לממש הזמנה להמראה: קולקציות הגמר של שנקר 2013

אי אפשר להתעלם מהעובדה שספקטרום רחב של מצבים מעסיק את בוגרי שנקר הטריים, שהציגו אמש (ראשון) בתל אביב את פרויקט הגמר שלהם. אפשר לציין מקרים אישיים נוסח קרובי משפחה שהיגרו לארצות אקזוטיות או סיפורים גלובליים יותר כמו נוודות מודרנית, ההתמודדות החומר בעידן הדיגיטלי, החרדה מפני רשתות חברתיות וזוויות שונות שקשורות – איך לא – לאפוקליפסה, שואה גרעינית או קץ העולם כפי שאנו מכירים אותו.

אבל, ויש יאמרו שזה אך טבעי, גם עולם האופנה מטריד את הבוגרים; וליתר דיוק – המגמות המובילות אותו בהווה. אם מגרדים בעדינות את העבודות הידניות האינטנסיביות שהיו מעורבות ביצירת הבגדים – בנקודה הזו הצדיק שנקר את מעמדו הבכיר – הרי שמגלים כוונה עזה לקחת חלק במתרחש בדיוק עכשיו. למשל, נרשמה התעסקות אינטנסיבית, כמעט חוזרת על עצמה, בצללית הכתפיים, בין אם על ידי הדגשה מכוונת התלויה בגזרה (ובכתף השמוטה הטרנדית) או בין אם בחשיפתן. גם ז'קטי סטודנטים, פריט מפתח בעונות האחרונות, חזרו על עצמם בווריאציות שונות והפיחו בנעשה את האלו?ר הספורטיבי שלפתע נעשה כה נחשק על ידי מעצבים בכלל.

אלא, שעם קריצות למורשת המפוסלת והאורגנית של אלכסנדר מקווין (שמסרבת בתוקף לגווע), או לגישת הרחוב הנינוחה-אגרסיבית של ז'יבנשי (הרעיון לסגנן דוגמנים בפירסינג על גשר האף היה ציטוט מפורש מידי מקולקציית הקיץ הקודמת של בית האופנה באחד המקרים), עולה שאלה פשוטה – האם אף אחד לא רוצה פשוט לשרוף את המקום? אחרי הכל, גם היצירות האפלות והכאוטיות יותר – ואולי זה המקום לציין שמרבית קולקציות הגברים והקולקציות המעורבות התבססו על עור ומראה נאו-נוודי תקיף – התקשו להפגין יצר יוצא דופן. הן סיפקו עניין, רגע תיאטרלי, אולי גם רצון לבחון את הדברים מקרוב, אבל מלבד התבססות על טריקים ויזואליים שנועדו לייצר דרמה מעיקה בכוונה (נוסח שיניים מסורגות על ראשי הדוגמניות בקולקציה הסוגרת), נרשמו פחות שיאים מהצפוי.

"הכל היה עיצוב טקסטיל", פלט בסיום התצוגה אחד ממעצבי האופנה שנכח במקום. ייתכן שהיה צדק בדבריו. כפי שכבר צויין – ההתעסקות באומנות האופנה והבד הייתה הדבר הבולט ביותר באוסף הקולקציות הזה. עבודות העור, בין היתר כמו בעבודה המשכנעת של תם תשבי, או האריגה ושיבוץ, כמו בזו של בקשי עדי, שיצרה מחומרי שוק פשוטים פלאים, הוכיחו שאין לזלזל בטכניקה. מנגד, ייתכן שזה מה שהקשה על חלק מהמציגים להעמיד אמירה עקרונית ודעתנית יותר; לא להחצין יכולות על נוסחאות מוכחות, אלא לייצר נוסחה עצמאית.

דווקא מהסיבות האלו העבודות המעודנות יותר היו המצטיינות. למשל מעין לוי, שחיברה בין קוד הלבוש החרדי לבין צ'יפים אלקטרוניים, מתוך רצון לבחון את הפער בין הניכור הטכנולוגי לחברה הדתית האורתודוכסית המלוכדת, ויצרה לא רק פיתויים חדשים ואבני חושן אולטרה-מודרניות אלא נוכחות יוצאת דופן על המסלול דווקא מתוך פרופורציות שהתכתבו עם העצמת הצללית הנשית. מרשימה הייתה גם העבודה של עידן לדרמן, שחקר לבוש גברי דרך פריזמה פרימיטיבית לכאורה – שימוש במינימום מחברים ושימוש בחומרים מסורתיים נוסח חבלים ורשתות; זו הייתה התנגדות חריפה, אותנטית וערוכה היטב לדיגיטליזציית היתר שעוברת על עולם האופנה.

כחלק מאותה מגמה ספורטיבית, בוגרים רבים ניסו לשים את האצבע על ה-Cool, וניסו להציע מראות משוחררים, שיכולים להתאים לטיפוסי it-girl (ככל הנראה אלכסנדר וונג עושה את שלו). מבין אלו הצטיינה במיוחד ג'ורדן ג'ייקובס, שהייתה מעין גיבוב אקלקטי, מרשרש ועוקצני, של נוודות מודרנית דרך שדות תעופה. כך חומרים צועניים-לכאורה כבדי גובלן מצויירים נעשו למסכות שינה, מזוודות הוכלאו עם בגדים ומעיל גשם עצום ושקפקף הודפס באיורים ממוחשבים של מטוסים. ג'ייקובס, נענתה להזמנה הפשוטה להמריא.