ביום שישי האחרון, לאחר תקופת שיפוצים בת כשנה שכללה התקנת שביל אופניים, פינות ישיבה חדשות ושאר נגיעות קוסמטיות בולטות, נחנך רחוב שינקין במתכונתו המחודשת באירוע מופק למשעי. לקחו בו חלק האנשים הנכונים, הלהקות הנכונות וכל מה שאפשר להצמיד לו את הטייטל הארעי 'נכון'. האם כל זה מספיק כדי ששינקין ישוב להיות המקום הנכון גם עבור מעצבי האופנה והאם ההשקה המחודשת הזו תביא עמה בשורה עבור התעשייה?
"כשאני הייתי בן 17 שינקין היה המקום הכי מגניב בתל אביב, ברמה שגם אני לא הרגשתי בו נוח", משתף אסף זמיר (31), סגן ראש עריית תל אביב ואחד מהפוליטיקאים הצעירים והמעודכנים בנושא האופנה, המחזיק בהיכרות ארוכה עם שורה של מעצבים מקומיים. "עיר היא דבר מאוד דינמי, ובחיי עיר יש כל פעם ספוטלייט על אזורים אחרים. כששינקין היה סופר-רלוונטי לתל אביב, עוד לא היה נמל תל אביב, נמל יפו, גם שוק הפשפשים לא היה בכלל מה שהוא היום. גם מתחם התחנה, שרונה שתכף נחנך, אבן גבירול בכלל לא היה רחוב שמסתובבים בו, וגם דיזנגוף היה במין תקופת ביניים כזו. ובעיקר רוטשילד לא היה קיים, והיום רוטשילד היא השדרה הלאומית. על הדרך, שינקין הלך לאיבוד. הוא קצת הזדקן, הוא התעייף, העסקים בו לא התחדשו בצורה שהתאימה את עצמה למציאות".
כאמור, לא מעט שינויים פנימיים עברו על הרחוב המפורסם שמזוהה עם העיר תל אביב באופן שאפילו נודע לשמצה, שכיום נחשב כמתחם אטרקטיבי פחות לאופנה. אם בשנות התשעים תחת הערך המילוני "שינקינאי" הופיעו דמויות חתרניות לכאורה כמו אביב גפן, חמי רודנר ושועלי רוקנרול אחרים, בעשור האחרון הקהל שפוקד את שינקין מורכב בעיקר מילדות חוץ-תל אביביות שרוצות לטעום מהדבר הזה שפעם כולם נהגו לדבר עליו. עד שלוש השנים האחרונות, רחוב שינקין הצליח לגלם את חזון אחרית הימים של מעצבי וצרכני אופנה - מתחם פתוח ואורבני שמייצר אופנה שנשזרת בתרבות של העיר, באופן שמצליח לגרום ללא מעט אנשים לשוב ולפקוד אותו על בסיס קבוע.
"אפשר לבוא לקראת מעצבים מקומיים, וצריך לבוא לקראת מעצבים מקומיים כדי להקל עליהם. כאג'נדה וכהצהרה שהיא חשובה, אבל אף פעם זה לא יהיה ברמה שתיתן להם את היכולת על פני רשת אופנה", קובע זמיר בכל הנוגע ליחסים המורכבים שבין העיר לאופנה, שהגיעו השנה לשיאים חדשים לאחר שמעצבי אופנה רבים סגרו חנויות רחוב בכל רחבי העיר, בשינקין ומחוצה לו; יחסים, שאף עלו לדיון במסגרת שבוע האופנה חולון האחרון.
אתה חושב שהעסקים לא התאימו את עצמם למציאות או ההפך?
