"כן, היא הייתה ג'אז אבל היא גם הייתה רוק אנד רול", אומרת פי.סי וויליאמס (PC Williams), מעצבת התלבושות שאחראית על הלוקים האייקוניים בסרט הכה מצופה "Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס". "היו פיסים שראיתי בארונה הפרטי ולא הבנתי איך הם משתלבים יחד, אבל כשרואים בתמונות כיצד איימי חיברה הכל פתאום זה כל כך הגיוני, ואת זה ניסינו להשיג. כך למשל יכולתי להלביש את השחקנית מריסה אבלה שגילמה אותה במחוך, לשלב ג'ינס סקיני ולחתום את הלוק עם נעלי בלרינה". דרך מוזיקה משובחת, התמכרויות, מערכות יחסים סבוכות, שיער גדול מהחיים ואופנה אקלקטית, הסרט החדש שעלה לאקרנים בלונדון בשבוע שעבר, וגם במחוזותינו (שבינתיים זוכה לביקורות מעורבות) מגולל את סיפור חייה הקצרים מדי של הכוכבת הענקית שלמרבה הטרגדיה "זכתה" גם היא להיכנס למועדון ה-27.
וויליאמס היא מעצבת תלבושות וסטייליסטית, זוכת פרס באפט"א (המקבילה הבריטית לאוסקר) על עיצוב מראות אותנטיים עם טוויסט לונדוני לכוכבות סדרת הסיטקום "We Are Lady Parts". כבר מגיל צעיר, הייתה להוטה למצוא קריירה שתאפשר לה לספר סיפורים. לאחר שלמדה דרמה, אמנות ופוליטיקה, וויליאמס נתנה ליקום להדריך אותה אל עבר עיצוב תלבושות. בתחילת הקריירה שלה סגננה בעיקר אמני מוזיקה, עד שהחלה לזלוג לעבר הטלוויזיה ומשם המעבר אל המסך הקולנועי הגדול היה די מהיר ומצופה.
דולצ'ה גבאנה הסכימו לשחזר את השמלה
כמי שמספרת סיפור באמצעות בגדים - כיצד התכוננת מהרגע שהצטרפת להפקה, מבחינת המחקר והתהליך היצירתי, בכדי להצליח ללכוד את מהות הסגנון האייקוני של איימי ויינהאוס?
"איימי המנוחה ואני בערך באותו הגיל (אילו הייתה היום בחיים) ובצעירותי נהגתי להסתובב בקמדן שבלונדון בערך באותה התקופה שגם היא הייתה שם. לכן ברגע שקיבלתי את העבודה, זו הייתה למעשה הזדמנות לחזור אחורה בזמן לתקופה שאני בעצמי חוויתי, ולהיות מסוגלת לספר את הסיפור הזה מחדש. איימי תועדה כל כך הרבה שהיה זה די קל למצוא אימג'ים שלה, בייחוד מהתקופה בה עבדה על האלבום " Back to Black". אבל מה שהיה באמת מרתק עבורי היה לחזור אפילו יותר אחורה, לזמנים של אלבום הבכורה שלה "Frank" ואפילו לפניו. כשעברתי על ארכיוני הצילום של מה שהיא לבשה בתקופת "פרנק" בשנים 2004-5, לעומת "בחזרה לשחור" סביב 2008-9, יכולתי להבחין בשינויים בסטייל שלה. כלומר, חקרנו המון המון צילומים ואז הדפסנו אותם, ותליתי הכל על הקיר במשרד שלי כך שהתקבל מעין ציר זמן של איימי. האימג'ים האלה היו תמיד מולי במהלך העבודה על הסרט, כך שהיה לי מאוד ברור אילו שינויים עברה ומה הייתה המשמעות של הסטייל שלה בכל נקודה בזמן".
צוות המלבישים
ומה גילית?
