מילדות שמעה דור אסף סיפורים על הסבתא רבתא שלה, אילונה סקלי (1988-1914). מי שאיבדה את בעלה שנשלח למחנה עבודה שלא חזר ממנה, והפכה לפרטיזנית שמסייעת לפליטים יהודים נרדפים, תוארה בבית כדמות מופת. אסף, מאיירת ומעצבת טקסטיל בת 27, בחרה להנציח אותה בדרכה: בעיצוב סדרת מטפחות בהשראתה.
את פרויקט הגמר "אילונה" זוכר היטב מיקי קידר, מנהל המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. "דור הדפיסה עבודה מרשימה, מדויקת מבחינת העיצוב שלה. כמעצבת היא תרגמה רעיון למופע חזותי מעוצב דרך טקסטיל. לצד העבודה מבחינה טכנית, סיפורה המרגש של סבתא רבתא של דור המוצא ביטוי דרך הטקסטיל מקבל זווית חדשה ויזואלית ותחושתית".
את אסף תפסנו בביקור מולדת קצר בישראל, שאליה הגיעה מיי-וו Yiwu)) שבסין, בה היא מתגוררת בשנתיים האחרונות ועובדת כמעצבת מוצר בחברה ישראלית המייצרת שם. "עכשיו אני בתהליכי חזרה לארץ, אז עד אוגוסט אני עושה חודש-חודש", היא פותחת ומסבירה, "אני כבר לא מעוניינת לגור יותר בסין. זאת אומרת זו הייתה חוויה מדהימה עבורי אבל הגעגוע שלי לארץ, למשפחה, והציונות שבוערת בי מילדות, הן הסיבות לכך שאני חוזרת. זה יישמע אולי הכי קלישאה, אבל באמת שאין לי ארץ אחרת. פה אני רוצה לחיות ולהקים משפחה בעתיד. גם אין ספק שה-7 באוקטובר מאוד דחף אותי לעשות את זה עכשיו".
על סבתא אילונה היא שמעה סיפורים כבר "מגיל מאוד מאוד צעיר", כלשונה. "סבתא שלי מרים, שהיא הבת הקטנה של סבתא רבתא אילונה מנישואיה השניים, כל הזמן סיפרה עליה. סבתי מאוד העריכה את אמא שלה, על היותה ציונית ו-hard working woman שאין לה רגע דל, אחת עם 'קוצים בתחת' כמו שהיא מספרת בשילוב הרבה חוצפה ואומץ (בקטע טוב). גם אני כילדה כל הזמן שאלתי שאלות כי מאוד הסתקרנתי לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלנו".
הסיפורים עליה עלו בעיקר סביב יום השואה?
"לאו דווקא, זה חלק מהשיח שתמיד היה בבית סבתא - שם גרתי בכל חופש גדול כשהיינו חוזרים מאפריקה (שם התגוררה המשפחה באותן שנים) לישראל. אז די גדלתי אצלה. גם האוכל שהיא הייתה מכינה את רובו למדה מסבתא רבתא שלי, כל הבצקים, הגולאש, הכול".
אילונה נולדה בשם אהובה סקלי בצ'כיה של שנת 1914, בת שלישית לזוג הורים סלובקים, ושם העבירה את שנות נעוריה. בגיל 21 הגיעה לישראל כחלק ממשלחת ספורטאים שהשתתפו במשחקי המכבייה השנייה, וייצגה את צ'כוסלובקיה בתחרויות שחייה ואתלטיקה קלה. במכבייה גם הכירה את בעלה הראשון, מתאבק מהמשלחת ההונגרית. בגמר המשחקים השניים עקרו ממשלחותיהם, נישאו וחיו פרקי זמן בירושלים ובתל אביב. אל הונגריה מולדתו של בעלה הם חזרו כשכבר ריחפה מעל אירופה עננת האנטישמיות, זאת עקב שידולים אינסופיים מצד חמותה, שלא הייתה מרוצה מכך שבנה יחידה לא חזר הביתה. עם חזרתו הוא גויס לצבא ההונגרי, ולאחר שהחל תהליך ניפוי היהודים הוא נשלח למחנה עבודה, ממנו לא שב. אילונה נותרת אלמנה עם שני ילדים, פטר וממי (רחל), והיא מחליטה להצטרף למחתרת פרטיזנית שפעלה בבודפשט - מכאן למעשה מקדישה את חייה במלחמה להצלת יהודים נרדפים, מה שכלל דאגה לכלכלתם והלנתם בבתים "מוגנים", כאשר עם אחד מהם גורלה עוד עתיד להיקשר.
