פרחים כלואים בתוך אקווריומי זכוכית מרובעים, כאלה שאפשר לראות אותם, אבל לא לגעת או להריח, ניצבו בשולי מסלול תצוגת האופנה האחרונה של רף סימונס לבית האופנה ז'יל סנדר לחורף 2012-13, שעלתה אמש (שבת) במילאנו. ספק אם היה לזה קשר מכוון למומנט עצמו, או לאווירה שבוודאי אפפה את המקום מאז נודע בשבוע שעבר על עזיבתו, אבל לתפאורה היה את מגע המלנכוליה המדויק זה האוצר רגע של יופי פיוטי, ועם זאת מזכיר גם עצב. בהתאמה כמעט גמורה, חלק ניכר מהדוגמניות עלו אל המסלול במעילים ענקיים הצבועים בגווני פסטל, שדבר אינו רוכס אותם מלבד יד הדוגמנית האוחזת בדשים, כאילו היא ממהרת או מסוככת על כאב שאת פרטיו עדיף שלא לדעת.
מכל מקום, הייתה זו תצוגת פרידה מרשימה, מאופקת ואלגנטית מאין כמוה. במידה רבה, היא אצרה את תרומתו של המעצב הבלגי לבית ז'יל סנדר, מאז התמנה לתפקיד המנהל האמנותי ב-2005. היה בה את המינימליזם הצרוף, דווקא זה שסימונס התרחק ממנו מעט בעונות הקודמות בעזרת הדפסים צפופים, ואת הדגש המופלא על הפשטה של צורות ועל גזרות מחושבות באדיקות מודרנית.
שמלות בגוון שכמעט והתאחה עם גוף הלובשת אותן, כמו גם שמלות-מעיל הנקשרות באבנטים רחבים או מכנסי אוברסייז מחוייטים שקו חגורתם כמעט ונוגע בחזה הדוגמנית, תאמו את הלך הרוח הפושה בעונת החורף הבא, זה המדגיש את הטורסו הנשי ואת מתאר המותניים. לצידן, רפרנסים משויפים להפליא ממגמות האופנה שאפיינו את שנות ה-20 וה-40 (נספרה שם נידת ראש כלפי ה'ניו לוק' של דיור), כמו מחוכים הדוקים או שמלות קומבניזון, ומנגד שמלות שחצאיתן מלאה וחוצה את קו הברך. אלא, שאין אלה ציטוטים תפלים. תחת סגנונו הפיוטי והמרוחק של סימונס, נותרו מהצורות הבסיסיות רק רמזים, והתוצאה הסופית הייתה רחוקה מאיזו התרפקות על ההיסטוריה. למעשה, סימונס ניכס אותה לעצמו ובכך העניק לה איכויות חדשות, המגזגזגות ללא הרף בין יופי מוכר לניכור עז.
נהוג לראות בכתב ידו של סימונס מעין רדיקליות כה מחושבת עד שלכאורה, במבט ראשון, נעדר ממנה הלהט. אפילו לקוחותיו נדמים כנמנים עם האליטה האינטלקטואלית המרוסנת. עם זאת, מסתבר שתחת לפני השטח מתרחשת סערה, ואפילו אחת שניתן לחזות בה בקלות. עם סופה של התצוגה נפרץ הסכר. מספיק להקשיב לתשואות שהמעצב קיבל בפינאלה, הדו משמעית הפעם, בבכי הדוגמנית שסגרה את התצוגה או בדמעות של סימונס עצמו, כדי להבין כיצד יצירה נוגעת בנפש ועד כמה גדולים יהיו הגעגועים. ייתכן שפניו אל מקום גדול יותר או טוב יותר (דיור?), ועדיין קשה לנפנף את המחשבה שהסגנון הבסיסי של בית ז'יל סנדר, שבגבולותיו היה המעצב צריך לפעול ואת גבולותיו היה צריך למתוח, הוא זה שדחף אותו להרחיק לכת כל כך.
