פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העולם הוא שטוח

      מה שהתחיל במכנסיים קצרים לא יסתיים בקרב בין סטילטו לנעליים שטוחות. בעידן בו הטשטוש המגדרי חזק מתמיד ומגמת הג'נדר בלנדר תופסת תאוצה, ניצת מחדש הדיון אודות הגדרת הנשיות במאה העשרים ואחת. אז מי מתעקש לנסח אותה? מדוע? ולמה השיח הכה מיושן ממאן לצאת מהאופנה?

      נעלי הסניקרס של שאנל לחורף 2014/15 (יח"צ)
      מי מפחד מנעליים שטוחות? קמפיין חורף 2015 של שאנל (צילום: סריקה)

      לפני כחודש מצאו עצמן מבקרות פסטיבל קאן ניצבות בפני סיטואציה מקוממת במיוחד. קברניטי פסטיבל הסרטים היוקרתי שבריביירה הצרפתית הנהיגו דרס קוד מחמיר במיוחד, אשר במסגרתו נאסר על נשים בנעליים שטוחות להיכנס אל הקרנת הבכורה של הסרט "קרול" שהתקיימה במקום. האקט המופרך עורר סערה תקשורתית ברחבי העולם, ואף הפר את שלוותן של לא מעט שחקניות הוליוודיות, ביניהן השחקנית הבריטית אמילי בלאנט שהובילה את המחאה והודתה כי הייתה שמחה להיפטר בכל הזדמנות מנעלי הסטילטו לטובת זוג סניקרס שטוחות.

      השבוע מנגד פרסם ווג הבריטי מאמר כי בעשור האחרון מקרי הפציעות הנגרמות בשל הליכה בנעלי עקב הכפילו את עצמן מ-7,097 ל-14,140 בין השנים 2002 ל-2012. במקביל, בארץ, עלו השבוע העקבים לכותרות בעקבות מחאתן של דיילות "אל על" אשר מאסו בשלטון הסטילטו. מחאת העקבים תפסה את מקומה של מחאת המכנסונים במשחק הכסאות הלא אופנתי בעליל. לא משום פריטי האופנה עצמם כמובן, כמו ניחוחותיה החריפים של האנכרוניסטיות שהוצתה מחדש עם הדיון המתמשך אודות הגדרתה של הנשיות במאה העשרים ואחת.

      אז את מי השיח הזה משרת? מי מנסח את הגדרותיה של נשיות ראויה? ומי קבע שהיא חייבת ללכת בעקבים?

      מכנסיים קצרים - HOODIES (יח"צ , צילום : אייל נבו)
      שיח אנכרוניסטי. בר רפאלי במכנסיים קצרים, מתוך קמפיין הקיץ של הודיס (צילום: אייל נבו)

      השאלות הללו מעניינות מתמיד, דווקא משום שהן צומחות בעידן בו נדמה כי הטשטוש המגדרי חזק מתמיד. הרי כאן בישראל נערות צעירות נאלצות להיאבק על הזכות ללבוש מכנסיים קצרים כמו חבריהן ממין זכר – כלומר להצניע את הסממנים המובנים של זהותן המגדרית. מנגד נשים בוגרות נאלצות לכבול עצמן לנעלי עקב בשביל להיחשב 'ייצוגיות' לפי ההגדרות המקובלות בחברה, גם אם המשמעות היא שעות ממושכות של אי נוחות המועדת לפגיעה בבריאותן.

      במקביל בעולם הערבי משתמש המין הגברי במשך שנים על שנים באופנה ככלי לשעתוק יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין המינים. החיג'אב שממאן לצאת מהאופנה, ממשיך להיות פריט חובה במלתחה של כל אישה מוסלמית שמכבדת את עצמה - או שלפחות מבועתת ממה שיקרה לה אם לא 'תכבד' את עצמה. גם בעולם המערבי כאמור החיג'אב מומר בנעלי עקב מעוצבות. כך או כך, אם ברעלה בולענית ואם ביצירת מופת של כריסטיאן לובוטן – המסקנה היא אותה מסקנה: מישהו עדיין מנסה להמשיך ולמשטר את הגוף הנשי, והוא כנראה לא קורא את ווג.