הקשר לבדים ולבגדים תמיד היה שם. אילונה עבדה במפעל לגרביים שהיה בבעלות משפחת בעלה הראשון המנוח ובנוסף נהגה לתפור ולסרוג בגדים לילדיה. כל אותה העת בניין דירתה בבודפשט המשיך לשמש כבית מחסה ומעבר לפליטים ונרדפים, בעוד שאילונה השתמשה בתעודה מזויפת ופועלת במחתרת כבתו של כומר (בתה מרים, סבתה של אסף, שומרת עד היום את שרשרת הצלב שבזכותה אימה פעלה וניצלה).
עם שחרור מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום ב-1945 פליטים רבים הגיעו לבודפשט ואחד מהם היה בחור בשם אִמְרֶה, שהגיע כולו שלד ועצמות לבוש עדיין בכתונת פסים וכפכפי עץ. כשגילה כי אשתו ובתו היחידה נספו באושוויץ, הוא איבד רצון להמשיך בחייו ותכנן לחזור אל המחנה. מכרים הצליחו לעצור בעדו ולשכנעו כי יש מי שיעזור - וביקשו מאילונה לטפל בו בבניין בו גרה והלינה יהודים נוספים, והיא הסכימה כמובן. זאת על אף שהרקע הזה הצית ויכוחים רבים בינה לבין חמותה לשעבר, שחששה כי אם תיתפס כל המשפחה תיענש. אבל כאישה הידועה בנחישותה, אילונה סירבה להפסיק והמשיכה לטפל בשכן כפי יכולתה ואמצעיה. לימים, כשהתחזק, אימרה ביקש לגמול לה בשמירה על שני ילדיה בזמן שהיא נעדרת מהבית. הימים חלפו, הילדים התרגלו אליו, עד שיום אחד פטר קרא לו אבא'לה (APUCI). מבלי להסס, הוא ארז את מעט המיטלטלין שהיו לו והודיע לאילונה שהוא רוצה לגדל את הילדים כשלו. הקשר ביניהם התהדק ובשנת 1946 השניים נישאו בבית הכנסת הגדול בבודפשט. כשנה לאחר מכן הביאו לעולם בת משותפת וקראו לה סקלי אגנס מריה (לימים מרים) על שם בתו הראשונה שנספתה.
עם סיום המלחמה, בכוחות ובכסף משותפים, המשפחה עברה להתגורר בבית כפרי אותו שיפצו בטורקווה (TURKEVE), עיר הולדתו של אימרה. החיים שם היו די טובים אליהם, אך מבחינת הילדים התנהלו במשטר קפדני וחינוך נוקשה כ"הכנה לחיים האמיתיים" כפי שאילונה נהגה לומר להם. מבחינתה? היא בסך הכל לימדה אותם הישרדות. בשנת 1956 כשפרץ המרד ההונגרי נגד ברית המועצות, אילונה ובעלה גויסו לעבוד במפעל לתחמושת, ואז גמלה בליבה ההחלטה לעזוב, משהבינה שאין בהונגריה עתיד ליהודים. אילונה רצתה לחזור לישראל, אך בעלה העדיף לנסוע לאוסטרליה (שם התגוררה אחותו) גם אם זה לזמן מוגבל. היא השתכנעה, והמשפחה פתחה במסע תלאות והברחה קשה מאין כמוהו, עד שלבסוף נתפסו על ידי חיילים הונגרים. בתום שבוע במעצר הם הוחזרו לבודפשט, ומאחר וביתם כבר נמכר נאלצו להתגורר עם משפחתה של בעלה הראשון. לאחר כשנה, ועם דיכוי המרד, נפתח עבורם חלון הזדמנויות נדיר: ממשלת הונגריה פתחה את שעריה לזמן קצר ואפשרה לכל מי שרצה - להגר. היעד היה ישראל. בתחילה היא מצליחה לשלוח את שני ילדיה הגדולים לארץ, לעבוד בקיבוץ. לאחר שלושה חודשים - ביום 20 במאי 1957, ערב ל"ג בעומר - אילונה, בעלה ובתם מרים הגיעו גם הם לארץ על אוניית העולים "ארצה", והתאחדו בנמל חיפה עם פטר ורחל, שחיכו להם שם עם סלסילות תפוזים. עם עלייתה ארצה, היא קיבלה את אות הלוחם בנאצים ומכתב על תרומתה במלחמה נגד הנאצים.