"אסתטיקת הוינטג' תמיד הייתה שם, אבל היא עשתה את זה יותר "לונדוני" - סגנון פין-אפ של שנות ה-60 שהיא שילבה בתוכו פריטי סטריט לונדוניים אופייניים, כדוגמת נעלי ריבוק קלאסיות או ג'קט אדידס עם שרוולים קצרים. מה שעוד בלט היה השימוש בצבע בתקופת אלבום "פרנק", לעומת המעבר שאיימי עשתה למונוכרומטיות בשחור-לבן-ואפור סביב "בחזרה לשחור", כולל נגיעות של כחול ופרינט מנומר. זה מאוד עזר לנו להבין כיצד לגשת לתכנון מערכות הלבוש שמהן רצינו לקחת השראה או לשחזר".
אפרופו לשחזר. בסצנות מסוימות ניכר כי וויליאמס הקפידה להישאר נאמנה ללוקים אייקוניים של ויינהאוס, בייחוד כאלה שיש להם תיעוד נרחב במדיה - בין אם זה האנסמבל של חצאית טוויד, חגורה וגופיה שחורה שתיעדו צלמי פפראצי מכל זווית בלתי מחמיאה בעליל, או שמלת הפאייטים הכבדה בסצנת פסטיבל גלסטונבר הידוע לשמצה, שם הזמרת מתלוננת כי זה הצריך "שלוש נשים" כדי להיכנס לתוכה. אך למרות שוויליאמס הייתה יכולה, אילו ממש רצתה, לשחזר את הלוקים בצורה מדויקת למדי, נראה כי דווקא בחרה לעשות אותם מעט אחרת פה ושם. כך למשל, וויליאמס הוסיפה נעלי בלרינה מתקתקות אך מעט בלויות, בעוד שבמקור ויינהאוס הרדופה הייתה יחפה ברחוב, ואת גוש השיער הצהוב "שעיטר" את רעמת שערה השחור החליפה במטפחת מנומרת שנקשרה לראשה של השחקנית.
האינטרפרטציות המרומזות בהן הבחנתי בחלק מהלוקים, זה מגיע מהסטייליסטית שבך? אולי רצון לשזור קצת מחוש הסגנון והאסתטיקה שלך בתוך הסיפור?
"יכול להיות שזה חלק קטן מהעניין. אבל אני חושבת שכפי שסם (הבמאית) דאגה לומר מהישיבה הראשונה שהתקיימה ועד להקרנת הבכורה; זה סיפור על איימי אבל דרך העיניים שלה עצמה. אז אם למשל נחזור לאותה שמלת פאייטים זכורה, הפיס הזה היה מושלם כמות שהוא אבל כשחשבתי על איך היא, איימי, הייתה רואה את עצמה, רציתי לחדד את החוויה הזו - אז חשבנו איך תראה האינטראקציה על הבמה בין האורות לבין השמלה, והחלטנו לשחק עם גוונים של כחול (במקום להשאיר אותה מונוטונית) כך שהצופים יחזו במעין ריקוד בין הזמרת והשמלה לבין התאורה. בעוד שבמקרים מסוימים דאגתי להיצמד למקור ככל שניתן כי זה היה חשוב לנו ולעלילה, היו פעמים שלקחתי את זה לכיוון של - "מה איימי הייתה מרגישה בתוך הבגד?".
הרי יש את כל צילומי הפפראצי המאוד לא מחמיאים, אבל אני לא מאמינה שהיא מעולם הייתה חושבת על עצמה באופן הזה שבו הוצגה בתמונות הללו, לכן חשבתי איך אני יכולה להדגים כיצד איימי לבטח הרגישה בתוך האאוטפיט ואת זה להביא לחיים, למסך. אז מצד אחד כאמור לא ניתן באמת "להתעסק" עם משהו שהוא מושלם as is, אך במקרים מסוימים החלטנו שאוקיי עכשיו אנחנו מספרים פה סיפור, אז בואו נשתמש בכלים שלרשותנו, כמו צבע, טקסטורה וסילואטה, בכדי ליצור את הסיפור שלנו, או להוסיף משהו לסיפור הקיים. זו המהות של עיצוב תלבושות - תוספת שעוזרת לסטוריטלינג, רק בצורה ויזואלית במקום באמצעות מילים".
