מריח כמו קייט מוס

האופנה היא ריאקציה בלתי נגמרת. תמיד מגיבה, אך גם משנה בעצמה. עכשיו נדמה שהיא עסוקה בהתרפקות נטולת התנצלות על שנות ה-90 של המאה הקודמת.

ואולי זהו אכן הזמן להיזכר במה שהיה בדיוק אז. אם שנות ה-80 התמקדו בפיסול הצללית, והעלו במהלך כוחני כתפיים מרופדות וטורסו משולש, ואם העשור הראשון של שנות האלפיים הוקדש לביסוס של אג'נדה פוסטמודרנית הקובעת כי גבוה ונמוך יכולים לחיות לא רע ביחד, הרי ששנות ה-90 עסקו באטיטיוד. בגדים פשוטים, בצללית פשוטה, שנסמכו רק על דבר אחד – ההגשה והגוף הצנום האוחז בהם. הרי מעולם לא היה דבר בלתי רגיל בחולצות הפלנל המשובצות, בחצאיות המתפזרות והקצרצרות או בנראות המזוהמת של הגראנג' (שתמיד היה נחות סגנונית ביחס לתתי תרבויות אחרות, למשל הפאנק), אבל הייתה התרגשות מפניה החלולות של קייט מוס או מאלו הרעבות של קורטני לאב. ההרואין שיק מעולם לא היה רק הבגד, הוא היה האווירה.

אז מדוע הניינטיז שבים, מציצים מבעד למודעות הקמפיין של סן לורן פריז, מבעד להשקה המחודשת של הקו ורסוס לורסצ'ה או מבעד לעשרות קולקציות לסתיו הקרוב? ובכן, לא רק כי עבר פרק זמן מספק דיו כדי להתבונן עליהם מחדש. אירונית, זוהי תגובה פשוטה מבחינה אינטלקטואלית. משום שאם בשנים האחרונות היה עיסוק בלתי פוסק במשקל וניצול ציני של פרסומאים ועורכי אופנה את המושג "נשים אמיתיות" (שמטרתו לבטל כל שונות, ועל ידי כך גם לשלול כל הזדמנות ממשית לקולות חתרניים באמת), כעת מגיעה האופנה ובקול ערמומי מבשרת – רציתם בגדים בכל המידות? קבלו את המודל האנורקטי של המעצב הדי סלימן. ולמען הסר ספק – כל הרשתות המצויות מתכוונות ליישר קו עם הקולקציה הזו, ועם אחרות דומות, שלא רק הולכות ומעצימות מכנסי ג'ינס קרועים ושמלות בייבי-דול פרחוניות בגזרות ילדותיות, אלא גם ישללו כל אמת מכל אישה.

למרות מה שנהוג לחשוב, אין בכך דבר רע מבחינה מוסרית. בני אדם אינם מסוגלים לחיות או לפעול ללא מודל השראה קונקרטי, גם אם הם מתנגדים לו. אלא שההצעות שמונחות כרגע על סדר היום האופנתי דוגלות בבגדים דלים למדי וברעיונות של מחזור, האמורים לקבל נפח משמעותי על ידי סטיילינג או דוגמניות שחשובות מהעיצוב עצמו. אפילו בבית האופנה לנווין, שידוע בטעם מחודד מהאחרים, דיברו בסוף קולקציית הגברים האחרונה על הצורך לפרש מחדש קלאסיקות (והדוגמנים אכן נראו כלבלרים במנוסה).

ייתכן שהכל הוא תוצאה של תביעות מוגזמות. מעצבי אופנה נתונים בעשור האחרון תחת מתקפה – הדרישה הבלתי פוסקת לחדש; הדרישה הבלתי פוסקת להתחרות ברשתות האופנה (שחלקן גרפו אליהן את המעצבים באמצעות קונספט "קולקציית הקפסולה"); הדרישה לספק כל גוף. התגובה היחידה האפשרית, בהינתן התנאים האלה, היא לאחוז מחדש במציאות שקיימת מחוץ לבגד. לא בעיצובים מפוארים, אלא בזיכרון המתוק של קייט מוס (שתמיד הייתה, פרדוכסלית למידות גופה הקטן, גדולה יותר מהפריט עצמו); לא בטכניקות מרעישות, אלא במשבצות הסקוטיות שלעולם אינן מכזיבות.

עוד על מגמות חורף 2013-14 בוואלה! אופנה:
פסים זה כל כך קיץ 2013 - קבלו את הדוגמאות המשובצות