"בשנה האחרונה אני מרגיש תנופה, אבל עדיין התגובות מעורבות. הטקסטים שאני מדפיס על החולצות שלי הם בערבית, אבל אין בהם משהו פוליטי בכלל. אפילו במכירה ב'תדר' (בר מצליח בסצנת השוליים התל אביבית, ר.ו), נתקלתי באנשים שלא הסכימו לקנות את החולצות". כך סיפר לפני שנה הייתאם חדד, בוגר שנקר מחזור 2011 שגם טבע את המשפט "ערבי זה השחור החדש" בכתבה שפורסמה כאן אצלנו בוואלה! אופנה ונשאה את אותה הכותרת. לפני שנה וקצת, ערב מלחמת צוק איתן, נדמה היה שבשוליים החזקים של תל אביב, אותה שכבת מובילי דעת קהל המושכת בחוטי תרבות הצריכה המקומית, האביב הערבי כבר הגיע. זה התחיל בעדינות, עד הפיכתו לטרנד של ממש של התרבות המזרחית-יהודית.
המהפך הקולינרי היה הסנונית הראשונה. בעשור האחרון התגבש לו מטבח ישראלי. בז'אנר חדש שנקרא "מסעדות שוק" נזנחו אספרציות צרפתיות, איטלקיות ואירופאיות אחרות, והתגבשה הערכה לחומרי הגלם המקומיים. ביטוי ברור אחד לשינוי נראה בשמות המסעדות - שמות עבריים למהדרין (כמו "מזנון"), בעלי הקשר תרבותי חזק (כמו "המוציא"), הקשר מיקומי ("מחניהודה") ואפילו עממי במכוון למסעדות שאינן עממיות בעליל ("בסטה"). התפריטים החדשים מתאפיינים במנות ישראליות עם שמות מקומיים ופשוטים המתארים בדיוק את המנה, בדיוק כשם שבאיטלקית פנה קוטה או טירמיסו הם שמות פשוטים המתארים בדיוק את המנה. לא עוד הבטחות סמויות וגלויות לאמריקה. לא עוד "כמו ב-". השראות ממערב וממזרח בהחלט ניכרות בתפריט ובצורת הבישול, אבל התוצאה - לגמרי מכאן.
מעניין לא פחות להבחין בפסקול הרווח היום ברוב המסעדות האלו. למשל באלו של השף אייל שני, שהתרבו בשנים האחרונות כארנבים ומארחות את כל גווני הקשת החברתית הישראלית - אליטות חדשות וישנות, מעריצי "מאסטר שף" וכוכבי רוק מקומיים, אוליגרכים וחיילים מהקריה. אריק לביא לצד ארי סאן, עומר אדם ושלומי סרנגה ומעל הכל זוהר ארגוב בשיא הווליום בפלייליסט הקבוע של כל אחת מהמסעדות, מ"מזנון" העממית ועד "הסלון" שנחשבת לאחת המסעדות היקרות בארץ.
גם הרוק הישראלי, אם כבר מדברים על מוזיקה, תובל בשנים האחרונות ביותר ויותר מוטיבים ערביים קלאסיים. ברי סחרוף היה אולי הראשון במיינסטרים שהכניס את רוחות ערב לרוקנ'רול (ועוד שילב אותן עם ביאליק), אבל בשנים האחרונות גם בום פם, אורי כנרות, דודו טסה,להקת A-wa ואחרים המשיכו את הקו הזה על מנעד רחב של ביצועים מרשימים, חלקם מושפעים ממוזיקה ערבית וחלקם מוזיקה ערבית עם השפעות מערביות לכל היותר. אפילו נינט כבר שרה בערבית.
גם הקליפים המופרכים והמשגעים "אריסה", שנוצרו ככלי יח"צ של ליין מסיבות גייז מזרחיות בשם הנ"ל, מצאו את דרכן אל הציבור הרחב בחסות "המירוץ למיליון" ואוריאל יקותיאל, מחביבי הקהל שבמשתתפים והיוצר המוכשר שמאחורי הקליפים.
