כארט דירקטורית המתמחה במיתוג לתחומי האופנה והלייף סטייל, עם ניסיון עשיר בניהול קמפיינים מסחריים עבור החברות והמעצבים המובילים בתעשייה, טל קליינבורט, הידועה בכינוייה "בובה" (עוד נגיע לזה), היא מעצמת קריאייטיב, לא פחות. "אני רואה הכל בתמונות, אני אדם ויזואלי" היא פותחת ומכניסה אותנו מיד לתוך עולמה, "אני בעצם הופכת חלום למציאות תוך ראייה של 360 מעלות". קליינבורט היא הבעלים של Persona, משרד קריאיטיב אותו פתחה יחד עם אדווה אלמקיאס בתקופת הקורונה, ובעלים בשותפות של ArtBook יחד עם אלינור שחר, סוכנות לניהול טאלנטים בתחום האופנה. "צריך לדעת לזהות את הטאלנטים האלה ואני מרגישה שהחושים והאינטואיציה שלי הוכיחו את עצמם. זה קרה לי עם אלון ליבנה, דודי חסון, שגיא דהרי ואחרים", היא מחדדת.
כיום, היא גם זוכה ללמד הלכה למעשה את רזי המקצוע, כשהיא מעבירה קורס בנושא ארט-דיירקשן (כבר המחזור החמישי שלה) בבית הספר לצילום אופנה של רון קדמי. משכך, ממשיכה לפגוש מקרוב את הדור הצעיר ולהעניק להם ממזוודות הידע והניסיון העשירים שלה. לצד העשייה הענפה שלה, שבאמת לא ברור לי כיצד 24 שעות ביממה מספיקים לה, קליינבורט היא קודם כל אמא מסורה לליאו בן השש, "הוא המתנה של חיי. בזכותו נהייתי אדם הרבה יותר טוב".
בעוד שהיא אולי הפרסונה הכי מקושרת ופעילה בסצנה המקומית, את חייה האישיים והמקצועיים קליינבורט משתפת במשורה באינסטגרם שלה. וכשהיא כבר עושה זאת, לסתות נשמטות מכל עבר! עם הלוק א-לה שלגייה האייקוני שהיא מתחזקת וכבר הפך מזוהה עמה. בצד מערכות הלבוש מטריפות שמרפרפות לסגנון הפיפטיז-פוגש-פטיש, אבל תמיד עם קריצה עדכנית, קליינבורט מגדילה לעשות כשלפרקים היא עולה על דמות, כל פעם מישהי/משהו אחר, וזה מ-ש-ג-ע. בכלל, אצלה רב הנסתר על הגלוי וזה בדיוק מה ששלח אותי למסע שכנוע קצרצר כדי לארח אותה במדור. לשמחתי הרבה זה עבד.
נתחיל בשאלה שמסקרנת אותי - הכינוי "בובה", על שום מה ולמה?
"כשאני ואלון הכרנו הוא מיד התחיל לקרוא לי "בובה", והניק ניים הזה פשוט דבק בי בצורה אבסולוטית ועם כולם. בהמשך דודי חסון הציע לקחת אותי לקעקע את השם, את הכינוי הזה, וכך היה. כל זה היה בתחילת החברות של כולנו. "בובה" פשוט השתלב באופן טבעי, ואז עם הקעקוע זה בכלל הפך לעובדה גמורה והפך לשם השני שלי".
יכולה לשים את האצבע על הרגע הראשון בו ידעת מה את רוצה לעשות בחיים?
"נולדתי עם האהבה לאופנה. המסע של חיי תמיד החזיר אותי לשם, צרכתי בשקיקה כל מה שנגע ודיבר אליי. נגעתי בכל עולמות האסתטיקה והאופנה, אבל מעולם לא חשבתי שיהיה לי משרד משלי בו אתמחה בעולמות הארט-דיירקשן. בזמנו זה גם לא היה מקצוע כל כך נפוץ בארץ כמו שהוא היום. בכלל חשבתי שאלמד בשנקר ושאהיה מעצבת אופנה, בדרך לתקופה מסויימת גם למדתי איפור ועשיתי סטיילינג, עד שהתמניתי לאחראית על הפקות במגזין קוסמופוליטן בארץ. כל המסע הזה הוביל אותי תוך כדי תנועה לכך שהיום אני במקום של יצירה והגשמה עצמית, וזה מרגש כי אם מישהו היה אומר לטל הקטנה שזה מה שיהיה היא לא הייתה מאמינה בכלל".
