השבוע נודע כי מעצב האופנה רף סימונס יסיים את תפקידו כמעצב הראשי בבית ז'יל סנדר לאחר תצוגת האופנה שערך המותג אמש (שבת). עד כאן חדשות המתקבלות על הדעת, בייחוד לאור חרושת השמועות שקדמה למהלך. הפרט הצפוי פחות קשור אל מחליפתו - לא אחרת מאשר המעצבת ז'יל סנדר עצמה, מייסדת המותג. אחרי הכל, המעצבת הגרמניה נטשה את בית האופנה על שמה לא פעם אחת, אלא פעמיים, עניין ההופך את מינויה המחודש, אשר יכנס לתוקף ביום שלישי הקרוב, לשיבה כפולה. "אני מאוד שמחה ונרגשת לחזור. זה כמו לשוב הביתה אחרי מסע. עולם האופנה צריך קולות מקוריים וחתימה אישית. אני אעשה את המיטב", ציינה בהודעה לתקשורת שפורסמה בסוף השבוע האחרון. הקולקציה הבאה שתנפיק תוצג כבר ביוני הקרוב, במסגרת שבוע האופנה לגברים לקיץ 2013.
אפשר רק לתאר, שהכוחות שהוציאו את סנדר והחזירו אותה למשחק הם אותם הכוחות בדיוק - בין היתר, עקשנות, אמונה עיוורת או מחויבות למוצר ששמה מתנוסס עליו בגאון. על כל אחד מהם, מסתבר, אפשר ללמוד מהעבר, שכאמור נדמה כשב על עקבותיו.
סנדר עזבה לראשונה את המותג שנשא את שמה 31 שנה לאחר הקמתו, ב-1968. היא ויתרה על מקומה שישה חודשים לאחר שמכרה את חלקה בחברה לקבוצת פראדה.
"כל החברים הגברים שלי אמרו לי שזה לא יצליח", אמרה ל-Fashion Wire Daily בשנת 2003, רגע אחרי שהחליטה לחזור לתפקיד המעצבת הראשית. "הם אמרו שאני לא צריכה לחזור. הם אנשים פרקטיים, החברים שלי, והם אמרו שזה יהיה יותר מידי קשה. אבל תסתכלו על אפל, סטיב ג'ובס חזר, לא? והוא יצר את האייפוד. אפילו לי יש אפל מטאלי משל עצמי". אלא, שהסוף ידוע מראש. אותה עקשנות ואותה אמונה היא גם זו שהובילה לחילוקי דעות עם בעלי השליטה ולכך שבסופו של דבר, שנה אחרי הכניסה המחודשת דאז, סנדר מצאה עצמה שוב בחוץ. הפעם לתקופה של שמונה שנים, בהן לקח את הפיקוד סימונס והבית עצמו הספיק להימכר לבעלים אחרים. השאלה היא, מה שונה הפעם, אם בכלל, והאם תהילה יכולה גם היא להיות משוחזרת?
היסטוריה של מינימליזם
סנדר נולדה בווסלברן, גרמניה בשנת 1943. בגיל 19, לאחר לימודי טקסטיל, עזבה את המולדת לטובת פרק זמן קצר בלוס אנג'לס, שם השלימה את השכלתה בתחום האופנה ושמשה ככתבת בתחום. בשובה לגרמניה, התבססה בהמבורג והתמנתה לעורכת אופנה מקומית, ובשולי הזמן תפקדה כמעצבת פרילנס. ב-1968, ייסדה בוטיק חדשני במהותו, שהתבסס על עיצובים עצמאיים וייבוא של פריטים מפריז ומילאנו, שתי ערים שתהוונה מקומות מפתח בקריירה העתידה להתפתח.
הקולקציה הראשונה הרשמית שהעמידה הוצגה חמש שנים לאחר מכן, ב-1973. היה זה אוסף בגדים פשוט למראה אך עשיר למגע, ברצף של גווני חאקי. המונוכרומטיות הזו, שאפיינה את סנדר כבר מראשית הדרך, תתגלה כמוטיב ראשי ביצירתה. הקושי המשמעותי שלה באותה התקופה, היה ייצור והצגת פריטים באיכות גבוהה, עם מגע עיצובי, בגרמניה - שם, סצינת האופנה המודרנית, עדיין לא הייתה מפותחת כבבירות אירופאיות אחרות. לכן, פנתה סנדר אל פריז, בניסיון לקבל הכרה רחבה יותר. אולם, גם שם נרשם כישלון. העיצובים של סנדר היו חמורי סבר, חסכניים ופשוטים במודע עבור האופנה הצרפתית, שהתבססה על מעצבים בעלי אפיל פוטוריסטי ואימג'ים ויזואליים של יוקרה. במילאנו, לעומת זאת, שם הציגה שתי קולקציות בסמוך לשנת 1975, נרשמה פריצת הדרך המיוחלת לרשימותיהם של הקניינים בעלי ההשפעה.