      המודרניזציה נכנסת לתמונה בעיקר בעולם האופנה, שם למשל מגמת הג'נדר בלנדר תופסת תאוצה ומסתמנת כחשובה והדומיננטית של התקופה: אופנת הרחוב מתמלאת בזרעי יוניסקס עד כי לעתים אי אפשר להבדיל בין המינים; בתי אופנה מהמעלה הראשונה נוסח גוצ'י עוברים שינויים דרמטיים ומציגים אופנת יוקרה מתוחכמת על טהרת הטשטוש המגדרי; ואפילו סוכנות הדוגמנות הענקית IMG מצרפת לראשונה לשורותיה, לצד שמות כמו קייט מוס וג'יזל, דוגמנית טראנסגדנ'רית המצויה בעיצומו של תהליך שינוי מין.

      אמילי בלאנט לובשת שמלה של צמד המעצבים פיטר פילאטו בפסטיבל קאן 2015 (GettyImages)
      ממובילות מחאת העקבים. השחקנית אמילי בלאנט בפסטיבל קאן, מאי 2015 (צילום: Gettyimages)

      "אנחנו חיים בעידן שיש בו הרבה מאוד מחאות באופן כללי. יש משהו מאוד נגיש היום בלהשתמש ברשתות החברתיות בשביל למנף כל מיני תהליכים כאלה. פעם אחת זה יכול להיות בהיבט האופנתי ופעם בהיבט אופנתי אחר", מגיב מעצב הנעליים המקומי עודד ארמה, אשר מזוהה עם נעלי יוניסקס יצירתיות וצבעוניות ואצלו מעולם לא הוצגו עקבים. "אין לי איזה אנטי נגד, לי פשוט מרגיש יותר נכון לתת מענה שוויוני. גבר יכול להיכנס ולקנות נעלי אוקספורד צהובות, וחמש דקות אחרי תיכנס אישה ותקנה את אותן נעליים בדיוק. אנחנו חיים בעידן מאוד פתוח מחשבתית".

      "זה קטע שאת שואלת אותי עכשיו כי בדיוק שמתי לב שציירתי את כל הקולקציה החדשה על נעליים שטוחות. בתור בחור שגדל עם אמא שהולכת על עקבים של 15 ס"מ, זה די דרמטי", מופתע מעצב האופנה נדב רוזנברג, בעל המותג המקומי "Northern Star", אשר משתייך לגל החדש של מעצבי אופנה צעירים התופסים את הנשיות באופן מודרני, חדשני ונינוח יותר. עם זאת, גם הוא מצטרף לדבריו של ארמה וטוען כי מדובר יותר בטרנד מאשר באג'נדה. "העקבים לא רלוונטיים אופנתית גם לתחושתי. אני לא בטוח עד כמה זה קשור לקטע המגדרי, כמו שזה פשוט מרגיש מודרני ובסופו של דבר בעיקר טרנדי".

      אשת יחסי הציבור ואושיית האופנה הפופולארית בקרב גברים, נשים ומה שביניהם, שחף סגל, מצטרפת לשיח מהזווית האישית, המקצועית והנשית: "האופנה נעה היום בין שני קצוות, כשהאחד מהם הוא 'תהיי יפה ותסבלי' ובשני 'את הכי יפה כשנוח לך'. האחרון הוא סלוגן שמבטא נורא נכון את מה שהרבה נשים מרגישות, בין סטילטו לסניקרס. הרבה מהרעות החולות בתעשייה תולים במעצבים הגייז, אבל אני לא יודעת כמה נכון להאשים אותם. אין מה לעשות, על ערכה של נעל העקב והזווית שהיא מעניקה לישבן שלך כבר נכתבו שירים בנושא. סניקרס זה נוח ומקסים אבל זה בחיים לא ייצור את הצללית החטובה והמורמת שכולנו שואפות אליה באיזה מקום. מצד שני עקבים משדרים היום מאמץ, אבל כמו כל דבר זה עניין של תקופה. כשהגיע אלכסנדר מקווין עם נעלי הארמדיל כולנו עצרנו נשימה, אבל זה מעוות. זה לא באמת מייצג את מה שהאישה ברחוב רוצה לנעול. זה שוב מייצג את מה שתעשיית האופנה תופסת כיפה ונכון. כבר מצאתי את עצמי מעירה ללקוחות שלי מתחום הנעליים שהציגו לי עקבים מוגזמים –מי ילך עם זה? רק קוקסינליות".

