קרל לאגרפלד, המוח האמנותי העומד מאחורי שאנל, כנראה רוצה שוב להזכיר לעולם כי בגופו זורם דם כחול וכי עיצוביו אינם פונים לאליטה מצויה; הם פונים למלוכה. אמש (שני) הציג את תצוגת קרוז 2013 העצומה של בית האופנה כ-80 מראות בסך הכל באחד הגנים הסובבים את ארמון ורסאי, אחד מסמלי המונרכיה האקסטרווגנטיים של צרפת, שבזמן המהפכה נעשה סמל מושמץ לעריצות, עושר מופרז וכמובן גם אטימות. ערכים, שאופנת היוקרה אינה יכולה בלעדיהם.
הסכנה הגדולה בקולקציות הריזורט
בשבילי חצץ בהירים, שבניהם מזרקות מתוזמנות להפליא ומיני עציצים גזומים בקפידה יתרה, פסעו הדוגמניות. בתיאום מוחלט עם התפאורה, שהיא כמובן אמיתית יותר משאפשר לדמיין, הן לבשו גרסאות פוסט-מודרניות לאופנת המאה ה-18. ההשוואה למארי אנטואנט, מהדמויות המזוהות של התקופה, שגם הייתה לפרק זמן מסוים דיירת בארמון, היא יותר ממתבקשת. סביר שלאגרפלד שאב מדמותה השנויה במחלוקת באופן דומה לדרך שעשתה זאת סופיה קופלה, כשהציגה לפני מספר שנים סרט עכשווי ובועט על המלכה (שלנצח ייחסו לה את האימרות שלמעשה נאמרו על ידי אחותה).
"זה לא רוקוקו, זה קוקו רוק" אמר לגרפלד לעיתונאים במקום, כשכוונתו הייתה שאין עניינו בשיגיונות תקופתיים, אלא בפרשנות עכשווית ורלוונטית לסיפור מוכר. בארוק ורוקוקו תמה מתחדשת באופנה הנוכחית, לראייה התצוגה האחרונה של דולצ'ה וגבאנה כמובן נכללו בקולקציה של שאנל, על כל עיטורי הברוקד המוזהבים שקישטו חלק מהדגמים, אבל ניכר הניסיון להוציא מהם את העוקץ המיושן. כך, מערכות הלבוש שכפלו את הצללית שהייתה מצויה לפני 250 שנים, כלומר מתניים מכונסים היטב וחצאיות תפוחות בהגזמה, אם כי תוך אינטרפטציות מרחיקות לכת. במקום מחוכים ז'קטים הנרכסים בחגורה, או מכנסיים קצרים ותפוחים שקו המותניים שלהם גבוה והדוק במיוחד; במקום חצאיות מרובות שכבות ומרופדות כמעשה האצילות - הציע לאגרפלד מכנסיים רחבים מאוד, או חצאיות מקסי פשוטות למדי, שנתפרו מהטוויד האיקוני של בית האופנה. כמובן, שלידי הדוגמניות שנתחבו בתוכן היה תפקיד כפול להבטיח נונשלאס מול סביבה עמוסה וחונקת, ולוודא שהאגן הרחב ופרופרציה החדשה של המעצב אכן יבואו לידי ביטוי.
כמתבקש מקולקציית קרוז, שנועדה להיות נגישה, לאגרפלד הקפיד להוכיח התכתבות ממשית עם מגמות. אמנם בשולי ז'קטים נתפרו אדוות בד שקפקפות שהזכירו את מוצארט, וחלק מהעיטורים שקישטו את תפרי הבגדים היו עשויים זהב או חריזת פנינים, אולם כנגד כל אחד מהפרטים שנשאבו מזיכרון לאומי מצהיב, ניצב אחר שאיזן אותו. הדוגמניות הידסו בשמלות קוקטייל מרובות שכבות, אך לרגליהן היו נעליים שדמו יותר מכל לנעלי התעמלות, כולל סוליה לבנה, שטוחה ועבה. נעשה גם שימוש נרחב בבד ג'ינס, כמו למשל בחליפת מכנסיים המלווה בז'קט נטול שרוולים בצבע כחול בינוני, שהפך את הקוטור למחייב פחות. פלטת הצבעים התבססה על גוונים בהירים וצבעי סורבה - נספרה לפחות הופעה אחת של ירוק-מנטה טרנדי - ולקינוח אף הפציעו זוג מכנסיים צרים עשויים עור.
למרות המאמץ הניכר להוכיח 'רוק', או 'גלאם-רוק' במקרה הזה - אחת השמלות השקופות נקצצה כך שהיא בוודאי תוכל להתאים לקורטני לאב - ההישג הגדול ביותר (או אולי הקטן ביותר) של הקולקציה היה באופן בו היא הזכירה את מהלכיו של כריסטיאן דיור בשנות ה-50 של המאה הקודמת. החצאיות הארוכות, השימוש הפזרני בבד, החיבוק העז של המתאר הנשי, היו קרובים הרבה יותר למרד של דיור בשדיפות שהייתה מצויה לאחר מלחמה העולם השנייה, מאשר לאג'נדה של קוקו עצמה, שהאמינה בפשטות, בגזרות ישרות ובבדי ג'רזי פרקטיים. ייתכן שזו אירוניה ותו לא, אבל היום בו מעצב נדרש לסתור את מורשת הבית עליו הוא מופקד, הוא יום ראוי לציון.
