המון ספקולציות אפפו את תצוגת חורף 2013-14 של פראדה, שהתקיימה במסגרת שבוע האופנה במילאנו בסוף השבוע האחרון; חלק ממבקרי האופנה ראו בה שחזור של הלהיטים הגדולים מהקריירה של המעצבת העומדת בראשו, מיוצ'ה פראדה; אחרים חיפשו דווקא נקודות של חדשנות. אבל בין אם היו שם איזכורים לעבר, ובין אם הצעות לעתיד, אוסף הבגדים התפקס על החלק העליון של הגוף. מחשופים רחבים במיוחד ועליוניות שהופשלו אל מעבר לכתפיים, כמו גם רבידות תפוחות שלופפו סביב השרוולים, הפנו את המבט מעלה, כשכיווצי הבד השונים שצצו מכל עבר, חיבלו במתאר הנשי המוכר.
פראדה, שדאגה למקם גם את חגורות העור גבוה מהרגיל, היא לא היחידה שהביטה מעלה ואל הזרועות. הברק העצום שמכסה מערכות לבוש רבות כל כך בקולקציות שהוצגו עד כה בניו יורק, לונדון ומילאנו, כמו גם הצקצוקים המוסריים נגד השימוש ההולך והגובר בפרווה, שתי מגמות מובהקות לחורף הבא, כמעט והסתירו את העובדה לכך שמתחולל כעת השינוי החריף ביותר שנעשה בצללית ובגזרה בחמש השנים האחרונות.
אמנם שבוע האופנה בפריז, שייסגור את סבב התצוגות לעונה הבאה, יחל רק מחר (שלישי), אבל כבר ניתן להכריע שמאז שכריסטוף דקרנין, שעמד בראש בית בלמיין, הציע ב-2008 את ז'קטי האופנוענים המגובים בכריות כתפיים מחודדות, וסחף אחריו את השוק כולו, לא נראתה כזו אובססיה עם הטורסו. אובססיה, שמשכיחה סוגיות נוסח 'סקיני אין או אאוט', והכרעה בין חצאית עיפרון לחצאיות מנוסח אחר, ומתמקדת בנושא אחד בלבד הדגשה של כתפיים, חזה וידיים.
מלבד חזרתה של צללית הכתף השמוטה, שהחלה לאפיין את המסלולים כבר בקולקציות הקיץ, ושובם של מעילים בשרוולי רגלן (אותם שרוולים המחוברים לגוף הבגד באמצעות תפר מעוגל, שאמור לאפשר לבישת שכבות בקלות גדולה יחסית), מעצבים מנצלים כל המצאה כדי להוכיח שהם מפסלים מחדש. בפנדי, השתמש קרל לאגרפלד באיכויותיה התפוחות של הפרווה, ובאמצעים גראפיים שונים לרבות פסים ושאר להטוטים הנדסיים, כדי להגדיש נפח סביב השרוול. מנגד, ז'יל סנדר, כמו גם מותג האיט-גירלס מארני או בית האופנה האיטלקי טרוסרדי (ואף בניו יורק, אצל פרואנזה סקולר למשל), ניצלו טון מינימליסטי וחמור סבר כדי להדגיש פיתוחי צללית מורכבים, שכל אחד מהם העניק תשומת לב לכל מה שמתרחש צפונית לקו החגורה.
התוכן חשוב מהצורה הספציפית, וניכר שהוגשו אין ספור הצעות - משרוולים מפוסלים ועד משחקי שכבות ומחשופים - לתחימת פלג הגוף העליון. כמעט כולן מחוללות את אותה נוכחות נוקבת. המילה 'סקסי' ריחפה ללא הרף מעל היצירה האחרונה של פרידה ג'אניני עבור בית האופנה גוצ'י, והמעצבת הוכיחה שאפשר לחולל טון מיני רענן באמצעות חייטות מורכבת ודגש עז באיזור הכתפיים, ששיוו הליכה תמירה ועתירת עוצמה לדוגמניות. אפקט דומה סחטה גם הקולקציה של בוטגה ונטה, בית אופנה שבדרך כלל מחוייב לנשיות אלגנטית, כזו המפלרטטת עם שנות החמישים של המאה הקודמת. הפעם לעומת זאת, שיגר למסלול המעצב תומאס מאייר מסר נוקב פי כמה באמצעות קו כתפיים מחודד ומוקצן, שהעלה אסוציאציות של פאם פטאל מיתולוגית (ולא נניח, עקרת בית רומנטית מדרום איטליה).
המשיכה המתעוררת לכתפיים מועצמות, לשרוולים גליליים, ולטורסו מעוצב בנוקשות יחסית עשויה להתגלות ככמיהה לעוצמה. היא יכולה לבטא עמדה אגרסיבית, המצטטת מתאר גו משולש של גברים, או דווקא משיכת כתפיים אגבית, המשדרת קרירות ואדישות, מעין חוסר אכפתיות שמקורו בתחושת עליונות מתנשאת.
יש המוצאים במגמה הדים לשנות ה-40 של המאה הקודמת. למעשה, גם אם אפשר למצוא קווי דמיון עקרוניים, אין בה התרפקות נוסטלגית. ראוי לתלות את הופעתה בדברים אחרים. ברצון למבע מודרני ונקי יותר, ברצון להדגיש את קו המתאר על חשבון פני השטח או ברצון להרחיב את טכניקות החייטות (ולהרעיף קשיים על רשתות האופנה המהירות, שיתקשו להעמיד צלליות כה משוכללות). או שפשוט ניתן לראות בכל זה הומאז' שבשתיקה לעבודתו מעוררת ההערצה של אלבר אלבז בלנווין.
