מיעוטים ותרבויות אקזוטיות, לפחות אלו הנחשבים כך בזווית הראייה המערבית, הם כבר לא טרנד יעיל. מסע החיפושים של מעצבי אופנת העל אחר שורש של זהות אותנטית, שבזכותו הגיעו לעונת הקיץ הנוכחית מושגים כמו הדפסי איקט שבטיים, בובו-שיק אפריקאי וקשת צבעי אדמה אתנית, כמו גם אל טכניקות ידניות ובסיסיות של חריזה וקליעה, מבצע סיבוב פרסה חד. במקום לצפות אל אופקים זרים, בתי האופנה הגדולים, ובעיקר אלה המציגים במילאנו ופריז, שבים עם עונת הסתיו הביתה, ומערבלים לתוך הקולקציות החדשות את אבני היסוד של התרבות הקונטיננטלית הקרובה, ובין היתר נצרות, רומנטיקה גותית ואפילו ביצי פברז'ה.
דונטלה ורסצ'ה, באחת הקולקציות הטובות שהפיקה מאז שניכסה לעצמה את תפקיד המעצבת הראשית של הבית, מדגימה בדיוק נמרץ את המגמה הנוכחית. בקולקציה לחורף 2012-13 יצרה הקשרים ויזואליים ברורים אל שתי מסורות בעלות סיפור מוצק בתרבות שנמצאת מתחת לרגליה: עבודתו האייקונית והזנותית של אחיה, ג'אני ורסצ'ה, והסמל האלמותי של הנצרות, הצלב. העיצובים על המסלול נקצצו והודקו עד קצה גבול היכולת, וצלבים מחופים באבנים נוצצות נרקמו בחזית של שמלות. העיניים, כמתבקש, נצבעו בהגזמה מודעת, נעשו לארובות חלולות בראשי הדוגמניות. הדחף המיני, כמו גם הדחף הדתי שני דחפים שאי אפשר לערער על שלטונם - התמזגו יחד לכדי אלימות טהורה ובכך השיגו את מטרתם, שהיא יצירה של אופנה עריצה.
בכלל, נצרות, ובעיקר בהופעותיה הדרמטיות והאפלות, נעשית לאובססיה, והפניית המבט אליה מסמלת מעין חזרה בתשובה, רצון לקחת חלק במסורת היסטורית שהיא קודם כל מוכרת מבית, וגם שהוכיחה את עצמה. ריק אוונס, שספק אם אפשר להאשימו בחיבה יתרה לדת, העמיד דמויות של נזירות סגפניות, מכוסות בשכבות של בדי צמר אפורים, כשמאחוריהן דלקה על המסלול אש אמתית, תוספת מרהיבה לחזיון הארמגדון שברא.
למה לי גותיקה עכשיו?
כמקרה פרטי של הנצרות, ואולי מתוך כוונה שלא להיות כה מפורשים, רבים נגעו בנושא תחת כנפי הגותיקה, המסתמנת כסמן הסטייל החשוב בעונה. אמנם זהו זרם סגנוני ששימש לארכיטקטורה ואמנות מגויסת בימי הביניים, והיה חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה של הכנסייה, אבל מרבית המעצבים שניסחו טון גותי בקולקציות התייחסו בעיקר לדרך בה השתקפה כניאו-גותיקה בסיפרות האימה הספק דתית של סוף המאה ה-19 (או בדרך בה פירשנו נערים מרדניים את המראה הגותי בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כחלק מסצנת הרוק התואמת).
"רומנטיקה לא במובנה הקליל", כפי שציינה זאת פרידה ג'אניני ביחס לאסף האפל שהרכיבה לגוצ'י, כשהרומנים המורבידיים והמתפרקים מרגש ואמונה שנכתבו לפני כ-200 שנים סיפקו עוגן רעיוני לקולקציה מלאה בהדפסים מסויטים, קטיפה וגלימות, שעוררו בכוונה הבזקי זיכרון לדרקולה, פרנקנשטיין וטירות משופעות צללים. למרות התיאטרליות הבוטה, ועל אף הלבוש התקופתי, הרי שג'אניני הצליחה לחולל את הדרמה המתבקשת ואת הקשר לאסכולה אסתטית שחיה באירופה כבר 800 שנים; מבין הבדים הצבועים בירוק אמרלד ומרקמים מרשרשים, מבין פניהן החיוורות של הדוגמניות והחולצות הוויקטוריאניות השקופות למחצה, נוצרה חזית מדומיינת של מורשת המודעת לכוחה לפחות כפי שהאפיפיור מודע לכל פרט בהופעתו.