"זה שילוב. העיר בוחרת הוט ספוט. המארה לפני עשר שנים והיום זה לא אותו מארה, והמיטה זה לא אותו מיטה [האזורים ה'לוהטים' כיום בפריז ובברלין בהתאמה ר.ו] . זה חלק מעיר, וזה בסדר שעיר מתחדשת והכל, אבל שינקין היה איזה סימבול תל אביבי. העסקים שם הגיעו למצב מאוד בעייתי מבחינה מסחרית, והדרישה לשפץ את שינקין יותר מכל הגיעה מהעסקים האלה שאמרו: 'תקשיבו הרחוב נראה נורא, הוא נראה מוזנח, הוא לא מטופח, תעשו משהו בשביל לתת לו זריקת עידוד'".
הדרישה הגיעה מהם, למרות שסביר להניח שלאחר השיפוצים ערך השכירות יזנק ואותם בעלי עסקים קטנים לא יצליחו להישאר חלק מהרחוב?
"תראי, עסק שמצליח להתקיים כי הוא נמצא במקום שהשכירות בו נמוכה, והשכירות היא נמוכה כי אף אחד לא עובר בו, אין לו זכות קיום בפני עצמו. באופן יחסי לשנות התשעים, בשנות האלפיים הייתה תקופה שאחוז האנשים שהסתובב בשינקין פחת בצורה דרמטית, לא יעזור בית דין. השיפוץ נועד להזריק לו קצת חיים. עכשיו זה שאתה משפר מקום וערך השכירות וערך הנדל"ן עולה זה הוויכוח הכי ישן בתל אביב. הדרך היחידה למנוע את זה היא לא לשפץ, וזו לא אופציה בעיניי. העיר צריכה לתחזק את עצמה, להיות יפה ואסתטית ופונקציונאלית".
אפשר להבין אז שמשמעות הדברים היא ששינקין הולך להפוך רשמית למעין קניון פתוח?
"קניון פתוח זה דבר נהדר, כי החלופה לקניון פתוח היא קניון סגור שזה אסון אורבני בעיניי. עסקים- גם של רשתות וגם לא של רשתות צריכים להימצא ברחוב, וזה מה שמחיה את הרחוב וזה מה שהופך עיר לעיר. לכולם יש קניונים בארץ, ורק לנו יש חיי מסחר ברחוב. חוץ מזה, אם אני לא טועה, לדעתי יש היום 49 בקשות רישוי עסק לחנויות בוטיק בשינקין".
השאלה היא למה בכלל להשתמש בטרמינולוגיה של קניון, ולא להשאיר את שינקין כרחוב?
"אין לך אף פעם שום שליטה על זה, ומי שאומר אחרת הוא רומנטיקן וזה מקסים אבל הוא משקר. אני לא יודע להגיד או לקבוע אם ישכירו מקום לזכיין של קסטרו או לא. אין לי או לעירייה שום יכולת לכך. השאיפה היא כמובן לתמהיל. 'רשתות' זו לא מילת גנאי באופנה, שני הדברים צריכים להתקיים. בכיכר המדינה אני לא יכול להגיד להלגה שאני לא תומך בה כי זה הוט קוטור".
אני מניחה גם שהעירייה תעדיף להגיד לא למעצבים קטנים בדרום העיר מאשר להוט קוטור בכיכר המדינה.
"אם תשאלי אותם, הם לא יגידו את זה ככה. המקום שהעירייה הכי פחות עוזרת לו זה כיכר המדינה. זה המקום עם הכי הרבה טענות כלפי העירייה. הם אומרים ש'המקום מוזנח ושלא אכפת לכם, ובגלל שאנחנו צפוניים אז אתם לא משקיעים בנו'. זה לא נכון, אבל אתה פשוט לא יכול להשקיע בהכל, אתה צריך סדר עדיפויות. בכספים גדולים לעירייה אין יכולת השפעה, התמיכה של העירייה באופנה זה דבר חדש. אופנה מבחינה עירונית זה נושא שהוזנח כאן עשרות שנים, אבל בשנים האחרונות נעשים כל מיני ניסיונות. כל שבוע האופנה למשל הוא בתמיכה עירונית, כלומר, העירייה נותנת הרבה כסף בשביל שיהיה שבוע אופנה. היא נותנת מקום - את מתחם התחנה בשביל שיהיה שבוע אופנה. העירייה לומדת לאט לאט לדבר עם התארגנויות של מעצבים בכדי לתמוך באירועים פרטיים שהם עושים. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, זה היה בהתארגנות של מעצבי אופנה בגן החשמל לפני שנתיים בלילה לבן. הם עשו איזה אירוע נורא חמוד, ולהבדיל היה לפני שבועיים את פאשן נייט אאוט בכיכר המדינה".
