השחקנית, הדוגמנית והמוזה נטע גרטי, שציינה השנה את יום הולדתה ה-40, לא אמרה לי בשום שלב בראיון הזה "תראה, החיים די קלים" - המילים שבהן מתחיל שירה הידוע של להקת מוניקה סקס, בה מנגן בעלה הנחשק פיטר רוט - ואפשר בהחלט להבין למה. בחודשים האחרונים גרטי היפה כהרגלה חיה, כמו כולנו, בסוג של "מכה אפורה". לא שחורה, כי בכל זאת, יש ילדים חמודים בבית, יש בעל תומך ופה ושם אפילו יש קצת עבודה, אבל עדיין מאוד מורגשת.
"בוא נגיד שעולם התרבות ספג מכה איומה במשבר הזה וכמובן שגם אנחנו, פיטר ואני, חלק מהנפגעים הישירים", היא אומרת. "פיטר עושה הופעות חצר בבתים פרטיים כי זה מה שכולם עושים היום, ככה צורכים רבות בימינו, ואני פחות או יותר מושבתת. אני המון בבית. אני רוצה להאמין שאני לא אוכלת בלי סוף ושאני לא חיה עכשיו בהזנחה גמורה, אבל אתה יודע, יש ימים יותר טובים ויש כאלה שפחות. אני מקפידה מאוד ללכת לפסיכולוגית שלי כי זה חשוב מאוד בימים כאלה, לעבוד בגינה ולמצוא מקומות שנעים לי בהם. אני גם כותבת בזמן האחרון כל מיני דברים לפרויקטים בהתהוות".
במקביל לדאגה שלה לעצמה, גרטי חרדה גם לעתיד הסביבה שהיא חיה בה. "יש בחוץ כמויות אדירות של תסכול וכעסים", היא אומרת. "אני מבינה את זה, כי זו תקופה נורא קשה, אבל להיות בעמדה של לספוג את הכעס ואת הקושי כל הזמן זה משהו שמקשה עוד יותר על החיים. יש תחושה שככל שאנחנו נכנסים יותר לעומק המגפה הזאת, כך נוצרים בינינו פערים יותר ויותר גדולים בין המיליון מובטלים שאני חלק מהם לשאר האוכלוסייה שאולי גם נפגעה, כמובן, אבל לא ברמה של הישרדות".
את מתכוונת לפערים סוציו-אקונומיים, אני מניח.
"כן, ברור. תראה, עד שהמגפה התחילה העבודה שלי הייתה בעיקר בתיאטרון. עשיתי שלושה ערבים בחודש ורוב ההצגות היו מחוץ לתל אביב, בהיכלי תרבות בפריפריה, במחיר שווה לכל כיס. היום מדברים על תרבות כמוצר לאליטה, או, ליתר דיוק, למי שהמגפה לא פוגעת בו. תחשוב רגע על הרעיון של 'איים ירוקים'. מעבר לכך שזה צוואר בקבוק להמונים, אם אין לך את הכסף לנסוע לסופשבוע באילת אתה בעצם לא יכול היום לצרוך תרבות. אני מרגישה שאלה פערים שרק הולכים וגדלים".
להבדיל מכמה ממקבלי החלטות למעלה, גרטי לא רק מדברת. היא גם עושה. לפני כשבוע וחצי היא השתתפה בפיילוט של עיריית תל אביב-יפו בשיתוף עם בית החולים שיבא לעידוד בדיקות סרולוגיות מהירות לפני מופעי תרבות, כך שניתן יהיה לקיימם גם בתנאים הקיימים, תוך הקפדה על תקנות התו הסגול וכו'. "לצערי, לא מצאו אצלי נוגדנים לקורונה", היא משתפת. "איזה דיכאון, אה? היה יכול להיות ממש נחמד אם הייתי חופשייה עכשיו. קשה לי עם זה, באמת. אני אדם נורא היפוכונדר וחרדתי בלי קשר לקורונה, אז עכשיו בכלל".
ובכל זאת, בין ימי השעמום לימי הדיכאון גרטי הצליחה לגרד כמה ימי עבודה במהלך החודשים האחרונים - למשל, כשהצטלמה ל"בת השוטר" - סדרת הפשע לנוער שיצרו ליעד שהם ודנה שץ לערוץ TeenNick של Yes - לצד ליאור אשכנזי, עוז זהבי, טלי שרון ואחרים. פרט לכך, היא גם ערכה חזרות במשך יומיים להצגה "הבן" בתיאטרון הבית שלה, הקאמרי, וכמובן, ניצלה את ההזדמנות להתלבש סוף סוף כמו בן אדם בהפקת האופנה שלנו - עניין לא מבוטל עבור פאשניסטה ותיקה שכמותה.