מדהים שוויליאמס קיבלה את החופש האמנותי לעשות את זה אך לא מאוד מפתיע, שכן משפחתה של ויינהאוס המנוחה הרי נתנה ברכתה לסם טיילור-ג'ונסון הבמאית ("50 גוונים של אפור", "נער משום מקום") לעשות את הסרט. "אילו היינו עושים סרט דוקומנטרי אז היינו ניגשים לזה אחרת" היא מבקשת לחדד, "אבל כשעושים יצירה קולנועית, מתבקש קצת "לשחק" עם הדברים במובן מסוים". את הנושא הזה, שתפס כותרות, דאגה הבמאית להבהיר גם בהצהרה מקדימה לעיתונות כשאמרה כי זה איננו סרט ביוגרפי, אלא כפי שהיא והתסריטאי מאט גרינהאלג הגדירו - "זהו סיפור אהבה: זה שבין ויינהאוס לפילדר-סיוויל" (בעלה של איימי בין השנים 2007-9, אותו מגלם השחקן ג'ק אוקונל).
בשלב זה ביקשתי לדעת ה-כ-ל על המלתחה שוויליאמס יצרה בעבור מריסה אבלה, השחקנית הבריטית בת ה-27 (ידועה בתפקידיה בסדרות המצליחות BBC Two ו"התעשייה" של HBO), אשר נבחרה להיכנס לנעליה הצרות אך ענקיות של הזמרת האייקונית. אבלה סיפרה בראיון למגזין ה-Independent שהחליטה להופיע בפגישת הליהוק הראשונה בתור היא עצמה, כלומר מבלי "לעלות" על שיער ענק וכל האיפור (כפי שעשו שאר המתמודדות על התפקיד), זאת במחשבה שאם תוכל לשכנע את המלהקים שאיימי נמצאת בתוכה רק דרך העיניים ומה שהיא תקרין, אז יש לזה סיכוי. החלטה זו השתלמה לה ביג טיים ואבלה אכן קיבלה את התפקיד הנחשק.
ספרי לי הכל: הייתה לך גישה לארכיון הבגדים של איימי המנוחה? מהיכן ליקטת את פריטי הוינטג' ששילבת? והאם היו תלבושות שמעצבים יצרו ספציפית בעבור הסרט?
"הרבה מהפריטים הכנו אין-האוס, כמו שמלת הפאייטים שאבלה לבשה בפסטיבל גלסטונברי. לשמחתי מיטש (אביה של הזמרת המנוחה) הסכים באדיבותו הרבה לאפשר לי גישה לחלל של איימי, לעבור על הבגדים שלה, ואף להשאיל מספר פריטים. כך למשל בסצנה בה ג'ק ואיימי נפגשים במסיבת הבריכה זה בעצם באמת הקרדיגן האמיתי שלה, ובחלק מהסצנות אבלה עונדת את שרשרת המגן דוד של איימי. בנוסף, בסצנה במלון אבלה לובשת מכנסי ג'ינס ששוחזרו מהג'ינס האמיתי של איימי, וכך גם הג'קט מעור".
ואם כבר הקשר הישראלי; על השטיח האדום של הפרמיירה החגיגית שנערכה בשבוע שעבר בלונדון התייצבו כמובן גם בני משפחתה היהודית-בריטית של הזמרת החד פעמית שהלכה לעולמה ב-2011. בעוד שהאב מיטש, האם ג'ניס, אלכס אחיה הבכור של איימי ובת זוגו - כולם החליטו לענוד את סיכות החטופים הצהובות כאות הבעת סולידריות ותזכורת שהם, החטופות והחטופים שלנו, עדיין בעזה.
"באשר לפריטים שנעשו בהתאמה אישית עבור הסרט", וויליאמס ממשיכה, "למעשה היו רק שניים כאלה; השמלה שאיימי לבשה לטקס הגראמי הוכנה על ידי דולצ'ה וגבאנה, שבאדיבותם הסכימו להלביש את אבלה בסרט. ועבור הסצנה בפסטיבל, כריסטיאן לובוטין שחזרו במדויק את הנעליים שאיימי נעלה בזמנו. מעבר לכך, מאחר ואיימי הייתה כל כך אקלקטית בכל הנוגע לסטייל האישי שלה, זה אפשר לנו להרחיב את החיפושים אחר בגדים תוך שכל העת ניצבה מולנו השאלה "מה איימי הייתה לובשת?". ליקטנו אינספור אפשרויות ומשלל תקופות. עשינו הרבה וינטג' שופינג בשווקים וגם באונליין (כדוגמת Vestiaire Collective), כך שברגע שעמדו מולי מתלים על גבי מתלים של בגדים, יכולתי להתחיל בתהליך הסינון של הלוקים".
