מה עדיף בעולם האופנה העכשווי - קשרים או כישרון? צליל המילים בוודאי דומה, אבל נמתח ביניהן הבדל תהומי. הראשונה קשורה לסביבה; השנייה לאדם עצמו.
עם ההודעה הרשמית למינוי של אלכסנדר וונג לתפקיד המנהל האמנותי של בלנסיאגה היום (שני), אפשר להעמיק את האחיזה בשאלה המדוברת; משום שוונג - המכונה תדיר על ידי התקשורת 'המעצב עם החברות הדוגמניות' או המעצב שיצר את 'לוק הדוגמנית מחוץ לשעות העבודה' - מעורר אותה ביתר שאת.
האם מדובר במעצב מחונן, שיכול למלא ביופי גדול את הנעליים המחודדות והתלויות על עקב אכזרי שהותיר אחריו ניקולה גסקייר; או במעצב ממולח ומקושר, עם השחקנית-דוגמנית ארין וואסון מצד אחד וג'יזל בונדשן מהצד השני, שיודע באיזה טריק צריך להשתמש כדי לגרום ללקוחה לשלוף ארנק מסוגנן ופשוט לרכוש את אחד מעיצוביו?
למה הצלחה מסחרית מנוגדת להצלחה בקרב מבקרי האופנה?
יש הגורסים שוונג, בן 28 בסך הכול, אשר חנך את המותג הנושא את שמו ב-2007 בניו יורק, אמור להגיע לבלנסיאגה בדיוק בשביל הסיבה האחרונה - לסייע לבית להרוויח יותר. אמנם, מעטים המעצבים שיכולים להתחרות בכמות הביקורות הטובות שגרף גסקייר ב-15 השנים בהן העלה את בלנסיאגה מפוזיציה מנומנמת לתודעה הכללית, אך כפי שנרמז מעל דפי הרשת ביקרות טובות לא תמיד מבטיחות מכירות טובות. ייתכן, ואפילו ההפך. וונג, לעומת זאת, שכונה בארסיות על ידי מבקרת האופנה קתי הורן "לא מעצב דגול", נעשה בחמש השנים למיני אימפריה, עם חנויות ונקודות מכירה בניו יורק, בנגקוק, פריז ולונדון, קו אופנה ראשי, קו אופנה משני (T by Alexander Wang) וקו אביזרים משלימים שמצולם תדיר, תלוי כלאחר יד מכתף של נערה אדישה, בבלוגי אופנת רחוב מהזן המצוי.
כמו הבגדים עצמם, שתוארו לפני כשלוש שנים בעיתון האינדיפנדנט הבריטי כבגדים שיש להם את אותה חיוניות היסטרית שיש לדוגמנית המתרוצצת בין תצוגות, וונג הוא כנער המאמין ביופי סתור שלא צריך להסגיר מאמץ. לאחר שעבר מהחוף המערבי בארצות הברית (הוא נולד להורים ויאטנמיים בסן פרנסיסקו) לניו יורק בגיל 18, נטש את לימודי האופנה בבית הספר פארסונס לאחר השנה השנייה. הוא מצא את מקומו כמתמחה אצל מרק ג'ייקובס, דרק לאם ובמגזין האופנה ווג. יחד עם אחיו וגיסתו, וללא משקיעים מבחוץ, השיק ב-2005 קו יוניסקסי קטן לסריגי קשמיר, שנאמר עליהם ועליו שהיו מפציעים תמיד במסיבות הנכונות של מנהטן. משם, הדרך לליבם הצמא לכסף של הקניינים, התקצרה משמעותית.
שנתיים לאחר מכן, אותו קומץ סריגים התחלתי, שנמכר כמעט מדלת לדלת, נעשה קולקציה שלמה לאביב 2007. אף אחד לא התעלם ממנה. מלבד העובדה שוואסון (במקרה שכנה לדירתו) התנדבה במהלך יחסי ציבור בריא לסגנן את שתי הקולקציות הבאות, ומלבד העובדה שקטף את פרס 'מועצת מעצבי האופנה של אמריקה' בשנה העוקבת, וונג מתמקד בפרשנות צעירה לאופנת הספורט האמריקאית - לחלוטין לא אוניברסיטאית, היפסטרית במידה הנכונה, ופורטת על אחת הקלישאות הדמוקרטיות של העשור האחרון על ידי שילוב בין גבוה (פריטים מחויטים לדוגמא) לנמוך (מכנסי סקיני). כפי שהטיבו לתאר זו עשרות עיתונאי אופנה, זה בדיוק מה שנשים עירוניות צריכות עכשיו.
וונג ייצג, ואולי עדיין מייצג, את 'השלב הבא' של האופנה המודרנית. היא מדברת בשפה של אופנת עילית, עם תצוגות מתוקשרות ומערך דוגמניות שנבחר בקפידה, ומצד שני מיוצרת באופן המוני ואינה מחויבת באמת לשיטות עבודה קדושות באטלייה פריזאי. מעין סינטזה בין להיטים של רשת אופנה, עם ערך מוסף של כתב יד. וכן, גם גימיקים. אחת הסיבות שההמון נוהר אחר וונג, ושעיתונאים לעיתים מגיבים כלפיו באירוניה קלה, קשורה לחיבתו העזה לשימוש מוטיבים ויזואליים קלים לתפיסה ומלהיבים לכאורה. כך למשל, הקולקציה שהציג לפני כחודשיים, בשבוע האופנה לקיץ 2013 בניו יורק, אמנם סימנה עליית מדרגה טכנית משמעותית בזכות מערכות לבוש קופסתיות שנראו כפאזל מרחף על הגוף, אבל גם ממנה לא נמנע הקיטש המיותר. בסוף התצוגה התברר שהדגמים המרהיבים מסוגלים לזהור באור אולטרה סגול כאחרון צמידי המועדונים של סוף שנות השמונים.
"בניגוד לעיצובים המנומסים, הנשיים כל כך, של מעצבים עם שורשים אסייתים רבים כל כך, יש משהו לא מלוטש ופרוע בעבודתו של מר וונג שדוחף את קטגוריית בגדי היום לכיוון חדש", ציינה מבקרת האופנה סוזי מנקס ב-2009, והוכיחה מבלי להתכוון עד כמה סוד ההצלחה של וונג קשור לדרך בה הוא פורט על הקנאה התמידית שמתקיימת בין עיתונאים וקניינים. הבגדים שלו מסחריים במפגיע, ומיועדים לצריכה בלתי מחושבת ומיידית, אבל הם לא גנריים או מעוררי אדישות; הוא אולי לא מעצב אדיר, אם לצטט את הורין, אך יודע לספק את הצרכים ולא לגסוס בשקט מתחת לרדאר.
האם הוא מתאים לבלנסיאגה, מותג שבעשור האחרון זגזג בחן מפואר בין המורשת של מייסדו הבאסקי לרוח המצאה חדשנית? ובכן, על פניו וונג נמצא באותה קטגוריה של לבוש פסבדו-עתידני, עירוני, שגסקייר התווה בשנות כהונתו. אבל המעצב הניו יורקי נדרש לא בשביל להתחרות בקודמו בתפקיד, אלא כדי להפוך את הבית לנגיש יותר, קל יותר להבנה גם עבור קהל חולף ברחוב. אחרי הכל, כמה עורכות אופנה עשירות כבר יש בעולם?