"כן", היא מודה, "התגעגעתי גם לזה. בכלל, לראות אנשים עובדים, יוצרים, מתלבשים, חיים. רוב הגרדרובה שלי היא טרנינגים, על כל סוגיהם. אני אוהבת אותם, אבל כבר יש לי רוויה מהם, אז אני מנסה לגוון. כרגע, מה שחשוב זה שיהיה לי נוח. ממילא אף אחד לא רואה אותי ואני כמעט לא יוצאת לרחוב. למזלי, אני גם בלי קשר למה שקורה עכשיו אוהבת לפעמים להתלבש מכוער בכוונה. לפעמים פיטר צוחק עלי ואומר לי 'טוב, הלכת רחוק מדי עם העניין של הכיעור'". את המסכה, למרבה הפלא, היא דווקא די מחבבת: "היא מאוד עוזרת לי כשאני יוצאת, כי ככה אני יכולה לעבוד על טקסטים ולמלמל לעצמי תוך כדי הליכה בלי שיחשבו שאני משוגעת ויזמינו לי משטרה".
גרטי צוחקת הרבה, אבל כשחקנית היא נוטה לקבל תפקידים רציניים, דרמתיים ו"כבדים". "אני באמת לא יודעת למה זה ככה", היא אומרת, "אני דווקא רואה את עצמי כארנבון מתוק". ב"בת השוטר", לדוגמה, היא מגלמת את הרבנית הליטאית שנשואה למוריס כהן (ליאור אשכנזי) - תפקיד שעליו היא עבדה השיתוף עם יועצת דת על הסט. עבור תפקידה המשכנע בהצגה "השיבה" - בה היא מגלמת את דמותה של יהודית הרמן, אחת מנשותיו של גואל רצון - היא קיבלה את פרס "ראש עיריית תל אביב-יפו והתיאטרון הקאמרי לשנת 2020". ב"סוף העולם שמאלה" - אחד התפקידים הראשונים והיותר זכורים שלה בקולנוע - היא גילמה נערה מתבגרת (ניקול ששון) שחוקרת את המיניות שלה. בסדרה "הבורר" היא שיחקה את לימור גולדמן ("קוקי") - דמות של "פרחה", שהייתה, לטענתה, מאוד רחוקה ממי שהיא במציאות. בהמשך, היא גילמה חשפנית במצוקה בסדרה של Yes "מסכים" וב"פאודה", היא היטיבה להיכנס לדמותה של גלי קביליו החזקה והקשוחה.
הרזומה שלה בתיאטרון, בכלל, מבהיר שמדובר בשחקנית רב-גונית במיוחד: "המלט", "מעגל הגיר הקווקזי", "תעלת בלאומילך", "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", כולם היו בני" ו"ביבר הזכוכית" הן רק כמה מבין המחזות המדוברים של התיאטרון הקאמרי, בהם לקחה גרטי חלק מרכזי.
"אני מקווה בשבילי שעדיין לא עשיתי את התפקיד הכי טוב שלי אי פעם", היא אומרת. "האמת היא שאת רוב התפקידים שעשיתי עד היום לא ראיתי כי קשה לי להסתכל על עצמי. אני לא יכולה לראות את עצמי משחקת. זה לא נעים לי. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי וזה מרגיש לי כמו להסתכל על מיליון מראות בבת אחת. אני זוכרת שכשהיו מזכירות אלקטרוניות והייתי שומעת את עצמי בהקלטה, הייתי מיד מכבה את זה. אולי זה עובר אצל אנשים פחות ילדותיים, אבל אצלי זה רק מחמיר".
ובכל זאת, היו עד היום לא מעט רגעים על הבמה שהיא נוצרת בלבה. למשל, לאחרונה, ב"השיבה". "אחרי ההצגות אנשים חיכו לי שם מאחורי הקלעים והיו לי כמה מפגשים מאוד חזקים", היא מספרת, "היה אחד שניגש אליי, כולו רועד, וסיפר לי שגם הבן שלו נמצא בכת ושהוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אישה אחרת סיפרה לי שהיא הייתה בכת במשך שנים ושהצלחתי לגעת באמת שיש שם. אלה באמת פידבקים שאני לא אשכח בחיים, כי הם מעידים על כך שבאמת הזזתי משהו אצל אנשים"
אני מניח שפה ושם נתקלת גם פידבקים פחות נחמדים.