השחקנית מריסה אבלה לובשת פנדי לפרימיירת הסרט
אחד הגילויים המפתיעים שעלו במהלך התחקיר שערכתי לפני הריאיון עם וויליאמס היה שמטעמי זהירות מצד ההפקה, השחקנים והצוות, הסרט צולם בסדר כרונולוגי הפוך בכדי שאבלה תוכל להתחיל להצטלם, משום שבהמשך הייתה תחת פיקוח תזונתי קפדני בכדי להגיע למשקל הסופי והנוראי של ויינהאוס. או כמו שטיילור-ג'ונסון הבמאית אמרה: "צילמנו [תחילה] את כל הסצנות הקשות עם איימי, באותו שלב שבו היא נעלמת בכאב [לנגד עינינו]".
עד כמה זה הקשה או השפיע על תהליך העבודה שלך עם השחקנית, שלבטח הפך גם מאוד אינטימי ורגשי לאור הנסיבות המיוחדות?
"אבלה החלה לאבד ממשקלה במהלך ההכנות לסרט, ואני פגשתי אותה כשהיא כבר הייתה בתוך התהליך הזה. את המדידות לסצנות של תקופת אלבום "בחזרה לשחור", למשל, עשינו בידיעה שהיא הולכת ומתכווצת, אז לאורך הדרך נאלצתי די להמר ולהסתמך על שיקול דעתי לגבי מה יתאים עליה וכיצד. משכך, לא התעכבתי מדי על הפיט בכל רגע נתון בזמן המדידות, זאת בידיעה שרק כשיגיע יום הצילום עצמו נדע באמת את היקפיה ונעשה את ההתאמות שצריך. הקשר שנרקם בין מעצבת תלבושות לבין טאלנט הוא תמיד די אישי, אך זה מוכפל ברגע שיש התנסות שכזו, כלומר ששחקנית יורדת או מעלה הרבה במשקל בשביל התפקיד. הפן הרגשי שהתווסף לשינויים הפיזיים הדי דרסטיים שהתרחשו הפך את הקשר שלי עם מריסה למאוד אינטימי, כשהרבה מזה היה גם להשגיח עליה. הירידה שלה במשקל נוטרה מאוד מקרוב, תוך שהצוות מוודא ברמה יומיומית שהיא מרגישה בסדר והיא בטחה בנו. זה בהחלט היה אתגר, אבל ברגע שהדברים נעשים בצורה נכונה זה אפשרי, ואני גם מאמינה שבזכות זה יש לנו את התוצר הסופי כפי שרואים על המסך".
מה הלאה עבורך - יש כבר פרויקט קולנועי חדש בקנה שאת יכולה לספר אודותיו? והאם תשקלי לחזור לעשות סטיילינג אישי לאמנים בעולמות המוזיקה?
"התחלתי לעבוד על רימייק לסרט "מלחמת השושנים", עם אוליביה קולמן ("הכתר") ובנדיקט קמברבאץ' ("דוקטור סטריינג'"), זה הפרויקט השלישי שלי מאז שסיימתי עבודתי בסרט על איימי. באשר לסטיילינג, אני עדיין עובדת הרבה עם ספורטאים, בעיקר בקמפיינים של נייקי. אני מאוד בת מזל שאני זוכה לעשות שלל דברים, וכולם עושים אותי מאושרת. אז כל עוד אני יכולה להישאר שמחה ומסופקת בעשייה שלי אני אמשיך. אם יהיה אמן מדהים שאוהב את השירה שלו אז אני פתוחה לשקול לעבוד יחד, אם יהיה לי את הזמן לזה כמובן. אני מרגישה שאני עושה את הדברים הנכונים לי ובזמן שנכון לי, ומאמינה שהיקום יודע הכי טוב" וויליאמס חותמת בחיוך רחב.