ממה נשים רוצות להשתחרר הפעם ומה קרה לגזרה הגבוהה? שאלות לגיטימיות שעולות כאשר מתבוננים על עונת קיץ 2012, שכבר מציצה זוהרת מעבר לפינה, עמוסה בשמלות המאדירות את האגן, קישוטי זהב גיאומטריים ושיער אסוף בקפידה נערית. אחרי שבעונות האחרונות חזרו על עצמם רגעים מסוימים מאוד משנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, שנים שהיה בהן קשר ברור למהפכות פמיניסטיות וחגיגה של מיניות חופשית, כעת נזכרים המעצבים בקסמה של תקופה אחרת, שואגת, דקדנטית ועליזה לא פחות. תקופה, שסיימה מלחמה אדירה בעזרת פריצות מבורכת שנות ה-20 של המאה הקודמת.
פלאפר: הסמל של שנות ה-20
מעבר לאופנה התקופתית עצמה ומתוך הנאמנות למפעל ההאדרה של נשים חזקות, ניכר שהדבר שמושך היום את האופנה לחזור לדוש בשנות העשרים המדוברות היא החירות המגולמת בדמותה של ה'פלאפר'. פלאפר היה הכינוי הרווח לנערות החדשות של הטוונטיז, שהיו מרדניות, והעזו לערער את הערכים שקרסו אחרי מלחמת העולם הראשונה. הן היו לבושות כנער וחיות כגבר. בהשראת מעצבים כמו ז'אן פאטו, קוקו שאנל ומדליין ויונה, הן קיצרו שערן ותחבו אותו בתוך כובעים מעוגלים; נפטרו לחלוטין ממחוכים, ואימצו בגדים שלא רק חשפו את העדרם, כמו טוניקות רפויות בנוסח ניאו-קלסיציסטי, אלא גם יצרו אשליה של פלג גוף צנום, כמעט חסר חזה.
במקום הדגשת המותן, החלק אותו שאף המחוך לעצב, הודגש האגן, על ידי שלל טכניקות גראפיות שיצרו אשליה כאילו והמותניים נשמטו מטה והטורסו ארוך פי כמה. קישוטים גיאומטריים וצבעוניות מוזהבת לפרקים, אשר נלקחו מתנועת האמנות הרווחת של האר-דקו וקישטו רבים מהבגדים, תרמו גם כן לתחושה מודרנית. יחד עם האופנה המשחררת, הפלאפר היו מעשנות, נוהגות במכוניות, מנכסות לעצמן את החירות שניתנה להן בזמן שהגברים היו עסוקים בלחימה. המושג 'א-לה-גארסון', כלומר פאסון נערי, נעשה נפוץ.
האופנה לקיץ 2012 צללית חסרת מותניים, צ'ארלסטון ואימפריית הפשע
את הרגע הזה בדיוק, של מעבר אל חופש חסר אחריות כביכול, כמו גם את הצללית הקשורה בו, רצו מעצבים כמו רלף לורן, פרידה ג'אניני לגוצ'י או רוברטו קוואלי לשכפל. להעמיד, בסופו של דבר, פלאפר פוסט-מודרנית. הם עושים זאת על ידי בחינה מחודשת של אופנת התקופה והקוד הוויזאולי. הסיבה ברורה. ראשית, הקושי הכלכלי בשנים האחרונות, שגזר על המערב שלל גזירות ואקטים של סגפנות וחיסכון, של בגדים בנויים היטב וערכים שמרניים שמכסים כל פיסה טובה בפוליטיקה העולמית, הגיע לכדי סיום, וכעת זמנה, במילים פשוטות, של חגיגת הכסף והחירות המושחתת שהוא מאפשר.
שנית, זהו תזמון מושלם כדי להנחית על הקהל בשורה וטרנד מסוג זה - התרבות הפופולרית עצמה מוצאת עניין מחודש באותו עשור ספציפי, שהייתה בו ההזדמנות ליצור מחדש ערכים חברתיים שאינם מוגבלים עוד למוסכמות ישנות. בדומה לאפקט שהביאה אחריה הסדרה 'מד-מן' (עולם האופנה הושפע רבות מעיצוב התלבושות ברוח שנות ה-60), מרטין סקורסזה יצר לפני כשנתיים את סדרת הטלוויזיה עטורת התשבחות 'אמפריית הפשע', שעקבה אחרי עידן הג'אז והשחיתות באטלנטיק סיטי, פוסט מלחמת העולם הראשונה, ואופיינה במערך תלבושות פרטני, אסתטי ומושקע.
מלבד זאת, כבר חודשים רבים שמתגבשת ומצטלמת באוסטרליה הפקת ענק לסרט 'גטסבי הגדול', המגובה בסוללה של כוכבים, בין היתר ליאונרדו דיקפריו וטובי מגווייר. הסרט, שנעשה על פי ספרו הקאנוני של פ. סקוט פיצ'גרלד, מתמקד בדיוק באותם שנים של שחיתות וחופש בניו יורק. תמונות שדלפו מהסט, לא מותירות שמץ של ספק ביחס לסגנון המובהק של עיצוב התלבושות.
בעוד שאחד המוטיבים החוזרים בקרב הקולקציות השונות הוא הפרשנות למותניים השמוטים, הרי כל אחד מהמעצבים שנגעו במגמה, התייחס אליה מזווית אחרת. ג'אניני לגוצ'י, אשר כינתה את הקולקציה שלה הארד-דקו (על משקל 'הארדקור'), ציטטה את שנות ה-20 על צד הזוהר המופגן שלהם, תוך נגיעת רוק אנ' רול. שמלות עשויות גדילים שזורים המזכירים בתנועתן שמלות צ'ארלסטון, צבעוניות מטאלית וקווים גיאומטרים מופגנים, היוו את עיקר הבשורה. לעומתה, בקוואלי ובבית האופנה אטרו, התייחסו בעיקר לצללית הכללית, של חלק עליון רפוי למדי התלוי על זוג כתפיות דקות, וחצאית קצרה ומתפזרת, המתחילה, איך לא, מקו האגן. מנגד, אלברטה פרטי ורלף לורן, שאגב עיצב את תלבושות אחת הגרסאות המוקדמות יותר של 'גטסבי הגדול', יצרו מבע רך פי כמה, המתייחס דווקא לתחרות, לבדים השקופים, לאימרות הא-סימטריות של החצאיות ולקווי המתאר הקלילים, שאצרו בתוכם את ההתנגדות הגדולה ביותר למחוך.
אבל אי אפשר שלא להיות מוטרדים מהקסם הזה, שבוודאי יזלוג ממוחם של מעצבי העל עד לאחרונת הרשתות. אם מאמינים שלאופנה יש כוח נבואי ויכולת לשרטט מציאות קונקרטית, ושמגמות נועדו רק לחזור על עצמן (והטרנד הזה הוא דוגמא מצויינת), הרי אי אפשר לשכוח שסופן של שנות העשרים נעוץ ביום אחד משמעותי בשנת 1929, עת פרץ השפל הכלכלי הנורא של שנות ה-30. האם זוהי פעם נוספת הפיאסטה שלפני הסערה?
צילומים: AP
