את התואר בשנקר סיימתי לפני שנתיים, מאז כף רגלי לא דרכה במקום.בערב התצוגה חזרתי לנקודה שבה נפרדתי לשלום מאותו מוסד לימודים יוקרתי שגרם לי להיאבק, לנבול ולצמוח, למרות הכל.
תצוגת הגמר של מחזור 2011 ריגשה אותי במיוחד וגרמה לי לטלטלה נפשית. הפעם, אני חוזר נבון יותר, חזק יותר ומאושר הרבה יותר. הפעם באתי לעבוד, לראיין את המעצבים הצעירים ולחזות בכישרונות הפורצים, האופטימים, העיוורים.
עצוב לשבת בקהל של תצוגת גמר. יש כל כך הרבה רעיונות, יצירתיות מתפרצת וחלומות שמחפשים בית. והאם כולם ימצאו? האם הם יעבדו? סביר להניח שלא. כשאתה סטודנט בשנקר אתה שואף לעצב ברמה הכי אישית ועולמית כאחד, אתה בטוח שהשמים הם הגבול ושהנה, הנה, עלית על העיצוב החדש, המרתק, המעניין והפורץ גבולות. בהרבה מקרים זה נכון, אבל במציאות של הבוקר שאחרי, של מדינת ישראל, של תרבות האופנה המקומית זו שטות גמורה.
החברות המסחריות שולטות בשוק הישראלי, המעצבים מתמסחרים והטרנדים מככבים. מעטים מצליחים להביא את עצמם במאה אחוז וליצור אלטרנטיבה. זה עצוב וחבל כי כמות הכישרון שמתבזבזת שווה ערך למצב התרבות, לערכה של האמנות. אופנה היא תרבות, אופנה משקפת תקופה, מצב, השקפה ועוד.
אבל למרות שהמטרה קשה להשגה, על הדרך לא הייתי מוותר. אני חב רבות לשנקר, והייתי חוזר לשם, למרות הקושי ובזכות האתגר. זהו איננו תואר רגיל, והוא גורם לך לנבור בתוך עצמך, להכיר את האומן שבך, את האדם. לחבר בין אופי ליופי, משמעות לאסתטיקה. למעצבים הצעירים שזה עתה סיימו אני חייב לאחל בהצלחה, אל תוותרו על החלום, אל תוותרו על עצמכם. הדרך איננה קלה ותרבות האופנה בארץ מדשדשת, אבל יש שיפור ואולי עוד נגיע.
עכשיו, אני עוזב את הטראומה מאחוריי, ומשאיר לכם את הפוסט הזה. בהצלחה.
מה אתם חושבים? יש עתיד לבוגרי שנקר? בואו לספר לנו בפייסבוק
