מותגי העל מול הרשתות המסחריות

יום אחרי שארצות הברית ניצלה ברגע האחרון מפשיטת רגל, שאיימה על כל העולם כולו במיתון חדש, קשה להבין איך אפשר להתייחס לכוונות של תעשיית האופנה, לעצב קולקציות חורף, כשכל מה שהיא רואה לפניה, הוא עושר, עושר ועוד קצת עושר.

ואכן קולקציות חורף 2012 מלאות בכתמי צבע, וחומרים יוקרתיים, אך אלה מטשטשים את המסגרות הקשות שבתוכן הוצגו הקולקציות הללו: צבאיות נוקשה ליוותה את ההדוניזם של לואי ויטון, בתוך אפלה כבדה שלא בישרה טובות. גם הקולקציה שעיצבה שרה ברטון לאלכסנדר מקווין, לא היתה נקודה של אופטימיות, כשם שהקולקציה של זי'בנשי עם השחור על שחור שלה, היתה עשירה, אך לא כזו שרואה עתיד פורח אל מול עיניה.

לירוי שופן לא בטוח שהרשתות יצליחו לעקוב אחרי מותגי העל בחורף הקרוב

העובדה שהצבע והפאייטים מוצגים במסגרת נוקשה כזו, מעלה את הסברה שאמנם תעשיית האופנה מנסה לשדר עסקים כרגיל, באמצעות העמסת גלאם על קולקציות חורף 2012, אך ייתכן שזהו למעשה מהלך שבא להסתיר פחד מפני המשבר הכלכלי הבא, שעלול להגיע בכל רגע. נראה שהנטייה האנושית לאגור לקראת ימי מחסור, מתבטאת גם בקולקציות של העונה הבאה. השימוש בחומרים יוקרתיים, כמו פרוות שועל ועורות רכים, ריבוי פריטים בעבודת היד, וחריזתן של אבנים יקרות, הוא לא יותר מאגירה המונית של זהב, שמתרחשת כשהכסף מאבד את ערכו. הביטחון מחפש אפיקים חדשים להישען עליהם.

האפיקים הללו לרוב שייכים לעולם ישן יותר, של עבודת יד. כשבית אופנה כמו ברברי משלב בפריטיו עבודות יד, או כשלואי ויטון ואלכסנדר וונג בוחרים בפרוות יוקרתיות, הם משדרים ללקוחותיהם שיש סיבה למחיר הגבוה שהם משלמים. המחיר הופך למוצדק יותר כביכול, בעזרת הראווה הזו, מאשר בעזרת גזרות מתוחכמות שבאמת מתחשבות בגוף שלטובתו הן נתפרו.

קשה לומר שהבחירה במראה של גלאם מופרז, מתנהלת מול הרשתות ההמוניות. מעצבי העל משדרים יוקרה הגובלת לא פעם בנובורישיות, שאינה מנת חלקם של הפאשניסטים שמדלגים בין חנויות מעצבים, לחנויות של רשתות שונות, בעודם מנסים להרכיב את הלוק שבו הם חושקים. תעשיית מעצבי העל לא באמת יודעת להתייחס לכל מי שנמצא מחוץ לה. כחלק מהעובדה כי הבדלי המעמדות לא מפסיקים לגדול, החברה הגבוהה אינה נחשפת למעמד שאליו מכוונות רשתות האופנה ההמוניות. כדי שמנוחתם תהיה מוטרדת מהחיקויים, יהיה עליהם לנסוע בתחבורה ציבורית, או להיכנס לשכונות שבהן נוכח אותו מעמד סוציו-אקונומי שהם כל כך אוהבים לא להכיר בו.

לפיכך לא נראה שהבחירה בטרנד הגלאם, היא בבחינת איתות לזארה, H&M או מנגו, לכך שכעת שרשרת ההעתקות הולכת להגיע לקיצה. מה גם שדווקא את את הפריט הפשוט, שחף מקישוטיות, שמתנגד להעתקה, קשה לשכפל. כלות הכל, כשכל כוחו של פריט נטוע בגזרתו ובבד שממנו הוא נתפר, כל תזוזה מהאיכויות הללו, שלהן באמת אין הרשתות הגדולות יכולות להיענות, היא גסה ובולטת לעין. לא בכדי מצליח בית לנווין להוכיח פעם אחר פעם עד כמה נעלי הבלרינה הפשוטות שלו מצליחות לייצר דבר מה אחר, שניתן למצוא כל כך הרבה דברים "דומים" לו בכל פינה. כך קורה גם עם מעילי הטרנץ', שגרסאותיהם הזולות צועקות את עובדת היותם חיקוי לא ראוי למרחוק או עם חולצה לבנה מחוייטת, שתקבל לוק נבול וזול מהבד הלא נכון.

את המצועצע, העמוס והמוגזם דווקא קל לשעתק, וטיול קצר ברחוב אלנבי יכול להוכיח זאת בקלות. גם ברשתות, הקישוטיות לא ירדה מעולם מעל הפרק. האקסטרווגנטיות היא האוויר לנשימה של החיקוי, שכן הוא נשען עליה ומסתיר בעזרתה את פגמיו האחרים. כאילו מונע מהלובשת או הלובש להיות עירומים בתוך מינימליזם זול ובלתי אפשרי.
רוב רובם של לקוחות האופנה הגבוהה אינם פאשניסטיים מושבעים, שהולכים לרכוש בחורף הקרוב מעיל פרווה צבעוני אלא לקוחות שיתהדרו בעוד ועוד פריטים קלאסיים, ואם יבחרו באותה קישוטיות, הרי שבחירה זו תנבע בעיקר מפאת אירוע מיוחד.

אל דאגה, המהלך של זארה אולי העלה את רף המחיר שלה ב-500 שקלים, אך גם בעונות קודמות היא ידעה להציג פריטי עור שנשקו ל-1000 שקלים. המהלך הזה הוא מנת חלקה של זארה, לא של כל הרשתות. השבדים לא יעזו לעשות זאת, שכן שם המחיר הנמוך הוא-הוא האג'נדה. המחיר של זה, אם באיכות ואם באופן שבו פועלת שרשרת הייצור, נותר תמיד בחוץ. הוא הלא רלוונטי התמידי.