76 שנים עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה. בכל שנה מחדש אנחנו מספרים את הסיפורים, שומעים את העדויות. כשברקע ישנם קולות שמבקשים להכחיש את השואה, המלחמה על הזיכרון הופכת יומיומית. כאשר אחד ממותגי הלבשת הגברים הפופולריים בעולם ובישראל נוסד על ידי תומך נאציזם נלהב, נשאלת השאלה - האם זה כבר בסדר לעבור הלאה, בחלוף כמעט שמונה עשורים?
בשנת 1924 ייסד הוגו פרדיננד בוס בית אופנה הנושא את שמו בעיר מצינגן שבדרום גרמניה. זו לא הייתה תקופה טובה כל כך לפתוח עסקים חדשים, אבל בוס היה נחוש. במפעל שהקים ייצר בגדי עבודה, בגדי ספורט ומעילים. אלו ימים של אחרי מלחמת העולם הראשונה - גרמניה נמצאת בשפל כלכלי, זה שבסופו של דבר הכשיר את הקרקע לעליית המפלגה הנאצית ואדולף היטלר לשלטון.
העסק של הוגו בוס לא שגשג, והוא אף הגיע אל סף פשיטת רגל, שנמנעה ממש ברגע האחרון. מתוך התסכול הכלכלי שהיה שרוי בו, בוס חבר אל המפלגה הנאצית ויצר לו שם קשרים, כמה שנים לפני פרוץ המלחמה והרצח ההמוני. מפלגת הנאצים שידרה בעיקר מסרים של אופטימיות כלכלית, מה שמשך אליה תומכים רבים - ואת בוס עצמו. ב-1931 הוא כבר הצטרף באופן רשמי אל המפלגה.
בתחילת אותו עשור, במסגרת התמיכה שלו במפלגה הנאצית, בית האופנה של הוגו בוס החל לייצר מדים למען ארגונים נאצים. בין אלו שלבשו את המדים היו חברי ארגון האס.אי, חניכי תנועת הנוער ההיטלראי וגם חיילי וקציני אס.אס, תנועת ההגנה של המפלגה הנאצית. על פי ספרה של אליזבט טים שיצא ב-1999, "הוגו פרדיננד בוס והפירמה שלו", במודעות פרסום בשנים 1934-1935 הוגו בוס הציג עצמו כ"יצרן הרשמי של מדי המפלגה". וזאת, על אף שהיו יצרנים נוספים למדי הנאצים.
מצבו הכלכלי של בוס באותן שנים השתפר פלאים והוא ריכז את עיקר עבודתו בייצור מדים עבור הנאצים - חומים לחיילים הרגילים ומדים שחורים לחיילי אס.אס. כדי לעמוד בדרישות הרבות למדים בעיצובו, החברה אף העסיקה 140 עובדים בכפייה ואסירי מלחמה.
בשנים הללו תעשיית האופנה נמצאת בקיפאון. בזמן שהעולם כולו רתום למלחמה, אין זמן לעסוק באופנת קוטור, וגם אין ביקוש. וכך, מתוך ההתרסקות של תעשיית האופנה, הוגו בוס מצליח להתייצב כלכלית. בהמשך ניסה לטעון כי הוא לא היה מרוצה מהמצב והכול נבע משיקול כלכלי גרידא, אך הוגו בוס, בניגוד למעצבים אחרים שנדרשו להגיע לברלין כדי לעצב לנאצים - לא אולץ לעשות שום דבר.
השיקול הכלכלי אמנם היה נוכח בהליך קבלת ההחלטות שלו, אך בוס עשה זאת גם בשל תמיכתו במפלגה. אם נדייק - הוגו בוס היה ממעריציו הגדולים של אדולף היטלר, ולפי כמה היסטוריונים, בדירתו אף הייתה תלויה תמונה משותפת של השניים.
אחרי המלחמה, תמיכתו הנלהבת של בוס בנאציזם עלתה לו ביוקר. היות והוא נחשב אקטיביסט במפלגה, ב-1946 בית המשפט בגרמניה אסר עליו להמשיך בעסקיו, נשללה ממנו זכות ההצבעה והוא נקנס בסכום של יותר מ-70 אלף דולרים (מאה אלף מארק). שנתיים לאחר מכן, ב-1948, הוגו בוס הלך לעולמו.
