פחות משבוע עבר מאז הציגה רנואר את הקולקציה לחורף 2013-14 במרכז הירידים בתל אביב, והנה קסטרו חשפה הבוקר (ראשון) באותו המקום ממש את האוסף שלה לעונה שבפתח. מלבד החלל הזהה (לראשונה), אלו שתי רשתות מקומיות, אשר פונות לאותו קהל יעד פחות או יותר ומבקשות להתייחס לאותן מגמות עונתיות, כפי שהן מגיעות מסוכנויות לחיזוי טרנדים וממוחם הפורה של מעצבים בבתי אופנה עילית בחוץ לארץ. היום, יותר מבעבר, ניכר שהשאלה הרלוונטית ביותר שניתן להעלות היא כיצד יוצרים, אם בכלל, בידול ויתרון יחסי בסביבה כזו?
צפו: התצוגה המלאה של קסטרו
יוצרים אותו על ידי שואו תצוגת האופנה, ומסתבר שגם על ידי הנאומים בפתיחה. אחרי שרנואר בחרו לציין בגאווה ניכרת רגע לפני התצוגה שלהם כי זוהי התצוגה הראשונה של מותג ישראלי לעונה, התשובה של קסטרו אם אפשר לדמיין קשר של דיאלוג לדברים - הגיעה בדמות נאום מפורט. אתי רוטר, מנכ"לית משותפת ברשת, אמנם לא הזכירה ערכים של ראשוניות, אבל ציינה שלל נושאים אחרים, מיצירה של אופנה מתוך תשוקה, דרך עוצמה ובגדים ועד למעלותיה של עונת החורף הנוכחית. במילים אחרות הם אמרו שהם ראשונים, אנחנו ננסה לשכנע שאנחנו יותר טובים. אי אפשר להאשים אף אחד מהצדדים במשבצת האופנה המקומית, מלחמת ההישרדות היא לא פחות מאכזרית.
בכל הקשור לשואו עצמו, קסטרו ביקשו להפיק חוויה טוטאלית. יציע הישיבה הורכב כולו מכיסאות מתקפלים, שהזכירו במידת מה אולמי הופעות ישנים, והתפאורה עצמה הורכבה מקונטיינרים עצומים שהונחו זה על גבי זה, כמעין חלל תעשייתי שנועד להעלות בתודעה חספוס נוסח שנות התשעים (וקליפים של להקות כפרודיג'י ונירוונה). הפסקול, לעומת זאת, היה נוסטלגי פחות ונשען על הופעה חיה של ההרכב המקומי מטרופולין, שזגזג בין להיטים מוכרים יותר ופחות.
באופן פרדוכסלי, וכפי שלימדה התצוגה הזו ממש, תפאורה ואווירה סוחפת לא מסיטות את תשומת הלב מהבגדים עצמם, אלא מפקסות עליהם את המבט; במופע כה משוכלל, נוצרת בקהל ציפייה שהבגדים על המסלול יישרו קו עם הנעשה מסביב באולם ועם הנעשה בעולם, שנעשה חשוף יותר ויותר מעונה לעונה. קסטרו, כמו מותגים נוספים, ערים לכך. הרעיונות המוצגים הם לא רק הקצנה מעוצבת של הקולקציה המוצאת עצמה בחנויות, שהיא בדרך כלל לבישה ופשוטה פי כמה, אלא הם גם מבקשים לקחת חלק במגמות העיקריות לעונה, שמתוקשרות ללא הרף בתקשורת האופנה. מכאן שעולה שאלה קריטית האם קולקציה של רשת כקסטרו היא טובה בגלל רגעים בהם היא מצייתת ציות מוגזם לטרנדים עונתיים או דווקא בגלל רגעים בהם היא מתרחקת ונותנת לאותן מגמות את גרסתה?
התצוגה הזו שנפתחה באוסף ספוג ברוח גראנג' משובצת באדום-שחור, המשיכה אל קולקציה המתמקדת בג'ינס והסתיימה במערכות לבוש אלגנטיות נוסח שנות ה-50 - סיפקה תשובה מוחצת. מה שקבע את הצלחת הדגמים על המסלול ואת הנראות לעונת החורף של קסטרו כולה הייתה מידת האינטרפרטציה של המעצבים. בנקודות בהן ניכרה פרשנות, והתאפשר ביטוי של המעצבים, זו הייתה הצלחה סוחפת; בנקודות בהן הוגשו ספק-העתקים האפקט היה דל פי כמה.
