לקאמבק של טרנדים מפוקפקים מהעבר יש ריטואל קבוע. בהתחלה אנחנו בסוג של הכחשה לנוכח הטראומה שנשארה מאותה התקופה, מסרבות להאמין שזה יתפוס ומצהירות שהפעם לא ניפול להגדרה המשפילה של קורבן אופנה. זהו לרוב השלב שבו גרסת הקיצון מוצגת על המסלולים, כמו למשל עם הקרוקס פלטפורמה המוגדלות שבלנסיאגה חשפו בתצוגת אביב-קיץ 2017, ואין ספק שהרצון לייצר כותרות מדרבן את מעצבי העל להגזים במקסימום.
בשלב השני אנחנו מתחילות לראות סנוניות של התופעה ברשת ואיתן ההכרה שאולי בעצם היתה סיבה מוצדקת לפופולריות ההיסטורית. דוגמה מייצגת אפשר לראות במקרה של תיקי הפאוץ' שלטובתם אפשר לטעון את ערכי הפרקטיות והפונקציונליות. בהמשך מגיע הרגע המכונן בו נופלת ההכרה שמדובר דווקא באופציה לגיטימית שנוכל לאמץ, זהו השלב השלישי כאמור. מה שמסייע פה הן הפרשנויות הנגישות, מהפן העיצובי, אותן אנחנו רואות בתדירות הולכת וגוברת בפידים של קאדר משפיעניות האופנה הנחשבות. השלב האחרון בתהליך העיבוד הוא רצון עז להצטרף לחגיגה. ברמה של "איפה חותמים?".
בימים אלו מבעבע אצלנו הרצון לאמץ את מגמת המותן הנמוכה. יש להודות שהפעם טיפסנו על עץ גבוה בעקבות ההלם הראשוני שחטפנו ממה שקרה בשבוע האופנה הקודם בו הוצגו אוספי אביב-קיץ 22. מתוך סל הציטוטים לתחילת שנות ה-2000, משמע הסטייל המזוהה עם נבחרת הבלהות פריס הילטון-לינדזי לוהן-בריטני ספירס, הגזרות הנמוכות זכו לכותרות השערורייתיות ביותר.
כפי שצויין פה למעלה, קיבלנו אז פרשנויות מרחיקות לכת בדמות חצאיות מיני אולטרה נמוכות וקצרצרות לצד ג'ינסים ומכנסיים מחויטים שנתלים ברפיון על עצמות האגן המותירים עור חשוף בקו של תחתוני ביקיני. ואם זה לא מספיק, דאגו לסגנן אותם בשילוב טופים קצרצרים שהשלימו טוטאל לוק כריסטינה אגילרה לפנים.
התרגום בפועל מוגש באמצעות מכנסיים בצללית נינוחה היושבת איפשהו מתחת לטבור אבל עדיין אינה יורדת נמוך מדי - הרבה פחות דרמטי או נועז ורחוק מלזעזע. גם הגוונים שמתלווים לסיפור הם מהסוג שעושה לנו נעים ונמצאים על סקאלת הבז' בהיר דרך אבן ועד לקאמל. למטה יש עדיפות לאקסטרה אורך ובד שמעניקים מראה עוד יותר לא מחייב ובחלק העליון ניתן לראות נוכחות בולטת לאופציות שאינן קרופיות כמו סריגים נינוחים, בלייזרים, מעילים ארוכים, חולצות כפתורים וטי-שירטס. המראה הכללי שמתקבל הוא מרושל ואוברסייזי, מהסוג שהכי עושה לנו את זה.