בשל האיסור שהוטל על בוס להמשיך בעסקיו, מי שהשתלט על החברה לאחר מכן היה החתן שלו, יוכן הולי, שהחליט להחיות את העסק. תחילה החברה ייצרה מדים לשוטרים ודוורים ובשנות ה-50 החלה לייצר חליפות גברים, אחד הפריטים שהכי מזוהים עם החברה היום.
ב-1967 עברה החברה לידי הבנים של הולי, שהחליטו למתג אותה מחדש. בין היתר, לתייג את עצמם כחברת יוקרה ולשנות את השם ל"בוס". עם השנים, בוס בנתה לעצמה מוניטין יציב והצליחה לקבור את קשרה למפלגה הנאצית. מעמדה של החברה כאוטוריטה לחליפות יוקרה לגברים התבסס והיום החברה מחזיקה במאות חנויות ברחבי העולם, נסחרת בבורסה ומעסיקה יהודים רבים בתפקידים שונים.
ומה באשר להיסטוריית המותג וקשריה לנאצים? באוגוסט 1997 דוברת מטעם החברה הודתה רשמית בקשרי המותג עם הממשל הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה. זיגפריד בוס, בנו של מייסד החברה, הודה בשנות ה-90, כשהיה בן 83, כי אביו היה חבר במפלגה הנאצית, וטען כי "באותו הזמן זה היה נכון לכולם". לפני עשור, התנצלה החברה על העסקת עובדים בכפייה בזמן המלחמה.
רבים מאלו שלובשים היום חליפות או בגדים של בוס, ואף מתבשמים באחד מהבשמים הפופולריים של בית האופנה הגרמני, אינם מודעים כלל להיסטוריה הכואבת הזו. ואולם, האם זה בכלל משנה? האם הידיעה תגרום לצרכנים כאלה ואחרים להחרים היום את המותג, יותר מ-70 שנה אחרי המלחמה?
אפשר לטעון שזה כבר לא משנה. שבעה עשורים עברו מאז הוגו בוס עצמו, חובב הנאציזם בכלל והיטלר בפרט, עמד בראש בית האופנה והשפיע על קבלת ההחלטות. מאז, התחלפו קודקודי בית האופנה כמה פעמים, וסביר כי אלו שנמצאים היום בעמדות כוח במותג לא תומכים בנאציזם.
לצד זה, בית האופנה עצמו התנצל על מעשיו הפסולים בנוגע להעסקה בכפייה, ולאורך השנים, ובניגוד להרבה מעצבים או מותגים אחרים, אצל בוס לא נרשמו תקריות אנטישמיות או גזעניות. אם הרשנו לעצמנו להרגיש בנוח עם טיסות לברלין, רכישה של מכוניות פולקסווגן, חברה שהוקמה בהוראת הנאצים והעסיקה עובדים יהודים בכפייה, ייתכן ואפשר לספוג ולהמשיך קדימה עם בית האופנה המשובח, על אף הכתם בהיסטוריה.
ואולם, ייתכן כי סליחה משמעותה טשטוש האמת? אולי זו הדרך להכחשת השואה והשכחתה, דבר שכבר מתרחש בימים אלו, וצפוי להתעצם בעתיד? היכולת לסלוח היא חמקמקה וקשה לכמת אותה אל תוך דף הוראות או ספר חוקים. אין תשובות חד-משמעיות. בעוד שיש ארגונים, אישים ואף מדינות שהצליחו לנקות את המוניטין מקשריהם למפלגה הנאצית, וכן לטשטש את העובדות ההיסטוריות, יש כאלה שלא זכו ליחס המכיל הזה, כמו המלחין ריכרד וגנר שבשל קשריו המפוקפקים יצירותיו מוחרמות בישראל עד היום.
עם התחזקותה של "האופנה המודעת", במסגרתה צרכנים לומדים היטב את המותגים מהם הם רוכשים - מתנאי העסקה של העובדים ועד הליך הייצור של הפריטים, ראוי שגם המחשבה על ההיסטוריה של המותג תהיה חלק מהשלם. עד כמה בסיס המותג נקי וכולל בתוכו החלטות מוסריות שנויות במחלוקת או מעורבות ברצח עם.