בחודש מרץ האחרון בפריז, ברגע בו ירדה אחרונת הדוגמניות ממסלול תצוגת החורף של לואי ויטון, יצא אל קול תשואות הקהל מרק ג'ייקובס. בדומה להופעות רבות בשנים האחרונות ובוודאי מאז שהכריז על מהפך סגנוני שיצק בדמותו איכויות סנסואליות לבש המעצב חולצת קצרה, ותחתיה חצאית קפלים שחורה, שמכפלתה נגעה בברכיו. חודשיים לאחר מכן, בערב הגאלה המתוקשר של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, הפציע ג'ייקובס בשמלת-חולצה ארוכה העשויה תחרה שחורה, מקולקציית הקיץ של בית האופנה קום דה גארסון.
ג'ייקובס יכול להיחשב בקלות אחד השגרירים העכשוויים הבולטים של החצאית הגברית. בין אם הוא משפיע על המגמה, ובאין אם הוא זה שמושפע ממנה, כמעט מהרגע בו החל להיראות בציבור נטול מכנסיים, החלה להירשם בקולקציות העונתיות של בתי אופנת העל ומעצבי השוליים עליה במספר הגרסאות לחצאיות, וגם לשמלות, המיועדות לגברים. אמנם הוא לא הראשון, אבל העיצובים שמפיק ריקרדו טישי לז'יבנשי מאז קולקציית סתיו 2010 רגע בו הציג כלאה בין מכנסיים קצרים לחצאית מהווים את עמוד השדרה של התופעה, ובוודאי שיכולים להיחשב כמשפיעים העיקרים על השוק. לצידו, אפשר למנות בשנתיים החולפות אחרים שקידמו באופן בלתי נלאה עיצובים נטולי תפר מפשעה, בין היתר האמריקאי-לשעבר ריק אוונס, שגרם לסנסציה בעזרת ספק-שמלות ספק-חצאיות ארוכות, העשויות משי אפור ופראי, או ז'אן פול גוטייה, שבחר בעונה שעברה לקיים לעצמו רטרוספקטיבה ולעצב מחדש דגמים שיצר לפני מספר עשורים.
בשונה ממופעיה הקודמים באופנה, כמו בשנות ה-90, כשהייתה חלק בלתי נפרד ומשובץ מסצינת הגראנג' הצפון אמריקאי, החצאית הגברית המאפיינת את סוף העשור הראשון של שנות ה-2000 ואת תחילת העשור השני, היא בעלת חיים עצמאיים. ניתן לומר בהסתייגות מסוימת, שבניגוד ל'קילט' הסקוטי לדוגמא, החצאית העכשווית היא לא פריט שבטי קיים, אשר אומץ על ידי בני תשחורת כהכרעה סגנונית, אלא עיצוב שנברא כחלק קוהרנטי מתוך שפה אסתטית, ומתוך חשיבה על פיתוח של צללית; כניסיון עתיר ביטחון עצמי להשתחרר ממגבלת המכנסיים המעיקה, הקובעת שכל גבר אמור להלך עם שתי פיסות בד המפרידות בין ירכיו.
סקיני כן, חצאית לא
העובדה שמעצבים המשיכו בעקשנות לכלול חצאיות גברים גם בקולקציות לסתיו הקרוב, עשויה להזכיר דווקא את הכישלון המסחרי שקשור בהן. הן אולי יתלו שוב על הקולבים בבוטיקים של קום דה גארסון וריק אוונס; ואולי יש להן גרסאות דיסקו סכריניות אצל ג'רמי סקוט; ואולי בקהל המדויק והאמיץ המתאסף מחוץ לתצוגות אופנה הן להיט מוכח; אבל האמת היא, שבניגוד לסקיני ג'ינס, לחליפה הצרה או אפילו לנעליים באימום מחודד, הן לא חצו לפחות לא בעידן הפוסט מודרנה - את הגבול המפריד בין האופנה הגבוהה לזרם המרכזי. עדיין, למרות שאפשר לספור לפחות חמש עונות בהן יש גאות בהופעתן, ולמרות שהן זוכות לתשומת לב מצד עורכי האופנה (הגיליון האחרון של המגזין i-D מספק דוגמא קונקרטית), הן נתפשות בעת לבישתן כאקט מרדני, אם לא פרובוקציה טהורה. במילים אחרות, עדיף לו לגוטייה להמשיך ולמכור בשמים בריח מטרוסקסואלי.
