"אין חוקים 'איך להיות אופנתי'. הדרך היחידה להיות אופנתי, או 'אלגנטי', כפי שאנחנו אומרים באיטליה, היא להרגיש בנוח עם הכל, ובמיוחד עם בגדים", שטח מעצב האופנה פרנקו מוסקינו בראיון לעיתון 'מונטריאול גאזט' בשנת 1984 את עיקר משנתו הסגנונית.
מה שאותה אמירה יפה לכאורה אינה מסגירה, היא העוקצנות האדירה שמשולבת בה. הרי נדרשו מידות עצומות של אומץ ושלווה - אם לא כדורי הרגעה - כדי להרגיש לחלוטין בנוח בבגדיו של המעצב, שנקט בזמנו בכל שיטה אפשרית כדי לזעזע את מערכת האופנה, להציף אותה במנות אדירות של הומור אירוני ובסופו של דבר גם לחתור תחתיה באגרסיביות. עבור מוסקינו, ששלח דוגמניות למסלול עם שקיות קניות במקום תיקים; העניק למבקרי אופנה עגבניות ופרחים (שאותם יוכלו לזרוק בהתאם למידת שביעות רצונם בסוף התצוגה) או הדפיס שמלות בכיתוב No Dress No Stress (אין שמלה, אין דאגה) - המטרה הייתה תמיד להפוך את היוצרות ולחבל בכל הציפיות. היו אפילו חולצות טי שכיסה בכיתוב Moschifo, שילוב לא מעודן במיוחד בין שם הבית למילה באיטלקית שמשמעותה 'דוחה'. במידה מסוימת, הוא היה גרסת הפופ הממזרית למעצב הבלגי מרטין מרג'יאלה. שניהם ניסרו את העמודים עליהם נשען עולם האופנה, והתגרו בטעם המקובל, אבל רק מוסקינו היה זה שהעז לעשות זאת עם חיוך מרושע החושף שיניים צבעוניות.
הערב (ראשון) יפתח בית האופנה מוסקינו, שבשנה הבאה יחגוג 30 שנים להיווסדו, את שבוע האופנה בתל אביב, בתצוגה שתשלב בין קולקציית הקיץ שנחשפה לאחרונה במילאנו, לרטרוספקטיבה של מערכות לבוש אייקוניות מהעבר. זו עתידה להיות הזדמנות יוצאת דופן לחזות במורשת שנויה במחלוקת ובהתפתחות שלה. מוסקינו עצמו הלך לעולמו ב-1994, ומאז מופקדת על הצד אמנותי של הבית רוסלה ג'רדיני. למרות שהשניים היו קרובים ועבדו יחד לפני שהמעצב מת כתוצאה מסיבוכי איידס, ולמרות שעברו כמעט עשרים שנים מאז, המעצבת נדרשה להתמודד עם חזית ידועה לפרובוקציות חיי מדף קצרים במיוחד. אם כן, כיצד משחזרים אופנה שתעלה בקנה אחד עם הצל האניגמטי של המייסד, ששמור לו ערך ארוך בספר ההיסטוריה של האופנה, אבל לא מתעוררים בבוקר עם ערימת גימיקים חבוטה ומשומשת?
"נקודת מבט של אישה, מפיקה תוצאה אחרת ביחס לזו של גבר", מספרת ג'רדיני בהתכתבות אלקטרונית (לאחר שביטלה את הגעתה לתל אביב ברגע האחרון בשל מחלה) על ההבדל העקרוני בין ההשקפה שלו לשלה. "אני בטוחה ששמרתי על ה-DNA של מוסקינו, ושעיצבתי אותו על פי האבחנות שלי. מתוקף הטבע שלה, אופנה תמיד משתנה. לאורך השנים המחויבות הגדולה ביותר שלנו הייתה לשמור על החוקים האסתטיים והתחכום האירוני, תוך התאמתם לקצב השינוי. החוק היחיד שאני תמיד מצייתת לו הוא להמשיך לתרום לנשיות, להומור ולאלגנטיות".