"כן, ברור. היה מבקר אחד שכתב על התפקיד שלי ב'סוף העולם שמאלה' שאני כוכבנית. היום זה נשמע לי מצחיק, אבל באותה תקופה זה לא שעשע אותי בכלל, כי ניסיתי לייצר לעצמי פיגורה רצינית. היום ממרומי גילי זה אפילו נשמע לי מחמאה, אבל אז, כשהייתי בת 24, זה היה פוגע. תכלס? אני גם היום לא מרגישה שאני וכוכבי הרשת האלה שנחשבים היום לסלבס ומגיעים לתפקידים בקולנוע ובטלוויזיה נמצאים באותו מקצוע".
גרטי, כפי שהובהר, היא שחקנית מוכשרת עם קבלות, אבל זה לא מפריע לפרשני ביצה למיניהם להצביע שוב ושוב דווקא על כישרון אחר שלה - היכולת לשמור על זוגיות ארוכה ויציבה עם סלב אחר. מתברר שגם עכשיו, בימי הקורונה החונקים, פיטר והיא אוהבים, תומכים ומאושרים כתמיד.
אומרים שאת ופיטר הזוג הכי יציב בעיר.
"מי אומר את זה? אף אחד לא אומר כזה דבר - ואם כן, זה שטויות. בכל מקרה, אין לי טיפים לדבר הזה. אם היו לי, הייתי כבר מזמן עושה מזה סטארט-אפ מטורף. שמירה על זוגיות טובה היא אחד הסודות הכי כמוסים בעולם ואני באמת לא יודעת להסביר איך אנחנו עושים את זה. אולי זה בגלל אני משתדלת לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. נראה לי שזה הדבר הכי חשוב שיכול להיות בזוגיות. חוץ מזה, ההורים שלי נשואים כבר 50 שנה, אז אולי לקחתי משהו מהם".
בכל זאת, המשבר שאנחנו חיים בו משפיע על הרבה זוגות - ולא בקטע טוב.
"נכון. כולנו רואים שרמת האלימות בתוך הבית עולה וזו תופעה מפחידה באמת. אני גם בטוחה שכמות התלונות היא אחוז נמוך מאוד מהאלימות האמיתית שקיימת בחוץ. אני יכולה להגיד שפיטר הוא המשענת שלי. הוא מציל אותי ואני מצילה אותו על בסיס קבוע. מהבחינה הזאת אני רק יכולה להגיד תודה רבה על מה שיש לי בבית, אבל כשאני מסתכלת על מה שקורה בחוץ התחזית שלי לעתיד מאוד לא אופטימית. אנחנו הופכים לחברה יותר ויותר אלימה".
האלימות שגרטי מדברת עליה תקפה, כמובן, גם לרשתות החברתיות, מהן היא משתדלת להתחמק לאחרונה ככל האפשר. "בזמן האחרון אני מנסה להיכנס לפייסבוק כמה שפחות", היא אומרת, "גם באינסטגרם אני לא מי יודע מה פעילה, אבל עדיין יותר ממה שהייתי רוצה. הייתי מעדיפה לא להיות שם בכלל. אני לא במרוץ הזה, אחרי הלייקים. כשבא לי אני נכנסת וכשאני מרגישה שאני רוויה ושזה מטמטם לי את המוח אני מפסיקה. בתקופה של הקורונה התחלתי, במקום זה, להשקיע את הזמן שלי בלימודי פילוסופיה. מעניין אותי פתאום לדעת מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. אני מרגישה שאני צריכה כל הזמן ללמוד דברים חדשים, אני בעיקרון לא יודעת כלום וגם מה שאני חושבת שאני יודעת הוא לא ודאי".
עד כמה את חוששת ממשבר אמצע החיים?
"אני בעיקר חוששת למות. אני לא מנסה לעצור את הגיל באופן אקטיבי וגם לא חושבת על ניתוחים פלסטיים - למרות שהציעו לי לעשות את זה לא פעם בחינם - כי אני פוחדת ממחטים. אני פשוט רואה את הזמן חולף ואומרת לעצמי שוואלה, אין מה לעשות. בוא נגיד שאני מקווה מאוד שעדיין לא מיציתי את כל היכולות שלי ושיש לי עוד מה לחדש ולתרום. האמת היא שאני מקווה מאוד שלעולם לא אגשים את כל היכולות שלי, כי אז באמת יהיה לי ממש משעמם".
צילום: דניאל אלסטר
איפור: שיקו ואן
שיער: גיא סמואל
סגנון: אביב כפיר