איזה עוד תכנונים יש על הפרק?
"הקמנו פרויקט אינטרנטי של העירייה שנותן במה לבעלי מקצוע צעירים. 95 מעצבים צעירים מקבלים מהעירייה פלטפורמה של חשיפה בחינם. העירייה מקיימת בימי חמישי בכיכר דיזנגוף יריד מעצבים צעירים. זו פעילות עירונית. בית העיר עושה השנה "שנה של אופנה". בעיניי צריך לתמוך בענף הזה, אבל אני מסביר לך את הקשיים הביורוקרטים של הדברים שאני יכול לתמוך בהם ואלו שלא. חלק מהתהליך שאנחנו מאמינים בו הוא להשקיע משאבים ביצירת מודעות. הרוב המוחלט של תושבי תל אביב אם תשאלי אותם, זה לא מעניין אותם עדיין מספיק. זה טבעי ולגיטימי גם שבמובן הזה המערכת עדיין לא מספיק משומנת בהיבט הזה".
ובכל זאת, בטח כן ישנה דרך שאפשר לעודד עסקים מקומיים להיות חלק מהתמהיל של הרחוב.
"אתה לא יכול. אתה אמור לתת לכולם הזדמנות שווה".
אתה מרגיש שכולם מקבלים הזדמנות שווה?
"אני מרגיש חד משמעית שכולם מקבלים הזדמנות שווה, ואני מרגיש ההפך אם תרצי, שיש כאלה שמבקשים לעצמם הזדמנות לא שווה. החוק מעולם לא היה שקוף יותר, נגיש יותר. הנהלים, הכללים והתקנות מעולם לא היו ברורים יותר, וצריך לאכוף את זה על כולם, זה שוויוני. נכון שהעסקים מרגישים כל הזמן שמנסים לאכוף אותם, אבל מצד שני יש מערכת יחסים כזו מאוד ישראלית כל הזמן של ניסיון לגנוב אחד את השני. כולם מרגישים בגלל זה כל הזמן כמו במרדף של חתול ועכבר. בעיניי עיצוב הוא דבר נורא חשוב לעיר, אבל מגיעה נקודה גם ציבורית וגם משפטית שבסופו של דבר בוטיק הוא עסק. הוא לא שונה משפטית מקיוסק או מסניף של בית קפה. הוא ביניים, כי הוא לא מסחרי נטו".
משרדי הייטק במקומות שונים בעיר למשל מקבלים הנחה בארנונה. למה אי אפשר לבוא ככה גם לקראת מעצבים?
"הייטק זה חוק מדינה שנותן הקלה לבתי תוכנה; רוב הסטארט-אפים בתל אביב לא מקבלים הנחה. זה כמו שמעצבת אופנה משלמת על חלל מאוד קטן X, אבל אם יש לה מתפרה, זה בית מלאכה, ולכן היא מקבלת עליו הנחה מטורפת בארנונה. זו ארנונה אחרת לגמרי. את אותה אבחנה יש בעולם האופנה, בין מסחרי לבית מלאכה".
מה עם בעלי חנויות הבדים בנחלת בנימין שמתפרנסים מזה שהסחורה שלהם עומדת לראווה ברחוב, וכעת הם לא יכולים לעשות זאת?