מבחינתה, וכזיקית שהיא, כל תקופה באופנה מרגשת ומקודשת בפני עצמה והיא שואבת השראה מהמעגליות של האופנה. "באופן אישי אני אוהבת את האופנה המוקדמת של אולד הוליווד שנות ה-40 וה-50 ואת התקופות הבארוקיות; זה מוטיב שחוזר אצלי בביטוי העצמי שלי. אם זה בפאות, הפנים הלבנות, השכבות, המחוכים או הסילואטות". אני בעצם מתקשרת עם העולם דרך היצירה שלי וכמובן דרך איך שאני מתלבשת, זה הדיבור שלי. יש מי ששר, רוקד או כותב יפה, ואני מתבטאת ומתקשרת באמצעות הבגדים שלי".
ואם נתחיל להתכנס לכיוון האוספים שלה שעוד רגע נחשוף, אז איך לומר? המדובר במאגר בלתי נדלה של פריטי אופנה וביוטי חוצי-תקופות מרשימים ביותר בואכה נדירים ו/או היסטוריים. החל מאוסף פאות מטמטם - "כמישהי שמאוד אוהבת פאות, לפני כארבע שנים חברתי ל- BK Wigs International ויצרנו קשר מהמם. מאז הם מגשימים לי כל פנטזיה שיש לי", דרך אוסף קימונו's אותם התחילה ללקט בטיול ליפן עת היא הוקסמה מהמסורת העשירה, המסתורין והעדינות של הגיישות על התלבושות המסורתיות שלהן, ועד אוסף ארכיוני של אלון ליבנה, כן כן שמעתם נכון - "אין קולקציה שהוא הוציא שאין לי פריט ממנה, וזאת בנוסף לשמלות והפריטים שהוא עיצב עבורי במיוחד. זה ארכיון שכולל לפחות 20 פריטים, וכבר קרה שהשאלתי עיצובים מתוכו לתערוכה במוזיאון ישראל".
אבל אם נשים לרגע את הקטלוגים בצד, הלכה למעשה כל חדר הארונות שלה הוא אוסף אחד גדול ומשובח, כזה שממשיך ומתהווה כל הזמן. "אני חובבת וינטג' מושבעת" קליינבורט מספרת, "בכל מדינה או מקום בהם אני מבקרת אקפיד לבקר בשוק הפשפשים המקומי. יש לי פיסים משווקים מכל העולם, וזה המקום שבו האהבה הגדולה שלי לגזרות, לתקופות ולסיפורים מתממשת. אני מוצאת שם דברים שהם ארט וגם קראפט, הכל תפור על טהרת הקוטור, וזה לא משהו שתמצאי היום ברשת אופנה מהירה. בכל מקום בעולם אחפש את הפריט הזה שמרטיט לי את הלב וישתלב בצורה מושלמת באוסף שלי".
מה האוסף או הפריט הכי מרגש שיש לך בארון?
"וואו, אני חושבת שזאת תהיה השמלה האדומה שאלון ליבנה עיצב לי לפני כ-7 שנים. בזמנו היה לו סטודיו בניו יורק, ויום אחד הוא שולח לי משם תמונה של שמלה על בובת דיגום עם הכיתוב "עיצבתי אותה בהשראתך". אני זוכרת שכל כך התרגשתי, הרגשתי שהוא נכנס לנשמה שלי, קרא אותה ויצר את הבגד. על אף שהיינו כל כך רחוקים פיזית, הוא בניו יורק ואני בארץ, מערכת היחסים שלנו תמיד הייתה כל כך מיוחדת. זה חיבור בין נשמות, והצילומים וההפקה של השמלה הזו היו קצת כמו "החתונה" שלנו, החלפת הנדרים שלנו".
איפה את מאחסנת את הבגדים והאוספים שלך?
"לפני מספר חודשים עברתי לבית חדש ואפשר להגיד שאחת הסיבות למעבר, אם לא הסיבה המרכזית, הייתה בשביל שיהיה לי חדר לכל הפריטים. זה כמו שלמישהו יש חדר עבודה, אז לי יש חדר שאני מאחסנת בו את ה"אמנות" שלי, ככה אני מתייחסת לזה. היה חשוב לי לתת מקום של כבוד לאוספים שלי, שהכל יהיה תלוי בצורה נוחה. אני יכולה לראות את כל הפריטים יותר טוב וזה מעין טקס, הרגע הזה שאת ניגשת לארון ובוחרת מתוך האוסף. המון זמן באמת לא התלבשתי כמו שרואים פה בתמונות כי לא היה לאן, וזה חסר לי מאחר וזה חלק ממני, זאת השפה שלי, ככה אני מדברת".
מרגישה שיש לך בגדים שלא יוצא לך להגיע אליהם/ללבוש אותם, כי אנחנו בארץ לדוגמא?
