הסרט "יוז'י יאממוטו: זה החלום שלי" מתחיל עם מילותיו של יאממוטו שמצהיר, "אני שונא כוח. אני אמן". האמירה הזו, על הכוחניות שבה, מופנית כלפיי תעשיית האופנה. אותה תעשייה שבה יאממוטו פועל, וממנה הוא ככל הנראה מבדיל את עצמו. ככלות הכל, הוא אמן, לא מעצב אם להתייחס למילותיו. לא עובר זמן רב, ואנחנו בסטודיו של יוז'י. כל הצוות שלו ממתין לו, והשולחן מסודר לעילא, כאילו עברה עליו סטייליסטית מינימליסטית. ואנחנו בסטודיו, של מעצב, לא של אמן.
ראיון עם במאי הסרט "יוזי' יאממוטו: זה החלום שלי", תיאודור סטנלי.
המתח הזה, בין אמן למעצב, עומד בבסיס השאלה התמידית מה זו בעצם אופנה. תיאו סטנלי, במאי הסרט לא מפחד לשחק עם המושג של "סרט האופנה", והוא עושה את זה בעזרת דמותו של יאממוטו, שמילותיו עוטפות את הסרט מכל כיוון. תמיד באותו טון, עם סוג של רוגע שעומד לפעמים בניגוד מוחלט לתוכן הקשה שנאמר. המלים של יאממוטו, בסרטו של סטנלי, הופכות את האירוע הזה לחלום שעוטף את הצופה כמו ענן רך.
התחושה הזו אינה ברורה מאליה. לא רק בגלל שסרטי אופנה מתאפיינים פעמים רבות בעריכה מהירה, ומעורבים בהם יותר מדי אנשים שעושים יותר מידי דברים בזמן מועט מידי, אלא בעיקר בגלל שיאממוטו לא מפסיק לדבר על בגדים. לא על אופנה. ובמובן הזה, מתוך הפער שנמתח כל הזמן בינו לבין התעשייה, הוא מציג את עצמו ואת עבודתו כעבודה. הרגליים כל הזמן על הקרקע, ועדיין מדובר ב-30 דקות תרפויטיות כמעט, של סרט.
"אני לא מעצב אופנה. אני לא עוקב אחרי טרנדים. אני לא רואה מה נמכר. אני לא מתעניין באופנה. אולי רק באופן החיתוך של הבגדים". משפט בנאלי למדי, מפיו של אדם לא בנאלי כלל, מייצר נקודת מבט חדשה, על מהי התרחקות מטרנדים, מהו אופן הפעולה שבו ניתן להיות חלק ממותג מצליח. ואם לא די בכך, אז יאממוטו ממשיך למתוח את הקווים, כשהוא מספר, בלי להתרגש, ש"החלק החשוב ביותר בשבילי הוא הסילואט, התנועה, ההגנה על הגוף הנשי".
זוהי הפתעה לא פשוטה למי שמכיר את עבודתו של יאממוטו, שהעבירה את הסילואט הנשי דקונסטרוקציה: במבט ראשוני נדמה שקווי המתאר של הגוף שוכנים בבגד מבלי להוות את קווי המתאר של הבגד.
יאממוטו מודע לכך שההיצמדות שלו לשחור ולבן אינה דבר מה שניתן לעבור עליו, אך גם את הנטייה הזו הוא מפשט: "כל חיי נוח לי להיות בשחור. לא להיות בולט" - זה ברמה האישית. בכל מה שקשור ליצירתו, יאממוטו טוען כי העניין שלו בגוף מוביל לכך ש"אני שוכח מצבע. ביחס לצבעים אני עצלן". את ההקשר הפסיכולוגיסטי אתם מוזמנים לעשות מתוך הביוגרפיה של יאממוטו, שכוללת את העובדה שהוא נולד בטוקיו של אחרי ההפצצה. התוצאה והתשובה, "לא היה לי זיכרון של תרבות יפן מלבד טוקיו ההרוסה".
כאמור, יאממוטו סוחף עם מילותיו, וגורם לצופה לרצות לשתות עוד ועוד מהן, מבלי שאלה יהיו תמיד יוצאות דופן. הייחוד שלהן נובע מתוכו, והכוח של הסרט של סטנלי נתון בדיוק בחוסר הפחד מהפשטות, בהבנה המאוד עמוקה של סטנלי את הדמות שעומדת מולו.
אחת הבעיות הגדולות של האופנה כיום היא קרבת היתר שנוצרה בינה לבין לקוחותיה וצופיה. נכון להיום ישנם ניסיונות שונים להילחם בקרבה הזו, שנובעת מהרצון של רבים להפוך לסלבס, ובצמא של חובבי האופנה להכיר ולדעת את המושאים שלהם.
יאממוטו, שהסרט האחרון עליו, "ערים ורשימות" (וים ונדרס, 1989), נעשה לפני יותר מ-20 שנה, יכול להיראות בסרטו של סטנלי כמי שמנסה להתקרב, כמו יתר הקולגות שלו. למעשה, והרבה בזכות סטנלי עצמו, הסרט רק מחדד את החידה והמסתורין שעוטפים את יאממוטו. העובדה שהוא מרשה לעצמו לומר בלי שום טיפה של התנצלות כי "עיצוב בגדים לא יכול לשקר, כי בגדים פשוט לא יכולים לשקר. הם מראים את הכל", מעמידה את התחום הזה באור אחר. כנה יותר ונקי יותר. כזה שבמקומות האמיתיים שלו, כמו אצל יאממוטו, הוא נותר נאמן לעצמו גם ברגעים של חשיפה.
גם כשיאממוטו חושף את חלומו האמיתי, התחושה הכללית שסטנלי מותיר אותנו איתה היא של קרובים מאוד רחוקים. בדומה לאיך שהוא עצמו מרגיש ביחס ליאממוטו, גם אחרי שעשה את המסע הזה. והאפשרות הזו להישאר רחוק, היא אקט ברור של כוח ואומץ של במאי שזהו סרטו הראשון תחת הכותרת הזו.
את הסרט יהיה ניתן להשיג החל מהסתיו בחנויות Y3 ברחבי העולם.