פה זה לא אירופה, שרה מרגלית צנעני באחד הקליפים המדוברים, ונדמה שלראשונה בהיסטוריה התרבותית שלנו, אנחנו מתחילים להגיד את זה בראש מורם. כל כך מורם עד שבשנת 2015 אנחנו שולחים לאירוויזיון את "גולדן בוי". אחרי הכל, האם הרשנו לעצמנו עד היום לשלוח שיר עם ארומה מזרחית-מסולסלת לייצג את ישראל? זו לא "הללויה", לא "דיווה", לא רק פופ בעברית, אלא פופ ישראלי. לא אירופה, לא מאמסטרדם, הוודג' שלנו הוא בת ים. אנד ווי אר קינגס אוף פאן.
כל כך פאן שאפילו בר רפאלי מסתובבת עם עומר אדם באילת ובערבי קריוקי אצל אייל גולן, שלא לדבר על משה פרץ בחתונה. אם הברבור הבלונדיני והאצילי שלנו, אשת העולם הכי גדול שחמש שנים שלמות חלקה מיטה עם אחד שיש לו כוכב בהוליווד, חזרה בסוף הביתה - אז הגענו לשם. אח, הקבלה העצמית. איזה שחרור היא מביאה עמה.
ואם נראה היה שאולי צוק איתן יעצור את הגל, הרי שהגל הפך לנחשול עם פרסום הסדרה "פאודה". עם כל הכבוד לכמה שרונה לי שמעון לוהטת, נראה שההימור של "ייס" על סדרה הכתובה 50% בערבית הסתמך בכל זאת על רוחות השינוי.
בכל תחומי התרבות נפרץ סכר החאפלה - מההיפסטרים למיינסטרים, מהשוליים המנווטות אל הטעם הלאומי. השינוי המדובר איננו שינוי פוליטי, לחלוטין לא. זהו שינוי תרבותי. התבגרות. הפנמה עמוקה של האזור הגיאו-חברתי שבו אנו יוצרים.
לא עוד אמריקניזציה, לא עוד התעקשות על האירופאיות שבה אנחנו כביכול מחזיקים בגלל ההשתייכות לאירוויזיון והשורשים בשטעטל - אנחנו מובלעת קטנה ומופלאה במזרח התיכון ואנחנו יכולים ליהנות מכל העולמות. ולמה שלא נהנה בעצם.
לפני כשלוש שנים היתה זו השחקנית והמעצבת דורית בר אור שהציגה קולקציה מלאה בשבוע האופנה הישראלי המחודש הראשון. באירוע שהתרחש במתחם התחנה ההיסטורי ועמד בסטנדרט בינלאומי, הציגו עשרות מעצבים מקומיים את מרכולתם לכדי קולקציה קונספטואלית מגובשת - התבגרות בפני עצמה של הענף.
התצוגה של בר אור חביבת הסלבס היתה מסקרנת מראש, ועל אף העניין הרב שעוררה, איש לא ידע מה בתכנית. ואז היא עלתה, ראשית עם המוזיקה. אום כולתום קמה לתחייה על המסך שמאחורי דוגמניות לבושות גלביה, עיטורי ערבסק ושאר מוטיבים מוסלמיים להפליא, מחוברים לדגמים שהביאו את סאן טרופה לא פחות משהביאו את ביירות או דמשק. כזה עוד לא ראינו. היום כשהגלביה היא הפריט הכי הגיוני ונפוץ במלתחה נשית בישראל, לא פחות מהשמלה השחורה הקטנה בארון צרפתי או אריג מפוספס בשבדיה, קל לשכוח שמדובר בפופולריות מחודשת של השנים האחרונות בלבד.
קודם הגיעה דודו, אז קסטרו נתנו פרשנות, ובמקביל נפתחו בוטיקים נפלאים באווירה בוהמיינית-מזרח תיכונית כמו המותג galabia והבוטיק החדש של המעצבת לארה רוסנובסקי.
בר אור, שנהנית בשלוש השנים האחרונות מקונצנזוס נדיר של חביבת הקהל (כפי שהוכיח שיתוף הפעולה שלה עם רשת גולף) ושל מבקרי האופנה גם יחד, זוכה מאז התצוגה ההיא לתשומת לב עולמית מעוררת קנאה. החל מלקוחות נוצצות כמו קלי אוסבורן, סלינה גומז, בר רפאלי ועוד ועד השתתפות בהפקות אופנה במגזינים הנחשבים בעולם - מווג ועד מאדאם פיגארו. "אני משלבת את ההשראות שלי, שהן מאוד מאוד מפה, עם תפירה איכותית ועם בדים ורקמות ועבודות יד שמצליחים להתכתב עם הטרנדיות בעולם", אומרת לנו השבוע בר אור "ככה שזה לא יהיה יותר מדי קשה לעיכול. ודווקא בגלל שאני לא מוותרת על מי אני ומאיפה אני באה, אני מוצאת שהעיתונות הזרה מוצאת את זה הרבה יותר מעניין ושונה והם נהנים לכתוב ולפרגן לזה" .