"אני נטו עושה מה שמרגיש לי ומאוד מחוברת לעצמי בעניין הזה. לא מעניין אותי שיגידו שאני הולכת עם דברים הזויים. אני לא מחשבנת. זו אחד הסיבות שאני עוסקת בעולמות האלה, ובנוסף זו הסיבה שיש לי קשר כל כך חזק עם אנשים כמו אלון ליבנה, כי אני אוהבת שאני טוטאלית בלבוש שלי. אין דבר, מופרך ככל שיהיה, שהוא יציע לי ואני לא אתייצב, וכבר היו לנו כאלה. אחת זכורה במיוחד ואולי הכי פרובוקטיבית שהייתה לנו, זו הפקה בהשראת הדמות "מאדאם ראט" שאלון יצר: לבשתי תותבות חזה מלאכותי והסתובב עליי עכברוש. לאלון היה וויז'ן ואני הלכתי איתו עד הסוף. אני מוכנה לעשות את זה בשביל לוק, אין לי מעצורים, ברגע שאני מקבלת מהיקום מעין תקשור אני יוצרת.
אז נכון אני חיה בישראל, ולפעמים כשיוצאת מהבית ממש יכולה לשמוע את קולות האנשים בראשי שאומרים "מה היא חושבת לעצמה", אבל זה לא מעניין אותי. אפילו להיפך, אני מתה על זה. בעולם הזה של אמנות ויצירה אי אפשר להיות מוגבלים, מונעים או כפופים למה שאנשים יגידו, כי אז את הורגת את היצירתיות שלך. אני לא חושבת יותר מדי, אני מתמסרת למה שהיקום מאותת לי, למה שאני מרגישה, וזה קורה באופן אינטואיטיבי".
יש חנויות בארץ שאת רוכשת מהן?
"אני נורא אוהבת את הבוטיק של אורנה שאול - VERDE, וגם את הארון של חגית - MyPrivateCloset".
פריט שאת חושקת בו?
"נעלי הפלטפורמה האלמותיות של ויויאן וסטווד, ה- Elevated Ghillie Heelsמקולקציית האנגלומניה של שנת 1993 שכבר קשה מאוד להשיג, זה לחלוטין פריט אספנות וחלום שלי שמקווה להגשים. בינתיים, מסתפקת בגרסה שהוציא מארק ג'ייקובס מהתצוגה האחרונה. במובן הזה אני לחלוטין מגשימה את החלומות שלי, אני מנהלת רשימת "must have" בראש ובכל פעם משלימה איזה פיס לאוסף שלי, אני גם מוכנה לעשות הכל בשביל זה יקרה אם מבחינתי זה חייב להיות אצלי. למשל יש לי בארון מעיל ורוד עם פרווה שחשקתי בו, אז עיצבו לי אותו במיוחד וטסתי להביא אותו מלונדון".
יש תקציב שבו תעצרי? או שהשמיים הם הגבול?
"השמיים הם הגבול כשזה נוגע לרגש שלי ולמה שעושה לי את זה או שאני צריכה לאוסף. לא יודעת אם לצערי או לשמחתי, אבל יש בי קול שאומר: חיים פעם אחת, תקני את הנעליים".
לפני סיום, איך את מצליחה לשמר את היצירתיות השופעת שלך ואת חדוות היצירה בצל המלחמה?
"המלחמה קצת הקפיאה את כל האופטימיות, בעוד בעולם שאני מתעסקת בו יש המון ממנה, המון פנטזיה ומציאות מדומיינת. כשהתחילה המלחמה ברגע אחד זה ירד לסוף סדר העדיפויות, כי איך אפשר עכשיו להתעסק במשהו כזה? זה הרגיש מותרות. היה רגע ביום ההולדת שלי, משהו כמו חודשיים אחרי תחילת המלחמה, שאדווה (אלמקיאס) אמרה לי לארוז מזוודה ולהגיע למלון החדש של רותי ברודו. הגעתי בידיעה שאני לא רוצה לחגוג, אבל מה שהיא עשתה הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, ואפילו לא ידעתי כמה אני צריכה אותה. 24 שעות בהן התנתקתי באמת, שכחתי מהכל ובעיקר נזכרתי בעצמי, בחיים שלפני. כשהמציאות מתנגשת ברוח, בקסם הזה שיש בעולם האמנות, זו סתירה קשה, אבל אני אופטימית במהות שלי. אני תמיד רואה טוב ומדמיינת עתיד ורוד למדינה שלנו. זאת עבודה יום יומית, לבחור לראות את הטוב זה לא מובן מאליו. אני חושבת שזה לגמרי מה ששומר עלי".
קרדיטים:
צילום: שחר ארביב
ארט דיירקשן: אלון ליבנה
שיער: אדיר אמרגי ל ArtBook
איפור: עדי ממן
ריטוש תמונה: עדי אדמוני ל ArtBook