יום שני האחרון עמד בסימן מרתון של אופנה. אחרי הקולקציה של אוליבייה תייסקנס לת'יאורי, צעדתי בחלק המערבי והבוצי של מנהטן (עדות מציקה לשלג שירד פה לפני ימים ספורים) יחד עם עיתונאי האופנה הבלגי פרלה ווינדלס. הכיוון שכונת המיטפאקינג, המקום בו 'אונה טיטל' (Ohne Titel, 'ללא כותרת' בגרמנית), מותג ניו יורקי ודיסקרטי למדי, הציג את הקולקציה לחורף 2013-14.
אמנם שתי המעצבות העומדות בראש המותג, האמריקאית אלכסה אדמס והגרמנייה פלורה גיל, למדו בבית הספר לעיצוב פארסונס, אבל הן נפגשו כאשר עבדו יחד אצל קרל לאגרפלד. הסגנון שלהן מאופיין בדרך כלל בצללית ספורטיבית, עם המון שכמיות ועליוניות סרוגות. הפעם, מרבית הדגמים שילבו וריאציות על מוטיב של צורות מרובעות, הן בדוגמאות סריגה בולטות או בהדפסים. בעוד שמצא חן בעיני המרקם הגראפי העשיר של חלק מהמראות, במקרים אחרים, בהם הצורות הגיאומטריות נתפרו כטלאים על פני הבגד, התוצאה הייתה משכנעת פחות.
אדמס וגיל הן במיטבן כשהן דבקות בבגדי יום, ואלה אכן היו החלקים החזקים יותר בקולקציה. בגדי הערב השקופים מעט, לעומת זאת, היו פחות מוצלחים הם נראו בעיקר זהירים מידי, ולא מחושבים מספיק. מנגד, המעילים פיצו על כך, ובעיקר שני מעילי עור מכובסים בירוק ובשחור.
את הממתק האמיתי סיפק המעצב הניו יורקי תום בראון, שכזכור הלביש את מישל אובמה בשמלת מעיל בלתי נשכחת בהשבעת הנשיא. בראון, שההצלחה המסחרית שלו מאפשרת לדמיונו להתפרע, נעשה בעונות האחרונות לשואו החשוב והמשמעותי בשבוע האופנה, וגם התצוגה הנוכחית לא הייתה יוצאת דופן.
תצוגת האופנה התקיימה בלופט רחב ידיים במערב שכונת צ'לסי, והכניסה למקום דמתה להליכה ביער מכושף. לצד עצים תמירים ושלג מלאכותי, בצבצו בשוליים שיחים של ורדים. עוד כתפאורה - דוגמנים הלבושים בחליפות המזוהות עם בראון, כלומר אפורות ומכווצות במיוחד, שנקשרו למיטות באמצעות סרטים אדומים. על ראשם של חלק מהם, הונח גם נזר קוצים. זו הייתה סביבה חלומית, ולחלוטין סוריאליסטית.
ישבתי לצד גאי טרביי, שפרסם כתבת פרופיל נרחבת על בראון במהדורת סוף השבוע האחרונה של הניו יורק טיימס, ואפילו הוא, שידוע בחריפותו, נותר ללא מילים מפאת כבוד לעבודתו של המעצב. שאלתי אותו אם היה מרתק לכתוב על מישהו שיש לו אסתטיקה כל כך ייחודית. "אכן, מאוד", הוא ענה קצרות.
התצוגה החלה. הדוגמניות נכנסו לאולם בהליכה איטית ומכוונת לצללי מקהלת נשים, והניחו ורדים על הדוגמנים הקשורים למיטות. לא יכולתי להחליט האם הייתה זו פרשנות מחודשת לסיפור היפיפיה הנרדמת (או היפה הנרדם, ליתר דיוק), או איזושהי פנטזיית סאדו-מאזו אפורה-אדומה. אולי בעצם שתיהן.
פעם נוספת, הבגדים התגרו בפרופורציות המקובלות ופרצו את הגבולות באמצעות כתפיים מועצמות ומותניים מודגשים בהגזמה. למרות החזות התיאטרלית, החייטות הייתה לחלוטין מושלמת בכל הקשור לגזרות ולרמת הגימור. כבר ראיתי תצוגות הוט קוטור מורכבות פחות ביחס למעילים ולשמלות שנתפרו בתשומת לב אדירה, עם רקמות הוורדים, שהוצגו כאן. נעלי האוקספורד ותרמילי העור, שבוודאי יתגלו כלהיט מסחרי, לא היו פחות מרשימים.
לאחר התצוגה, הקהל כולו געש מהתרגשות ולאוויר הוטחו אין ספור פרשנויות. יצאתי מהמקום עם לין יגר, עורכת בווג וב'ניו יורק מגזין'. "כרגיל עם תום, זה היה קצת יותר מיצג מאשר תצוגה. מעט מטריד, אבל לגמרי מהמם. זה אחת התצוגות האהובות עלי בניו יורק", היא אמרה. "זה בהחלט העלה בין תחושה של אגדת ילדים". שאלתי את יגר על הפרופורציות המוגזמות. "אני אהבתי את הכתפיים הגדולות", היא ציינה. "זה היה קצת כמו קום דה גארסון. הבגדים התעלמו ממה שנחשב באופן מסורתי צללית נשית מושכת ואטרקטיבית. מרתק לראות מישהו משחק עם הרעיונות האלה. אני הייתי לובשת את זה". ונאמר אמן.
עוד דיווחים משבוע האופנה בניו יורק בוואלה! אופנה:
למה קניה ווסט לא הגיע לתצוגה?
גם ויקטוריה בקהאם מצטרפת לטרנד