השבוע נאלצה טלי קושניר לקחת החלטה שיש לה השלכות מרחיקות לכת להכריז על סגירתו של מוסד אופנה מקומי בן כמעט 20 שנים, ועוד אחד שלא היא ייסדה. בוטיק המחתרת בתל אביב, אותו ניהלה בשש השנים האחרונות, יפסיק את פעילותו עד סוף החודש הנוכחי, ומה שהיה אחד החלקים אלמנטריים של אופנת וינטג' בתל אביב, אשר אצר אופנה מקומית וזרה מתחילת המאה הקודמת ועד שנות השמונים ותרם רבות להפקות אופנה, סדרות וסרטים, ייוותר כזיכרון בראשם של המכורים לבגדים.
"זו החלטה קשה לסגור מוסד", היא מספרת בשיחה שהתקיימה עמה, יממה לאחר שהידיעה על הסגירה נפוצה לכל עבר. "זה היה הבייבי שלי, גדלתי פה". ב-2006, כשהיא בת 21 בלבד, נכנסה כשותפה לבוטיק, שכבר אז התמחה בקניינות של פרטי לבוש נדירים. שנה לאחר מכן המקום, שאמנם העתיק מקומו ארבע פעמים במהלך שני העשורים אבל תמיד נשאר באזור סמטה אלמונית בתל אביב, נמסר לשליטתה המלאה. מלבד ניהול צוות של שלושה עובדים, התפקיד כלל גם ליקוט בלתי פוסק של סחורה מישראל ומחוצה לה.
סגירת החנות קשורה הן אל רצונה של קושניר להתרחב אל עיסוקים חדשים, כמו מחקר של אופנה ותערוכות, וגם מתוך ההתמודדות עם סביבה כלכלית בלתי אפשרית, שתי סיבות השלובות זו בזו. "זה לא שווה את מפחי הנפש. המציאות הכלכלית קשה והיא הקשתה עלי מאוד", קושניר מנסה להסביר את המכלול שהוביל אותה לנעול את הדלת ולצאת. "באמת לא הייתה ברירה. אין כאן רשת תמיכה לעסקים קטנים ומיוחדים. המצב מאוד קשה. אתה כל הזמן מרגיש שאתה במלחמה. יש רף מסוים שהוא מרגש בהתנהלות הזו, ויש רף שכבר הופך ללא מתאים", היא אומרת.
המלחמה המדוברת, מסתברת כקונקרטית. לבוטיק המחתרת היו קשיים נוספים מלבד מצב כלכלי כללי רעוע. "בבניין הסמוך לחנות נערכים שיפוצים שחוסמים את הנראות שלי לרחוב", חושפת קושניר את המציאות בה היא פועלת בארבעת החודשים האחרונים. "אבל העירייה מסרבת לתת לי הנחה בארנונה, או אפשרות לשילוט. אני עוד מתאוששת מהמיתון שהתרחש לפני שלוש שנים. אבל אני אחראית ולא רוצה להיות בחובות, ולכן קיבלתי את ההחלטה לסגור".
העוקבים אחרי תעשיית האופנה המקומית מבינים שבוטיק המחתרת הוא לא מקרה יוצא דופן, אלא חייל נוסף שנופל במלחמה רחבת היקף. שנת 2011 עשויה להיזכר בדפי ההיסטוריה כשנה שבה גלי רשתות האופנה הגדולות והזרות כיסו בהצלחה חלקות רבות בתעשייה המקומית, כשהן מביאות עמן אופנה המעוצבת מעבר לים, ומיוצרת בזול במזרח הרחוק.
הדוגמאות לחנויות מעצבים שנסגרו לאחרונה, רבות ומדכאות - המותג רוס אובטה, של צמד האחיות הדס ועינב צוקר, הודיע לפני שלושה חודשים על הפסקת פעילות, על אף שהייתה ברשותו קולקציית חורף מוכנה; בוטיק הנעליים אימומה שנסגר ביולי השנה; סניף מתחם התחנה של המעצב יוסף שנסגר לפני כחודשיים; הבוטיק 'קפה ביזאר' שהתמחה בייבוא מחו"ל, שסגר את דלתותיו לפני כשלושה שבועות; וכך גם בוטיק הנעליים שושו שהודיע על סיום פעילותו היום (חמישי).
אנשים קונים פחות?
"כן. אני מרגישה שקונים פחות. כל דפוס הצרכנות שלנו מאוד השתנה. פעם אנשים היו קונים בלי חשבון. היום אנשים שקולים יותר, קונים מעט. בכלל, אין קורלציה בין מה שהם קונים לכמה שהם קונים. אנשים משקיעים כסף ברשתות".
"אנחנו מתבקשים להתאים את עצמנו. זה כלל התעשייה: עיתונות, אינטרנט. לא כולם מבינים שכולנו צריכים לעשות שינוי", היא אומרת על הדרך בה שוק האופנה בישראל נמצא באיזושהי מגמה שאינה ברורה לחלוטין, אבל שבאופן ברור גובה מחיר, ובעיקר מקרב המעצבים ובעלי החנויות המקומיים. "אם אנחנו רוצים סטטוס של אופנה ישראלית, אז צריך להשקיע בו. מודל עבודה של חו"ל לא עובד פה. התעשייה כאן קטנה והישרדותית, וכך היה מאז ומתמיד".
ומהו אותו השינוי שצריך לעשות?
"אני לא יודעת מה, אבל משהו צריך להשתנות".
את חושבת שהקהל הוא זה שהשתנה עם השנים?
"כולנו אוהבים לקנות בזול, השאלה היא מה המחיר. הרי המחיר של הזול הוא יקר. לקנות ברשת אופנה זה לממן ניצול עבודה במקום אחר. אני מאמינה שלאנשים קשה לקנות, כלכלית, אבל לתעשייה פה קשה."
והשיח מסביבך, של מעצבים ובעלי חנויות, גם הוא עוסק באותו מצב קשה?
"כולם. כל מי שאני מדברת איתו. כולם מדברים על אותם הדברים. לא מבינים את הלקוחות, מה הם מחפשים, מה הם רוצים לקנות, או כמה הם רוצים להוציא. הקיץ אחרון היה מאוד קשה. למחאה היה תפקיד מאוד גדול. אנשים לא רוצים להוציא כסף על מותרות. כאדם פרטי זה דבר נהדר, אני תומכת בזה. אבל, צריך לשים לב לאופן בו משתנה הצרכנות. אני כן חושבת שכצרכן מודע, חייבים להתייחס לכל מה שקורה כאן עכשיו".
"אני בטוחה שמחכה לי תחושת ריקנות מטורפת", היא חוזה את היום שאחרי, אך כבר מודיעה שעתיד להיות לה סטודיו קטן ברחוב אבולעפיה בעיר, בו היא תמשיך למכור אופנה יוצאת דופן, מעשורים נשכחים. אהבה לאופנה אף פעם לא נכבית".