לפני שנתיים בערך, הטלפון שלי צילצל, ואישה מקסימה היתה על הקו. היא הציגה את עצמה כחברה של מעצב האופנה אלבר אלבז, סיפרה שהיא יודעת שאני מגיע לפריז בקרוב, וביקשה לסדר בינינו פגישה.
עכשיו בואו, אתם מדברים פה עם בנאדם שעדיין לובש פליזים של פוקס ונועל סנדלי שורש. לא הצלחתי להבין על מי היא מדברת. בהתחלה חשבתי שהיא מתכוונת בכלל לאלברט אילוז (ולא הבנתי מה פתאום הוא רוצה לפגוש אותי), ורק אחרי חיטוט מעייף בראשי - נזכרתי שיש מעצב אופנה ישראלי בעל שם עולמי ששמו אלבר אלבז. כמובן שנעניתי בחיוב.
אחרי שניתקתי את השיחה, נכנסתי לגוגל והקשתי: אלבר אלבז. הלסת נשמטה. ילד שגדל בחולון, סיים את "שנקר" והפך להיות אחד המעצבים הכי מוערכים בעולם. הכוכבות ההוליוודיות עמדו אצלו בתור, הוא גרף עשרות פרסים ותארים והגיע לטופ של הטופ.
ואז הגעתי לפריז. במשך יום וחצי התלבטתי מה ללבוש (מה לובשים לפגישה עם בנאדם שמלביש את קיייט מוס?) הגעתי למלון בריסטול המפונפן, נכנסתי ללובי וניגשתי בהיסוס לאיש קטן ומתוק עם משקפיים שישב ליד אחד השולחנות. לא היה קשה לזהות אותו מהתמונות.
הושטתי לו יד רועדת וגמגמתי: "אהלן אלבר, נעים מאוד, אני נעם. איזה כבוד!", הוא משך אותי לחיבוק.
התיישבנו מסביב לשולחן והתחלנו לפטפט. סביבנו כרכרו נון-סטופ המלצרים, המאבטחים, הברמנים, השף, בעל המלון ומי לא. כולם ניגשו לאלבר, ווידאו שהכל בסדר, שהוא מרוצה, שנעים לו. והוא רק הנהן לכולם בנחמדות. אני מודה שבדקות הראשונות כמעט ולא הוצאתי מילה מהפה. הרגשתי שאני יושב עם מלכת אנגליה. לא הבנתי למה לעזאזל הוא ביקש להיפגש איתי ואיך נקלעתי למעמד הזה בכלל.
"אתה בטח שואל את עצמך למה רציתי לפגוש אותך" הוא חייך. הנהנתי במבוכה. "אני עוקב אחריך כבר שנים. אוהב את השירים שלך. את ספרי הילדים שלך. את "טיוטה של אושר". המילים שלך מלוות אותי ומרגשות אותי. הן תמצית הישראליות בעיניי. אני מכיר את כל הסיפור שלך בעל פה. כי אתה זה אני. ואני זה אתה. גם אני הגעתי מהפריפריה עם חלומות גדולים. גם אני נלחמתי כדי להשמיע את קולי. גם אני הרגשתי שונה. גם אני לא נכנעתי לתכתיבים ולציפיות של החברה שבה גדלתי. אז הייתי חייב לפגוש אותך, למרות שאני מרגיש שאני כבר מכיר אותך." בלעתי את הרוק והנהנתי במבוכה.
הערב המשיך. קוקטייל ועוד קוקטייל. שיחה אל תוך הלילה ואז יצאנו החוצה. שיירת מכוניות חיכתה לנו ולקחה אותנו לתערוכה של האמן בייקון במרכז פומפידו. כל הדרך לשם דיברנו על מערכות יחסים. על חלומות. על ישראל. על כשלונות והצלחות. שיחת נפש חופרת בחסות האלכוהול עם אחד ממעצבי האופנה הנחשבים בעולם, במכונית עם חלונות כהים שדוהרת לה ברחובות פריז הגשומה. אשכרה סצינה מסרט.
נפרדנו בנשיקות אחרי ערב בלתי נשכח, ואלבר נשאר חזק אצלי בלב. לא כי הוא היה אפוף אבק כוכבים הוליוודי. לא כי היה לו בחיוג מהיר את שרה ג'סיקה פרקר. לא כי הרחוב הפריזאי סגד לו. לא כי הוא הגיע להישגים שאף ישראלי לפניו לא הגיע אליהם. לא כי הוא נחשב לאחד ממעצבי האופנה הכי משפיעים בעולם. לא כי היווה השראה למיליונים. הוא נשאר אצלי בלב, כי בזמן שישבתי ודיברתי איתו, הוא נתן לי לשכוח מכל זה.
הוא היה כל כך צנוע, שלרגע שכחתי שאני מדבר עם אושיה עולמית, והרצתי איתו דאחקות כאילו אנחנו יושבים בפאב הפרה באיזה קיבוץ ליד עפולה. הוא היה ריק מחשיבות עצמית. הוא זכר את מה שחשוב באמת. הוא העריך דרך. עקשנות. התמדה. חזון. הוא היה נטול מניירות. הוא התרגש מפשטות. ממילים. מאנשים. ממש כמו ילד.
בסוף, אם תשאלו אותי, בזה נמדד אדם באמת. אלבר אלבז אולי ייזכר לעד כמעצב אופנה גאון, כשהשראה מהלכת, כאיש חזון אדיר, אבל בעיקר בעיקר הוא ייזכר כאדם שזכר להישאר בנאדם. וזה נדיר בימינו, אפילו יותר מלהלביש את מריל סטריפ.