אמש התקיימה בפריז התצוגה המבוקשת ביותר בסבב התצוגות לקיץ 2013 זו של הדי סלימן לבית האופנה איב סן לורן. כזכור, סלימן מונה לתפקיד המעצב הראשי של הבית במקומו של סטפנו פילאטי לפני כשמונה חודשים, ובכך חזר לעשיית האופנה חמש שנים לאחר שעזב את קו הגברים של דיור בסערה מתוקשרת. כמות השיא של מעצבי האופנה שהגיעו כדי לחזות במופע מאלבר אלבז ועד אזאדין אלייה הוכיחה את סקרנות השיא של תעשיית האופנה בכל הנוגע למינוי.
אחרי הכל, סלימן ידע לייצר באזז וציפייה חסרת פרופורציות ועוד לפני שחשף ולו עיצוב אחד לתקשורת. מעבר למוניטין כוכב הרוק שדבקו בו בזמן שהפך את 'דיור הום' למעוז הרזים האקסצנטריים (ושקברניטי סן לורן מקווים שינסוך גם בהם), סלימן קידם שורה של מהלכים שנויים במחלוקת עם כניסתו לבית המיתולוגי. ראשית, הוא השמיט את השם 'איב' ושינה את שם הבית לסן לורן פריז. שנית, הוא אימץ כלוגו את האותיות המרובעות ששימשו את סן לורן עצמו בשנות ה-60. שלישית, הוא כבר הציע קונספט חנויות חדש, עם שימוש נרחב ודרמטי בשיש לבן ושחור, כקונטרה לעיצוב האפלולי, הקטיפתי ועתיר העץ שאפיין את חנויות בית האופנה עוד מהתקופה ששלט בו טום פורד.
אך במהרה התברר, שעזיבתו את פילאטי לא נמנית עם קבוצת הרעיונות המוצלחים. סלימן הובא לבית כדי לשמר את הקוד האסתטי של בית האופנה, שנודע בשילוב בין מודרנה להלך רוחם המהורהר של תנועות האהבה של שנות ה-70. רק שספק האם מישהו חשב שהכוונה תסתכם בהעמדתן של גרסאות צרות ושדופות לעיצובים איקוניים של איב. למרות הכוונה הברורה לפתוח דף חדש (הקולקציה אף כונתה, ביומרנות מסוימת, מספר 1), העיסוק נותר בעיקר בפרופורציה. סלימן, שרקח את הצללית הצרה בתחילת העשור הקודם ומיסד על ידי כך את הטעם בכל רחבי העולם, שכפל אותה פעם נוספת.
דוגמניות צנומות בכובעי לבד שכורעים תחת רוחב התיתורה, חנוטות בבלייזרים קצרים ובמכנסיים תואמים והדוקים, נתנו את הטון הראשון. אלו היו וריאציות על הסמוקינג, החליפה הגברית לנשים שסן לורן הציג לעולם בשנת 1966. תחת פיקודו של סלימן, הז'קטים זכו לדשים מועצמים ולכתפיים מחודדות ומודגשות, וסוגננו בעניבות פרפר רפויות. זוהי לכל הדעות חליפה בגזרה מעודכנת, והיו לה מספר פרשנויות, כמו שימוש בפסי סיכה או מרקם מופשט של חברבורות נמר. עם זאת, בעולם למוד סקיני, נעדר ממנה השמץ החדש או הפרובוקציה שליוותה תמיד את עבודתו של המעצב האב. היה זה רוק אנד רול ממוסד.
במסע שלו לריענון הרפרטואר, שכאמור ריענן אך בקושי, סלימן נגע גם בממד הרומנטי, עז הרגש, ששזור במורשת בית האופנה. לסן לורן, שרבים זוכרים אותו כשרוע בגלבייה בחווילה מפוארת במרקש, הייתה תמיד משיכה לדמויות חופשיות, היפיות, כאלו שידעו לשלב בהליכתן קריצה אוריינטלית שהעידה על יכולתן לחשוב על טריטוריות הנמצאות מחוץ לפריז. מבין ז'קטי ספארי, שכמובן הוגשו מוקטנים, או חולצת דגמ"ח שבחזיתה שזור שרוך מוצלב, נספרו בקולקציה לקיץ הבא גם שמלות כפתן רפויות, באדום-שני או בטורקיז עז. הניסיון להסיט אותן לפרקים מצפון אפריקה על ידי פזילה לערבות האמריקאיות, עם פריטי טקס-מקס המשולבים בגדילים או חולצות וואל מכופתרות תחת ווסטים, הסתיימה בכישלון. סלימן אולי הצביע בכך על העובדה שהעתיק את מגוריו לארצות הברית, אולם התקשה למנוע מהדיטיילים להפוך לתחפושת חסרת משמעות. אפילו גלימת פרווה מפוספסת ורבת רושם שנגררה באחד משיאי התצוגה התקשתה לסוכך על הקלישאות.
ההחמצה הגדולה, מלבד שהדוגמניות נראו כמו פיט דוהרטי (שבנוסף להיותו צרכן סמים ומוזיקאי מחונן שימש כמוזה לסלימן בעבר) או מכשפות (כפי שהעירו מספר מבקרי אופנה), הייתה קשורה לעובדה שהמראה הכללי נותר שחוק. סלימן, עם כוונה שקופה מידי ליצור אוסף להיטים, לא הוסיף דבר הן למורשת סן לורן והן לאופנה העכשווית. אם כבר, הוא הזכיר במידה מסוימת את הקולקציה שיצרה פרידה ג'אניני לגוצ'י בחורף 2011, בהבדל אחד קטן אז זה היה מרשים פי כמה.