כשהתחלת לעבוד על הקולקציה, כשהיא ממש התגבשה לידי סיפור, יצא לך לחשוב על האלמנטים המוסלמיים שאת משתמשת בהם? חשבת על מסר או אג'נדה כלשהי כשעיצבת את הקולקציה או שאת לחלוטין אדישה להקשר התרבותי?
"תמיד הייתי מושפעת מהתרבות של המזרח התיכון. זה התחיל כמובן במוזיקה הערבית מחאפלות ושירים יותר כבדים ועמוקים. אני עד היום נפעמת מהתרבות הערבית, גם מהארכיטקטורה שמשם הגיעו ההשראות לקולקציה ערבסק (ארבסק). זה התחיל באמנות האיסלמית ורק אז עבר לאירופה. עד היום כל הקולקציות שלי מושפעות מהמזרח התיכון, אני חיה ונושמת פה ומושפעת ממה שאני רואה מאז שאני קטנה ולא יכולה להתעלם מזה. בקולקציות שלי תמיד יש את ההשפעה שלי ברמה חזקה וזה גם נהיה גם סוג של חתימה שלי על האמנות שלי".
ובכל זאת, לפני שלוש שנים לא חששת מלפתוח את התצוגה עם אום כולתום? היו שהרימו גבה על הבחירות האמנותיות שלך בקרב המארגנים של שבוע האופנה?
"בתצוגה לפני שלוש שנים אני לא זוכרת שמישהו הרים גבה. האמת היא שכמו תמיד - מעט מאוד אנשים יודעים מה אני עושה, אז מלכתחילה אני לא נותנת לאף אחד את האפשרות להרים גבה. לא חשבתי במונחים של יתפוס או לא יתפוס. כשאתה מאמין באמנות שלך והולך איתה עד הסוף אתה חייב לנטרל את עצמך מהמחשבה של מה חושבים אחרים או אם זה יתפוס או לא, כי אחרת לא תצא מזה. ותמצא את עצמך מעצב לפי מה יחשבו ולא לפי מה אתה מאמין".
"חששות תמיד יש", מוסיפה דודו, "אבל לא החששות שאת מתכוונת אם יקבלו או לא. אני לא יוצרת בשביל שאנשים יקבלו או לא, אני יוצרת כדי להוציא את מה שאני מרגישה מבפנים ומוציאה את האמת שלי".
דודו לא נשארה לבד בעסק הערבי. כאמור, בשלוש השנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר השפעות מקומיות מתובלות ומשתלבות באופן חסר מאמץ ומלא ייחוד ביותר ויותר עיצובים מקוריים. כבר באותה השנה הוציאה רשת קסטרו פרשנות משלה לגלביות בתצוגה שכל כולה שיר הלל למדבריות המקומיות שלנו, ועדיין אנחנו עדים בכל עונה לפרשנות רלוונטית לגזרת הגלביה והמקסי. השנה גם עיטורי הערבסק בולטים מאוד בקולקציה.
המעצבת לארה רוסנובסקי לקחה את המוטיבים הבדואים ועירבבה אותם מעט עם מזרח אירופה, ויצרה קולקציה שמזכירה את המרקם העדתי שאנחנו מורכבים ממנו.
דוגמא מצוינת אחרת למעצבת ישראלית שלקחה אלמנטים מוסלמיים ומזרח תיכוניים ושילבה אותם בקולקצית תכשיטים מעוררת התפעלות היא לא אחרת מקרן וולף, מלכת הווינטג' הבלתי מעורערת. דווקא אצל קרן אין זכר בוהמייני ובכל זאת האלמנטים הערביים נופלים בכבדות אצילית ומעודנת על הסגנון האירופאי המוכר של וולף, ויוצרים תכשיטים עשירים באסתטיקה ובעיקר בהיסטוריה וקונטקסט.