"הייתה פה המון שנים פוליטיקה לא טובה שלקחה את העיר למקום איום ונורא. הכי קל לי להגיד: 'את צודקת, נחלת בנימין - רודפים אותם, צריך לתת להם'. בגלל ההפקרות הניהולית היו הרבה נושאים שאף אחד לא התייחס אליהם. המדרכה היא לא של הבדים בנחלת בנימין. צריכת הבדים לא תרד כי הבדים לא מוצגים על המדרכה. דפוסי ההתנהגות אולי ישתנו, אבל זה שהתרגלנו ל'שכונה', זה לא אומר שצריך להמשיך עכשיו בשם הרומנטיקה, הצדק החברתי או וואטאבר. במקומות שאנחנו שואפים להיות אין את התופעות האלה, ואנחנו שואפים להיות במקומות האלה - פריז, ברצלונה, לונדון ברלין, מילאנו, ניו-יורק. יש היום בעיר יותר עסקים של אופנה מאשר שאי פעם היו. עם כל הקושי, הרבה יותר עסקי אופנה נפתחים מאשר נסגרים. לא כל עסק שנסגר, זה אשמת כולם חוץ מהעסק. אם אתה מוכר מוצר רע אתה לא יכול לעבוד על אף אחד".
באותו היבט, גם מעצבי אופנה מרגישים שלא רק שלא באים לקראתם, אלא שבאים לרעתם. למשל בכל הנוגע לחלוקת קנסות.
"במתחם התחנה למשל לעסקים אסור לפתוח בשבת, רק למסעדות ובתי קפה. המקום היחיד שבו לעסקים מותר להיות פתוחים בשבת זה באזורים של ערביי יפו, וזה בתנאי שהם סוגרים ביום ראשון בשביל לא לייצר תחרות לא הוגנת. יש דברים שלעסק מותר לעשות ויש דברים שלעסק אסור לעשות. במתחם התחנה לא נשמעים לזה, למה לא? כי זה האזור שמגיעים אליו הרבה אנשים בוויקנד, והם עושים את החשבון שלהם. אם הם פותחים אז הם מקבלים דו"ח פעם בשלושה חודשים או חודשיים. ברוב הימים הם לא מקבלים דו"ח, וכשהם מקבלים אז הם נורא מתלוננים. בפאשן נייט אאוט [האירוע בכיכר המדינה ר.ו.] באו, התארגנו וביקשו אישור חד פעמי לפתוח עד יותר מאוחר. אמרו להם מה הם הדברים שאפשר לעשות ולא יותר, והם עשו בכל זאת. אז באו פקחים ונתנו להם דו"ח".
אתה עומד בראש קרן רבינוביץ', קרן שמשקיעה בפיתוח של אמנות וקולנוע. למה אי אפשר ליצור מקבילה שאמונה על אופנה ועיצוב?
"בתל אביב יש 400,000 איש. 600,000 איש מבקרים בה כל יום. אזור המטרופולין שלה הוא 7.5 מיליון אנשים. ועדיין כמות האנשים שמשקיעים בבגדיהם היא קטנה. אנחנו עדיין לא ברלין. ישראל עוד לא מוציאה מסך הכספים הפנימיים שלה על עיצוב, וגם כמות מעצבי האופנה שיש פה והתוצרת שהם מייצרים, עלולה להיות אולי גם גדולה על מה שאנשים מוכנים להוציא פה על אופנה. יש גם גבול לאיפה אתה יכול להעדיף מעצבים צעירים על פני כל פרופסיה אחרת שיש בעיר. אני לא נותן פלטפורמה לעורכי דין צעירים שאין להם עבודה, ולא לרואי חשבון צעירים שאין להם עבודה. ואני מנמק את זה בכך שיצירה ועיצוב זה דבר חשוב. אנשים שעוסקים במוניציפאליות מאה שנה לא מבינים את זה. זה לא תרבות, זו לא אמנות. זו עבודה. זו תפיסה שגם אני חולק עליה".
עוד על עיר ואופנה בוואלה! אופנה:
ג'רי שי סוגרת את החנות
למה נסגרה חנות המחתרת בתל אביב?
חגית ויטמן סוגרת את סניף דיזנגוף של פישנדג