      נעלי הארמדיל של אלכסנדר מקווין (AP)
      את הכי יפה כשלא נח לך? נעלי הארמדילו המפורסמות של אלכסנדר מקווין (צילום: AP)

      לחם, שעשועים וסטילטו

      כמו כל תופעה בעולם, כך גם זו היא תופעה חברתית בראש ובראשונה. לכן כה מקוממת היא הזילות כלפיה מחד, והצדקנות האטומה והאנטי-ליברלית מאידך. עקבים ומכנסונים הם אנלוגיה למשהו רחב יותר, הם מבטאים נוסח מאוד סובייקטיבי כך שמה שמתחיל בכפות הרגליים והירכיים החשופות מתיישב בסופו של דבר במוח. בתודעה. על כך יכולה גם להעיד מעצבת האופנה דורין פרנקפורט.

      "לא כל דבר צריך לעורר סערה. לצערי אומרים היום הרבה כל כך הרבה שטויות חמורות מסביב", חורצת המעצבת הוותיקה שחרטה לעצמה אימג' פמיניסטי מהזן שלא מתיימר להיות אחד, אלא שפשוט כזה מתוקף קיומו. על הדרך היא קושרת זאת באלגנטיות לישראל 2015, על מצבה החברתי, הפוליטי והתרבותי. או בקיצור – לחם ושעשועים. "זה שיח אינסופי, מיותר ומיושן שבסך הכל מנסח את המנסחים. האם הם בעלי השפעה? אני מצטערת להודיע שלא. על מי זה מקרין? רק על מי ששבוי בקונספציות מיושנות. אני שמחה בשביל ויוויאן ווסטווד וקרל לגרפלד שהם לא צריכים לשמוע את השטויות האלה ושאף אחד לא מבלבל להם במוח".

      בין היתר מותחת המעצבת ביקורת על חברת התעופה המקומית, ומציעה לה לעסוק קודם כל בדברים אחרים: "אל על - חברה שאני טסה בה כל כך הרבה, בזה אתם צריכים להתעסק? זה מה שמנסח אתכם כחברה? שמעתם שיש עולם אמיתי בחוץ? זה פשוט פאתטי ועלוב. בתור נוסעת וותיקה אני יכולה לתת להם הרבה נקודות חשובות יותר לשיפור. ההנהלה מכריזה על עצמה כגוף מיושן, ואני מקווה מאוד בשבילנו החברה הישראלית שאלה הם לא פניה".

      דורין פרנקפורט עורכת אורחת (נמרוד סונדרס)
      "מקווה בשביל החברה הישראלית שאלה הם לא פניה". דורין פרנקפורט (צילום: נמרוד סונדרס)

      פרנקפורט שנכנסה אף היא לאחרונה לתחום הנעליים, לראשונה ב-30 שנות הקריירה שלה - מתייחסת לשיח באופן כללי יותר. כפי שראוי שיתייחסו אליו: "למה בכמעט כל אירוע גאלה שהיה לאחרונה, כל הנשים חצי עירומות וכל הגברים מכוסים בחליפות של שלושה חלקים? למה הן מסכימות לקפוא מקור ולקחת כדורים נגד הצטננות כשלגברים שלצדן חם ונעים? כשאותי מזמינים לגאלה אני לובשת טוקסידו כמו הגברים. כבר מזמן הבנו שנוחות וביטחון משרות סקסיות. זה לא אוקסימורון. אין לי בעיה שכולם ילכו עירומים אבל אני מגיעה מעולם פרגמטי. אני אומרת שתיהני מהמקום שלך להיות אישה בתנאים שלך – ואם בתנאים שלך ללכת עירומה אז אין בעיה. אבל אל אלו התנאים של אחרים זה מבאס".

      "מי אשם בזה באמת? הגברים או הנשים? מי יודע?", מסכמת פרנקפורט ומפנה את השאלה לשני הצדדים: "בסך הכל יש רק נשים וגברים בעולם והם צריכים להסתדר אחד עם השני ולהאיר את עיניהם של מי שלא רואים. הנשים כמו הגברים צריכות לבדוק את עצמן. לא להתקרבן, אלא להסביר להם למה הם טועים".