החשד הראשון התחיל לפני מעט יותר מחצי שנה. חולצה מכופתרת משובצת באחת מתצוגות האופנה באירופה הצטרפה אל עוד ניט סורר בקולקציה אחרת, ושניהם יחד תוזמרו לדוגמאות טרטן בקולקציות נוספות, עד שהגיע השיא בדמות קולקציית חורף 2013-14 של סן לורן פריז, שתחת רעש גיטרות מחריש אוזניים הבריחה את הספק וקבעה נחרצות צו השעה בתעשיית האופנה הוא הגראנג' של שנות ה-90.
רשתות האופנה מיישרות עם המגמה הנוסטלגית קו בהתלהבות יוצאת מגדר הרגיל. הצצות לקולקציות הסתיו של המותגים הפופולריים, כולל קסטרו ורנואר הישראלים, מגלות בדיוק את אותו התמהיל, כולל חולצות הפלאנל, הג'ינסים השחורים והמגפיים המסומרים. למעצבים, שחלק גדול מהם התבגר בשלהי העשור המדובר, זוהי כביכול נוסטלגיה טהורה, שמסבירה אולי את הנהירה אחר המגמה.
הצצה מיוחדת לעונת החורף של רנואר
שנות ה-90 חוזרות גם בקולקציה של קסטרו
למה ניינטיז עכשיו?
אבל האמת היא, שהמבט המחודש אל עבר הניינטיז גם מעורר אי נוחות קשה. בניגוד לדרך שבה אופנת שנות ה-80 שאבה את פיסול הכתפיים דווקא משנות ה-40, והוסיפה לה זווית חדה, ובניגוד לשמלות הניו-קלאסיציסטיות שפיתחה מדלן ויונה בתחילת המאה ה-20 באמצעות טכניקה חדשה של תפירה באלכסון (כלומר בהטיית הבד בזווית של 45 מעלות), התחייה של מראה שנות ה-90 מתגלה כנאמנה מידי למקור. זוהי אינה פרשנות, אלא שכפול. הגראנג' של היום נראה בדיוק כמו הגראנג' דאז (ולכן להדי סלימן, המנהל האמנותי של סן לורן, היה נוח כל כך לגייס את קורטני לאב כפרזנטורית. ללא ספק, היא אחד הסמלים המובהקים של העשור ההוא).
האופנה כמו שאר תחומי העיצוב - תמיד מתקדמת תוך פזילה לאחור, ותמיד מבקשת לבדוק מחדש את הקוד האסתטי שהוכיח את עצמו כבר בעבר. עם זאת, הדמיון המוגזם בין האופנה שהתרחשה לפני עשרים שנה ולבין זו המבקשת להתרחש בהווה, אינו מקרי.
השתכללות תיעוד האופנה בשני העשורים החולפים, ובעיקר במדיה הדיגיטלית, משפיעה על האופנה עצמה. ככל שנעשה קל יותר לצלם ולהפיץ תמונות מתוך קולקציות או של אייקוני סטייל בזמן נתון ולהתגבשות האינטרנט בשנות ה-90 ובריאת המצלמה הדיגיטלית השפעה מכרעת לעניין - כך החלו להיווצר ארכיונים אין סופיים וזמינים לכל, שמתעדים כל פרט באופנה. תיעוד אופנת שנות ה-90 בוודאי טוב יותר מתיעוד האופנה שהתקיימה בתחילת המאה הקודמת, או בכל עשור לפניו.
יש הבדל מהותי בין יצירת אופנה נוסטלגית שמתחילה מתוך זיכרון עמום, מתוך פריט ישן שנמצא בארון, מתוך אוספי וינטג' או מתוך ציור ריאליסטי שמתאר סצינה בודדת וערוכה (אם לתאר את האופן בו השראות הובילו קולקציות מלפני חצי מאה ויותר), לבין יצירת אופנה שנעשית תוך התבוננות באין ספור תמונות וקטעי וידאו, כולם ברזולוציה טובה, מפורטים ומלאים של תקופה ספציפית. השיטה האחרונה מסרסת אינטרפרטציות (הרי לא נשאר דבר לדמיון), בעוד שהראשונה מעודדת אותה מתוך ההכרח. כשיש כל כך הרבה חומרים חופשיים על הגראנג', על האופנה של קורט קוביין, על המורשת של ג'יאני ורסצ'ה, לא צריך להרהר או לפנטז בדבר, אפשר פשוט להעתיק את מה שהיה לפרטים, מבלי להתחשב בהקשרים או במשמעויות הקשורות לזמן. למדלן ויונה, מן הסתם, לא היה את לוקסוס הזה והיא נאלצה לגשר בדמיון את הפרטים שהיו חסרים מתוך המקורות שציטטה. החוסר הזה, יצר, במילים פשוטות, לא מעט חופש אמנותי.
אגב, זו הסיבה שכך שאופנת שנות ה-60, שהייתה מנת חלקו של עונת הקיץ האחרונה, דמתה כל כך לסדרה מד מן ולרוב גם נעשתה בעקבותיה. כמדיה מצולמת המופצת בתקשורת המונים (ובמספר פלטפורמות, מטלוויזיה ועד אינטרנט), הסדרה מספקת חומרים ויזואליים ברורים, שקל להתחקות אחריהם בהשוואה לנבירה בתמונות תקופתיות אותנטיות או במוזיאונים לאופנה.
התיעוד הדיגיטלי משנה גם את דרך הפעולה בה מעצבים חווים את העולם. אלבר אלבז, המעצב הראשי של לנווין, ציין בסוף תצוגת אופנת הגברים לקיץ 2014 כי היום כשמעצבים מחפשים השראה הם הולכים לאינטרנט. הם לא נוסעים ברחבי הגלובוס, אלא תרים בו באמצעות מחשב. ואם אפשר לרדת לסוף דעתו, הרי שככל שתיעוד המציאות הווירטואלי יעשה לחד ומדויק יותר, וכביכול ישקף בצורה טובה יותר את שנמצא מחוץ למסך, כך האופנה תשקף יותר את המציאות הממוחשבת; הבעיה? גוגל אחד זו גם מציאות אחת ובסופו של דבר כולם נחשפים לאותם הרפרנסים.
בהקשר הזה ניתן לומר, שלהשתכללות תיעוד האופנה, בעיקר בעשור האחרון, גם תרומה מכרעת לאופן בו מגמות עכשוויות נעשות לבלתי נסבלות ולמאוסות. העובדה שמעצבים חשופים לכל כך הרבה מידע מדוייק וזמין על אופנה, ומשתמשים באותם הרפרנסים ובאותם ארכיונים מצולמים וזמינים הרי כל אחד יכול לראות כל תצוגה ביו טיוב או ב-Style.com מביאה לכך שרבים מעמידים בסופו של דבר את אותו המוצר, אותו המראה ואותה ההשראה בתיאום יוצא מגדר הרגיל. המנומר ברשת מנגו, טרנד הרגע באופנה, לא רק כמעט זהה למנומר בזארה ולזה בקסטרו אלא גם מופץ באותו הזמן ולמשך אותו הזמן ובאותם האמצעים.
אם הניינטיז של היום דומה מידי לניינטיז של אז, והמנומר כמעט זהה למנומר במקום אחר, מרחב הפרשנות הולך ונעלם. ומה נעלם יחד איתו? ההתרגשות הפשוטה מעיצוב מלא רגישות.