החיפוש אחר עוצמה, ובמיוחד כזו שנצבעת בשחור ובעלת מטענים היסטוריים אגרסיביים, מתברר כמניע העיקרי מאחורי עונת החורף הקרובה. השינוי במושאי ההשראה כאמור, לא עוד כושי סמבו אלא סיפורים מהחצר של איטליה, בריטניה או צרפת - מוביל גם לשינוי מהותי גם בסגנון. מתוקף היצמדותם של המעצבים אל מקורות שהם מכירים היטב, ושעבור רבים מהם נועדו לסמל דבר גדול, בטוח ובעל היסטוריה מוצקה, החורף הבא, יתפקד כחורף עם מיטב הקלישאות. לא עוד עליצות וצבעים רוויים, לא עוד בלוקי צבע, לא עוד מרקמים קלים ומקצבים מעכסים הלקוחים מהאוריינט, אם כי הילת קדושה כבדה; רצינית עד אימה.
למעשה, עונת החורף, עם מושאי ההשראה הכה-שחוקים שלה, מבטאת קידוש של ערכים שמרניים; חגיגתה של צרות אופקים. זהו הסבר אפשרי לעובדה שקווי מתאר של הגותיקה לפחות כפי שהיא מדומיינת בתרבות הפופ העכשווית הופיעו באין ספור קולקציות נוספות, גם כאלו עם מנעד תקופתי מוגבל יותר או הקשרים ברורים פחות לנצרות. הדוגמניות בלנווין צעדו על המסלול בעיניים שחורות ועם ענקים מרצדים על צווארון, כרוזנות מרושעות או ככוכבות גות'-רוק; בפראדה איפור העיניים הבוטה גרף תשומת לב אדירה; ובז'יבנשי - חולצות קשירה שקפקפות ושימוש נרחב בעור, שפזל עד למחוזות פטישיסטיים.
כמו גותיקה ונצרות, הרגישות המחודשת שמעצבים מגלים כלפי מסורות שהוכיחו שרידות באירופה, מופנית גם אל החומר עצמו. זו אחת הסיבות לכך, שאריגי ברוקד ודמסק, המבוססים על טכניקות אריגה עתיקות המאפשרות ליצור בבד דוגמאות מסועפות בצבעים עשירים, חווים כעת רנסנס מסעיר. האוסף המצועצע כתפאורה של דולצ'ה וגבאנה, כאחת הדוגמאות הבולטות לתופעה, כלל שכמיות מצוירות בשיבולי זהב ופיתוחי רקמה ותחרה בנוסח תקופת הבארוק האיטלקי, שהייתה מזוהה בין היתר גם עם הזרם הקתולי. מנגד, שצף זהוב - אולי רק חילוני יותר - הציף גם מערכות שלמות אצל מארני, או את הקולקציה של בלמיין, שהושפעה באופן ניכר מביצי פברז'ה, אותן יצירות מתוכשטות ויקרות להחריד, שנצרפו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ברוסיה האימפריאלית, וששיקפו היטב את הערכים האסתטיים של התקופה. במילים אחרות, אין דוגמת בד שמסמלת עבור המודרנה עושר היסטורי גדול יותר.
האם המגמה היא חתירה מחודשת אל עבר ניאו-קלאסיציזם? אל קידוש והחייאה מחדש של ערכים אסתטיים והיסטוריים מהעבר? ייתכן. אבל החשוב בתופעה היא הדרך שבה על ידי התחברות אל מורשת לכאורה על-זמנית, אל מושגים תרבותיים פופולריים, היא יוצרת את האפקט ההיפרבולי הדומה לזה שכנסיה מחוללת; הדמיה של מכלול עצום וגדול מהחיים, המעורר מצד אחד אימה, היקסמות והשתאות, ומצד שני, ציות מוחלט. ובימים בהם אירופה מתרסקת אל תוך עצמה, זה בדיוק מה שהאופנה צריכה לזמן לעצמה, כדי שלא יינטשו אותה המאמינים.
