על הנייר זה נשמע מושלם: טקסטיל מהודר למראה, קל לתחזוקה ונוח ללבישה. אבל אם את לא בעלת גוף שמזכיר ממדי נייר יש מצב שתראי כמו בלון. כמה קיטרנו על הסגר האחרון והארוך הזה שעכשיו בזהירות מראה סימני סיום, ואז נזכרנו שאנחנו צריכות להיזכר מחדש איך להתלבש. כלומר איך להתלבש מעבר למובן מאליו שהתרגלנו אליו בחורף הנוכחי.
עוד רגע מלתחת הבייסיק שהלמה את הבית, את הסופר, את הזומים וההליכות ברגל תהיה חייבת להשתדרג קצת, גם כי בא לנו וגם כי במקרים בהם קשה להתניע את החזרה לעניינים לפעמים כל מה שצריך זה אאוטפיט שישליך מן החוץ אל הפנים. ובול בזמן הרשת מדווחת על מיקרו-טרנד שמרים בקלות את הפשטות המוכרת מבלי להתאמץ. כל שצריך הוא להתחדש בפריט מהגזרות הנוחות והמוכרות, אבל מבד בעל טקסטורת קרפ-פליסה, אותם קפלים קטנטנים שנראים כפסי תלת ממד גמישים.
מי שהכי מזוהה עם הז'אנר הוא המעצב היפני איסי מיאקי, 82, שנחשב כאחראי על פיתוח הטקסטיל המדובר במטרה לייצר בד נוח ואלסטי שקל לנוע בתוכו, אינו דורש גיהוץ, וגם בעל לוק מהודר. שיטה זו אליה הגיע אחרי כמה שנים של ניסיונות נולדה מתוך בקשה של הכוריאוגרף הנודע וויליאם פורסיית' שביקש ממיאקי שיעצב תלבושות למופע חדש שהעלה אז עם להקת הבלט של פרנקפורט.
לתוצאה שנראית על פניה מושלמת הייתה מאז ומתמיד בעיה אחת גדולה - כשהיא תלויה עם קולב או על גוף קולבי היא אכן מסתמנת כפיצוח גאוני. אבל בד בעל קימורים טבעיים בשילוב סילואטה בעלת קימורים טבעיים זה כבר סיפור אחר לגמרי. ברגע שהקווים המובנים בזיכרון הבד מתחילים "להיפתח" באזורים המעוגלים של הגוף יש סיכוי סביר לראות במראה מופע בלהות לא רצוי ולא מחמיא בעליל.
כשבוחרים בבגד התפור מבד כזה יש לקחת בחשבון אופציה לאפקט הגדלה, ולחילופין ישנה אופציה שדווקא הפסים המובנים ייצרו אפקט חיטוב. אז איך אפשר לדעת מראש באיזה צד של הסיפור אנחנו נמצאות? המפתח הוא להסתכל על תפיסת הגוף בחלל - אם יש לנו נטייה למבנה גוף שהוא רחב פרונטלית אך מזווית פרופיל הוא נראה דק - הפליסה עובד. אם הנטייה היא הפוכה, למשל אגן צר וחזה גדול, המבט הפרופילי יותר תלת ממדי ויש לבחון היטב ולמדוד את הפריט. בקיצור - נא לנהל סיכונים היטב.
