץ לטווח הראייה שלהם. לשם כך, שינה גוטייה את היוצרות. בדומה לתצוגה הקודמת של בית מיזון מרג'יאלה, 'אחורי הקלעים' של המסלול, שבדרך כלל אין גישה אליהם, נותרו חשופים לגמרי. בכך התאפשר לקהל לראות את הדוגמנים מתלבשים ומתפשטים מול שורות של קולבים ובגדים, מתכוננים לעלייתם אל המסלול.

יחד עם זאת, גוטייה עשה הרבה יותר מאשר לספק ממתקי עיניים. הוא חשף גם את הצד המסחרי של האופנה – והתצוגה עצמה התנהלה למעשה כמו תצוגה לקניינים, כאשר מסביב פוזרו שולחנות בהם ישבו בעלי בוטיקים מצד אחד, מוכרים מטעם בית האופנה בצד השני, ובניהם ספרי הקולקציה. יותר מכך, עם כל עליה של דוגמן למסלול, כרוז ציין שמו, שם הדגם אותו הוא לובש, ואת הרכב הבד של הבגד. במילים פשוטות, זו הייתה חוויה בעלת קצב התנהלות שונה לחלוטין מכל מה שמוכר.

האם הדבר השפיע על הקולקציה? כרגיל אצל גוטייה, ההצגה גדולה מן המציאות. ספק אם ניתן למצוא חוט מקשר בין העיצובים עצמם, שערבלו בין טון ספורטיבי חריף להדפסי הוואי ומעילי טרנץ שקופים, למיצג שביקש להיות רדיקלי למדי. הגבר של גוטייה, נותר בעינו. גברי מאוד ומזוקן מצד אחד, פלרטטן ושרירי מצד שני, ותמיד עם קריצה נשית, שאינה משתמעת לשני פנים. יש דברים, כמו סריג הפסים של המעצב, שנועדו להישאר כפי שהם תמיד.

הישראלי שלנו בשבוע האופנה בפריז