"איפה רף?" היא בוודאי אחת השאלות הלגיטימיות שהוטחו לאוויר בשנייה שנכנס בפסיעות מדודות אל אחורי הקלעים הדוגמן האחרון בתצוגה של ז'יל סנדר, שהוצגה אמש במסגרת שבוע האופנה מילאנו לקיץ 2013. אחרי הכל, הייתה זו קולקציית הקמבק של סנדר עצמה, שחזרה לנהל אמנותית את בית האופנה על שמה לאחר שמאז 2005 ועד לפני חודשים ספורים מילא את מקומה הבלגי רף סימונס, ועשה זאת בהצלחה ביקורתית יוצאת מגדר הרגיל.
ז'יל סנדר חוזרת לעולם האופנה
אלא שהשאלה המדוברת הייתה יותר מאשר הצבעה בנאלית וברורה מאליה על היעדרותו של המעצב. גם אם הייתה זו קולקציה מלוטשת ומגובשת מאוד, היא הדגישה לא רק את שינוי הכיוון שחווה הבית בעקבות חילוף המעצבים, אלא גם את הפער הגדול בין השניים. למרות מה שנדמה בתחילה, לסימונס גישה פחות פרקטית לאופנה, והוא פירש באופן חופשי למדי את הקוד האסתטי המינימליסטי, המודרניסטי כל כך, של בית ז'יל סנדר. סנדר מצידה, היא זו שהפיחה בשנות ה-90 את הלבוש הקרייריסטי, את המחויט הקל ללבישה, זה שהוכיח שסטייל לא נותר מחוץ לדלתות הזכוכית של המשרד.
במידה רבה, הקולקציה לקיץ 2013 הבהירה כי סנדר רוצה להמשיך בדיוק מהמקום בו היא הפסיקה, או לפחות לשחזר את שעשתה בעבר. קווי החיתוך של הבגדים היו ישרים; נעשה שימוש בבלוקי צבע נוקשים, חדים וקונטרסטיים (כולל דוגמת הדפס שנראתה כמו הפשטה של ציורי פיט מונדריאן); ונותר מקום מרכזי לבגדים מחויטים. כל שמץ מיותר, כל גינון פתלתל ועודף, הועף מהמסלול. במילים אחרות, נותרה בעיקר הצורה.
למרבה המזל, ולאור העובדה שהממוחזר גבר על הזר באוסף הזה, דווקא הצורה הייתה המעניינת. ז'קטים חסרי שרוולים ברכיסה כפולה היו ארוכים מהמקובל בשנים האחרונות, שירטטו טורסו תמיר, אולי אפילו גבעולי. לצידם, מיני מעילים הוצרו מעל לקו המותניים הטבעי, ועל ידי כך יצרו צללית אריסטוקרטית, שכאילו ונלקחה מהמאה ה-19. שני אלה, הועצמו בזכות פרט פשוט וממזרי מכנסיים קצרים ועתירי פתח, שמצד אחד הפכו את הדוגמנים למעין חרוטים מחודדים, ומצד שני קרצו אל תרבויות שוליים, מהסוג שלובש את מכנסיו כשהם מדובללים תחת המפשעה.
אמנם עבר יום אחד משבוע האופנה במילאנו, אבל ניכר שאת האנטיתזה לניקיון של סנדר, את הצד השני של סקאלה, מייצגת דונטלה ורסצ'ה עם מקסימליזם עתיר פרטים, צבע וטראש מודע לעצמו. ורסצ'ה ציינה מספר פעמים בעבר שהיא כמהה לגבר הבטוח בעצמו, והקולקציה הזו לא הייתה שונה בכוונותיה. הפתיחה שלה דוגמנים בחלוקי משי מצועצעים, תחתוני רשת חושפניים וחגורות האבקות משובצות אבנים מזוייפות קרצה אל גלדיאטורים, ומכאן לגברים שנלחמים בעוז על מקומם (לפחות בדרך שמדמיינים אותם בסרטי פורנו, או בהופעות קרקס).
כאשר מסירים את כל הפירוטכניקה התיאטרלית, ומתעלמים מהסנדלים המלוקקים, מתברר שבדומה לקולקציה של ברברי שהוצגה בסמוך, מרקם המפתח קשור אל ברק מתכתי. המטאלי כיסה הכל: החל מחולצות מכופתרות בצבעי מנטה מרוככים, דרך מעילי טרנץ' שחיקו יריעות אלומיניום מקומטות ועד לחליפות עצמן, שנתפרו מבדים אפורים וחלקלקים, שנאצרה בהן העוצמה המוחצנת שהייתה מיוחסת לג'אני ורסצ'ה, מייסד הבית, לפני שנרצח בסוף שנות ה-90.
גם גזרות הפריטים, שרובם היו פחות הדוקים מבעבר, נועדו כדי להעצים את הלובש, או לפחות להפנות את אור הזרקורים כלפיו. ז'קטים חסרי שרוולים טרנד שהולך וצובר תאוצה ממשית, כתחליף לבלייזר המסורתי עוצבו עם כריות כתפיים מודגשות, בדומה לדרך בה עשה זאת אלבר אלבז באחת מקולקציית הנשים האחרונות של לנווין. התוצאה הייתה חזה מנופח, מתוח וגאה, שאמור להלום את הגבר הטווסי של ורסצ'ה.
צריך לזכור, שאת אותו האומץ שדונטלה ורסצ'ה דורשת מהלקוחות הפוטנציאליים שלה מעטים הגברים שיהדסו בחליפת ספורט פרחונית ופראית, שנוספו לה גם רוכסנים זהובים היא תובעת גם מעצמה. בעידן בו מעצבים רבים מידי עסוקים בלייצר להיטים מסחריים, שמאשרים את כל הערכים המקובלים, היא אחת הבודדות שמוכנה להסתכן. להניף את האג'נדה, מיושנת או לא מתאימה לרוח הזמן ככל שתהיה, ולהתאבד עליה כאילו ואין מחר בעולם. בלי לרכך, בלי לעדן ובלי להתנצל על האירוטיקה המצ'ואיסטית. מלחמה אמיתית. עכשיו, מי הגבר שיענה לאתגר?