זו הסיבה לכך שקו הג'ינס, כאמור חלקה השני של התצוגה, נהנה מרמה גבוהה של ביצוע ואופנה. כפי שהעירה אחת העורכות בשורה הראשונה "קסטרו צריכים להיות מותג דנים". בניגוד לשני החלקים האחרים, הוא היה אותנטי ומאופיין בחופש יצירתי, והיה אפשר להבחין היטב במה הוא שונה מקווי הדנים של המתחרים.
בעוד שהצללית הכללית שמרה על נאמנות למכנסיים צרים מאוד וחלקים עליונים רחבים יותר (כלומר סקיני וטוניקות בכתף שמוטה), הרי הטקסטורות הן אלו שהפכו את העיצובים מפריטי ג'ינס גנריים לייחודיים. ניכר שדוגמאות גראפיות היו לב העניין. למשל, דוגמא מופשטת בכחול אינדיגו, שקיבלה פרשנות ממוחשבת ומהונדסת, חזרה על עצמה ללא הרף כמעין שכפול ניאו-שבטי; פעם על חזית סוויטשירט לגברים, פעם כהדפס מטושטש על מכנסי ג'ינס ופעם כחצאית מלאה ומתנפנפת. זהו אפקט שהעניק חדות בלתי רגילה לחומר נוסטלגי כל כך. אפקט דומה יצרה גם דוגמת פסיפס, שנוצרה מחתיכות ג'ינס בצבעים שונים. היא הופיעה הן כקישוטים מסותתים על חזית של מעיל בומבר קצר, והן כחלק בלתי נפרד ממבנה הבגד, כמו במקרה של טוניקת אוברסייז, שהורכבה כולה מחלקים-חלקים של בד כחול בשלל גוונים.
גם אם ניכרה רוח אנרגטית מבורכת לאורך כל התצוגה (קו הנשים זהר כפי שלא זהר מעולם), שני החלקים האחרים של התצוגה התקשו ליישר קו. בלתי אפשרי היה להבחין מבעדם מה התרומה הספציפית של קסטרו לאופנה העכשווית. הפרק הפותח, שיש לכנותו בפשטות פרק הניינטיז, שפע טקסטורות משובצות, גרבוני רשת והבזקים של טעם רע מודע לעצמו נוסח בית האופנה סן לורן. מנגד, הפרק הסוגר, כלל צללית מותניים מודגשים וצרים, ואיזה קו מתאר חמקמק של ליידי מעודנת, עטופה בסריגי מוהר ומרקמים שמפתה לגעת בהם. למרות שעבודת סטיילינג מחושבת ציוותה את הגראנג' המלוכלך דווקא עם הבזקים של זוהר, ואת הליידי עם מנומר סורר, נרשמו על המסלול עיצובים רבים שדמו יתר על המידה לפריטים של מעצבי-על.
בלי קשר לשאלות על מוסר והאינטגריטי של המעצבים (מה גם שאין מדובר בסוגיה חדשה), זוהי נקודה מטרידה. קודם כל, כי לרשת כמו קסטרו אין את המשאבים הנכונים (וגם לא צריכים להיות לה) כדי להעמיד צללית כתפיים מרובעת ומדויקת מספיק נוסח הקולקציה האחרונה של בוטגה ונטה, כפי שהוכיח דגם של מעיל אדום שניכר מגושם מהמקור. שנית, אם נחשפו העיצובים האלה לפני כחצי שנה ויותר, ותוקשרו ללא הרף, מה התועלת בהם בפועל? ובכלל, הכרעה אמנותית כזו מזמנת השוואות בלתי נגמרות בתקופה בה כל אחד חשוף לאין ספור מקורות מצולמים על אופנה. השיא נרשם בזוג סניקרס לגברים, שנדמה כחיקוי כמעט מושלם לאחד הדגמים האייקונים של המעצב האמריקאי ריק אוונס. סביר שהמעצבים התאהבו בהם, וזה אך טבעי. אבל מדוע לא לנצל את הבמה המפוארת כדי לנפנף בכישרון שיש לכל אחד מהם בוודאות?
טווח מחירים: נשים: 39 899 שקלים; גברים: 39 1,299 שקלים