השאלה מדוע אינן הופכות לנחלת הכלל, כמו גם האם יש להן סיכוי להיכנס אל האופנה הפופולרית בעונה הבאה, מחלצת את הפרדוכס הגדול ואת חוסר ההיגיון שגלום בקשיי ההיסתגלות אליהן. על אף הטענה הרווחת כי מדובר בפריט נשי, נמצאות לו כל ההוכחות, עבר וגם הווה, המצביעות על מציאות אחרת. כחלק מההיסטוריה הארוכה של החצאית, ששורשיה מגיעים עד לשנת 3,500 לפני הספירה, יש לה ביטוי ברוב התרבויות האנושיות. מילא זאת, אלא שהיא משמשת עד היום, ובמופעים פומביים, כבגד לגברים, דווקא במעגלים מסורתיים ודתיים, שלא תמיד סובלים עמימות מגדרית. גם אם הדוגמא הראשונה שנהוג לצטט היא סקוטלנד (הרי הועברו מהממלכה המאוחדת מספיק טקסים צבאיים), הרי שהחצאיות הגבריות מגולמות, לפחות כרעיון נטול מכנסיים, גם בג'לביות ושמלות קנדורה של חצי האי הערב, בבגדי נזירים, בחצאית הסרונג של סרי לנקה, או במדיהם של החיילים היווניים.
אם כך, מאיפה הגיעה לתרבות המודרנית זהותה הנשית של החצאית דווקא, ולמה ההדיוטות מהמערב ממשיכים לראות בה טאבו, למרות שבעידן הגלובליזציה הם נתקלים בה על גברים העושים בה שימוש? יש שיטילו את אחד מהחיצים לכיוון ראשה של המלכה ויקטוריה, שכחלק מהערכים הפוריטניים שהנחילה במאה ה-19 באנגליה, ואל שאר האימפריה הבריטית שעמדה בראשה, יצרה הפרדה חדה בין קוד הלבוש הגברי לנשי. זה הראשון זכה לפלטת צבעים חד-גוונית ותפלה, ולחליפות ששורשיהן בלבוש צבא ובבגדי עבודה; כשזה האחרון נחנט בתוך שמלות ארוכות ותפוחות, צנועות לכאורה. בסיוע מסרי הדת הנוצרית, שגלשו מאירופה החוצה כחומר תרעלה מסמם, ההפרדה בין מכנסיים לחצאית כבר לא הייתה רק מעשה ראוי, היא נעשתה צו עליון שנשים צייתו לו עד שנות ה-60, וגברים באירופה ובארצות הברית עד היום.
באופן כמעט אירוני, ואולי מתוך כוונה יתרה לנסות ולהוכיח כי אין בהן דבר עדין, החצאיות המוצעות בקולקציות לסתיו 2012-13 מגלות טפח מחוספס. צבעיהן כהים, פעמים רבות בשחור, אפור או כחול צי, הן נתפרות מבדי צמר ופיסות עור, והן מסוגננות פעמים רבות עם זוג מגפיים מסומרים וכבדים או עליוניות אוברסייז מסיביות. שלא במקרה, זהו פריט שמופיע בעיקר אצל מעצבים ששולט בכתב ידם טון אפל, שיש בו דחיפות כוחנית ואלימה, כמעט אגרסיבית. ייתכן, שבדומה לקו מחשבתו של ריקרדו טישי, חצאית מתאימה קודם כל לגברים אמתיים. הבעיה היא, שמסתמן שיש מעט מידי כאלה.
אחמד עבדלרחמן: פרשנות מוסלמית לשמלה גברית