"הנשים שאני חושבת עליהן כשאני מעצבת הן מאוד מודעות לעצמן, ומלאות בכבוד עצמי", העידה בעבר על המוזה המובילה אותה. האסתיקה של סנדר תואמת את ההצהרה בשלמות. יש בה משהו מיושב, כמעט משרדי בפשטות הפונקציונליות שמאפיינת אותה. בגדול, היא הנפיקה בגדים שאפשר ללבוש כמעט לכל מקום. חליפות, חולצות מכופתרות, שמלות אחידות גוון בצללית A, היוו את לב ההיצע. אבל לכל אחד מהם היה ערך מוסף, שחרג אפילו מהאובססיה של סנדר לאיכות. "בגדים שנוצרים בסכין", העידה עליהם בעצמה. הניקיון הוויזואלי היה רק חלק מאג'נדה רחבה יותר, אולטרה-מודרנית, שהשתקפה בקווי המתאר המתקדמים של העיצובים, ברמז האנדרוגני, בקשר הישיר לארכיטקטורה, באופי של סגפנות המסתירה עושר גדול.
שנות ה-80 היו שנות הנסיקה וההתרחבות בשוק העולמי של מי שקיבלה את התואר 'ארמני של גרמניה'. סנדר השיקה לראשונה קו בישום, שנתמך לאחר מכן בקוסמטיקה ובנקודות מכירה שהלכו והתרחבו על פני הגלובוס. ההצלחה, הייתה כמעט פרדוקסלית. מצד אחד, סנדר לא הציעה מוצר מעורר תאווה. השכלתניות בו פגמה ברגש. מצד שני, היא הציגה אולי בפעם הראשונה, בגדי מעצבים שאפשר ללבוש ולהרגיש בהם בנוח. שאין להם מימד תיאטרלי, אלא שכל העבודה המוספת המושקעת בהם מוקדשת לא כדי להותיר רושם אלא כדי ליצור את מערכת הלבוש שתשקף את הערכים ממנה עשויות קלאסיקות.
"אני משוכנעת שיכולה להיות יוקרה בפשטות. כוס מים אחת אינה שווה לאחרת. אחת עשויה להרוות צמא; האחרת יכולה להסב הנאה", אמרה לפני שנים ספורות לניו יורק טיימס, וסיכמה את תרומתה האדירה, בזכותה יכלו נשים עצמאיות להתלבש כראוי למקומות העבודה החדשים והבכירים שנפתחו עבורן.
רק בשנת 1996, הוסיפה סנדר קו לאופנת גברים. הוא נהנה מאותם הערכים בדיוק, ובבסיסו קידש ערכים של רמת גימור ויכולת להעניק חיים עכשוויים לחליפה הגברית או לחולצה המכופתרת הלבנה.
האם היסטוריה יכולה לחזור על עצמה?
למעט אותה גיחה קצרה למדי בשנת 2003, סנדר נותרה מרוחקת מבית האופנה שלה מאז מכרה 75% ממנו לקבוצת פראדה, ב-1999. הקמבאק הנוכחי, בגיל 68, אמור להיות קאמבק בתעצומה גבוהה. זה המקום להזכיר, שהיא שמרה על קשר ישיר עם הנעשה בתחום. במרץ 2009 חברה אל ענקית האופנה היפנית יוניקלו לטובת שיתוף פעולה ארוך טווח שקיבל את השם J+, שהוכיח שלמרות הזיכרון הקצר ממנו ניחנה התעשייה, סנדר לא נשכחה. בכל פעם שיצאה קולקציה חדשה, תורים ארוכים נרשמו מחוץ לחנויות. אפילו כאשר נודע בשנה שעברה כי החיבור בין הגורמים בא אל קיצו, רגשה התקשורת מאוד.
על אף ההצלחה של J+, ולמרות שבעלי השליטה הביעו שביעות רצון מהמינוי, כולל תקווה לגידול בהיקף המכירות, עדיין ספקות מתגנבות. הרי מה שראוי לרשת אופנה מהירה אינו בהכרח ראוי למותג אופנה גבוהה. האם סנדר לקחה בחשבון את השינויים שעבר הטעם הגלובלי? את העובדה שהיא תצטרך לבצע קפיצה דרמטית בסגנונה ההיסטורי כדי להתאים אותו לעולם הנדרש לכותרות פומפוזיות בקצב מסחרר? האופנה הרזה שלה היא חרב פיפיות. באור הלא נכון, היא עשויה להיראות מצומקת. כרגע, הזרקורים מכוונים לכיוונים אחרים לגמרי מאלה בשנות ה-90.