בשנים הראשונות לאחר מותו של המעצב, עוד ניכר הצורך לסחוט כותרות גדולות. דוגמנים שהתפשטו על המסלול או שנשאו שלטים המעודדים שימוש בקונדומים, היו ניסיון צעקני לעורר מודעות כלפי בית האופנה או כלפי הנושאים החברתיים שנעשו ספק-נפיצים בסוף שנות ה-90.
מה נשמר ומה אבד באג'נדה של מוסקינו? מתוקף צו הזמן, הרצון להכניס צופים להלם שכך במקצת והוחלף בעמדה עליזה, שחצנית במידה ושטופה ברהב זהוב. במרבית הקולקציות שהנפיק בית מוסקינו בעשור האחרון אין כתובות פרובוקטיביות או דוגמניות שיצאו למסלול על בירכיהן, אלא קונספטים קלים יחסית להבנה כמו סגנונם המצועצע של לוחמי שוורים (קיץ 2012) או הדפסי פופ-ארט שנלקחו ממרכול (גברים, קיץ 2013). אמנם תצוגות הקו הצעיר יותר, מוסקינו צ'יפ אנד שיק, עדיין מתהדרות בשמלות הדומות לתותי שדה עצומים או תיקים הדומים לפרי אקזוטי, אולם גם בקו הנשים הראשי וגם בקו הגברים, התוצר הסופי כבר אינו משתלח או מתגרה. ייתכן, שאחת התובנות שג'רדיני הסיקה היא שטיפשי לחשוב שמהפכה שהתרחשה בשנות ה-80, יכולה למחזר את עצמה לנצח, ומוצלחת ככל שתהיה, גם לה יש תאריך פקיעת תוקף ברור.
"היום אנחנו חשופים לכמויות אינסופיות של רפרנסים או דימויים", היא מסבירה כיצד מתקפים רלוונטיות ואותנטיות. "יכול להיות שאנחנו יותר מודעים, אבל באופן עקיף קשה יותר לגרות אותנו. נעשה קשה יותר לשמור על מסלול מוגדר ועל חזון ברור, אבל מי שיודע ליצור עולם של מותג ושפה, ואף לחדש אותם, יצליח באתגר המודרני, וייראה תמיד כרפרנס בעתיד".
האם אחד הפתרונות הוא עדשת הפפראצי? "הלבשת סלבריטאים היא אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר", היא מציינת ביחס לעובדה שבשנה החולפת בלבד כוכבות מהרשימה הראשונה כביונסה או לנה דל ריי הופיעו בציבור במערכות לבוש בעיצובה (שתיהן, אגב, בחליפה לבנה, אם כי לא זהה). "ללא ספק, זה יכול להיות חיוני למעצב צעיר שרוצה לבלוט, אבל לבתים היסטוריים כמו מוסקינו זהו רק עוד אישור על עבודה טובה".
בקולקציה לקיץ הבא, שתוצג כאמור גם באירוע הפתיחה של שבוע האופנה תל אביב, העלתה ג'רדיני הבזקים מתקופה שיש לה מקום של כבוד במורשת הבית הרגע בו לונדון, ומסתבר גם איטליה, הובערו בקצב המסחרר של שנות ה-60 העליזות. שמלות קצרצרות, חלוקה גראפית לבלוקי צבע והתכתבות בלתי מחייבת עם עבודותיהם של מארי קוונט או אנדרה קורז', הפכו לבגדים פלרטטניים, ילדותיים ומודרניים במודע. "מתוקף אין ספור הרעיונות שפרנקו מוסקינו השאיר לנו", היא מעידה על הצורך הבלתי פוסק בתנועה בכל הקשור לאופנה, "אפשר לקיים דיאלוג עם יצירות של מעצבים רבים. והדיאלוג הזה הופך לציטוטים, אבל גם לביטויים מקוריים של אופנה. לקיץ הזה בחרתי בטון הגרפי של שנות ה-60, אך אני לא חושבת שאני אעצור בזה".
עוד על שבוע האופנה תל אביב לקיץ 2013:
יעל גולדמן תפתח את תצוגת מוסקינו
לו"ז התצוגות המלא
רוצים לראות את מוסקינו? כרטיסים ב-2,500 שקלים