כעת משהמשפחה שוב בהרכב מלא, הם הועברו לכפר ירוחם, שם חיכו להם צריפי עץ ובהם מיטות ברזל עם מזרנים, שמיכות צבאיות, פתיליה, כלי אוכל מאלומיניום ושולחן קטן עם 2 כסאות, וזהו. "לאן שלא הסתכלנו, רק חול. אבל לא מתלוננים, הגענו הביתה", כך מספרת מרים. לאחר מספר מעברים וקשיים נוספים בארץ, וכמובן בזכות התושייה והעקשנות של אילונה אימה, המשפחה לבסוף התמקמה בעיר, כפי שדרשה - בדירת שיכון קטנה בחדרה לה חצר ענקית, אשר עד מהרה התמלאה בעצי פרי רבים ולול לגידול תרנגולות. לימים, אהבתה משכבר לטקסטיל הובילה אותה לפתוח בחדרה גלנטריה קטנה, חנות לדברי סדקית, מגבות וכלי בית. בפתח חנותה אילונה נהגה לשבת לרקום גובלנים, ואז למכור אותם. היא עבדה שם מרבית חייה. לימים עברה להתגורר בחיפה, ושם סיימה את חייה. אילונה נפטרה ממחלת הסכרת בגיל 74, ואומנם אסף לא זכתה להכיר את סבתא-רבתא הגיבורה שלה אבל "אני חייתי אותה דרך הסיפורים ששמעתי מסבתא שלי", כדבריה.
החוט המקשר
אסף התחילה לצייר ולאייר מגיל מאוד צעיר, עד שבתקופת התיכון זה החל להיכרך עם עולמות האופנה וההשפעות מבית סבתה מרים, איך לא, שאצלה כאמור העבירה חלקים גדולים מילדותה. "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי זיקה לאופנה, תמיד אהבתי ללבוש פריטים שהם קצת שונים ואמא שלי זרמה איתי", אסף מספרת. "בתיכון למדתי במגמת אופנה בבית הספר ויצו לאמנויות ולא הייתה שם תלבושת אחידה, אז לגמרי יכולתי להביע את עצמי באמצעות הבגדים. בהמשך, לקראת סיום שירותי הצבאי, ידעתי שארצה ללמוד בשנקר אבל אולי בגלל שבתיכון כבר למדתי עיצוב אופנה, הרגשתי שמשהו אחר בוער בי". גלילה זריזה באתר של שנקר הביאה אותה אל דף המחלקה לעיצוב טקסטיל - "הייתי בהלם שזה בכלל קיים", היא אומרת ומשהו נדלק בעיניה, "אז התחלתי לקרוא ולחקור על זה. לטקסטיל הרי היה חלק משמעותי במשפחה שלנו; אותם גובלנים שסבתא רבתא שלי אילונה הייתה רוקמת בפתח חנותה בחדרה עיטרו את קירות הבית של סבתא מרים, גם עבודות הקרושה ההונגריות קישטו כל פינה. אלה זיכרונות ויזואליים מאוד חזקים מהילדות שלי. מכל הילדים מרים הייתה הכי מחוברת לאילונה, ואת כל כישורי הטקסטיל, התפירה, האריגה והגובלנים, למדה ממנה". משכל חלקי הפאזל הסתדרו בזה אחר זה, אסף החליטה להירשם ללימודי תואר ראשון לעיצוב טקסטיל בשנקר ובחרה במסלול התמחות בהדפסה, "מאחר ואני אוהבת לצייר, זה הכי דיבר אלי".
די מהר לתוך הלימודים אסף מחליטה שאת פרויקט הגמר היא תקדיש לזכרה של הסבתא רבתא שכל כך השפיעה עליה. בהנחיית יערה פרי ושירה שובל, היא יוצרת סדרה של שבע מטפחות המנציחות ויזואלית את "אילונה" הגיבורה והשורדת, אשר הגנה על משפחתה והצילה משפחות יהודיות רבות בזמן מלחמת העולם השנייה. המטפחות - שמצוירות ידנית בצבעי עפרון, גואש, עטים וריאקטיב לבדי משי, ואשר מודפסות בטכניקות שונות: דיגיטלי, רשת ועד לינולאום - מציגות סצנות ודימויים המשלבים את דמותה של אילונה בצד מערכת איקונוגרפית מתרבויות שונות, שעוד נגיע אליהן.
השנה, את יום הזיכרון לשואה ולגבורה נציין בצל האנטישמיות הגואה ברחבי העולם ועל רקע הלחימה בעזה לאורך 7 חודשים מהקשים שעברנו. "אני גאה בסטודנטיות ובסטודנטים של המחלקה לעיצוב טקסטיל", אומר לנו מיקי קידר, "הבחירה לעצב עקב אירועים היסטוריים ועדכניים כגון השואה של מלחמת העולם השנייה או הזוועות של ה-7.10 לצד סיפורים אישיים ואינטימיים, מעידה על חיבור להיסטוריה שלנו לצד המציאות שעדיין במהלך כתיבה".
הוא אחד שיודע, כמי שחווה מקרוב את זוועות השבעה באוקטובר. קידר הוא תושב קיבוץ רעים, שבאותו בוקר נוראי היה נצור עם משפחתו בממ"ד, וכיום מתגורר בתל אביב עד שתתאפשר החזרה לקיבוץ. "ב-7.10 היינו בממ"ד כאשר מסביבנו יריות ובקבוצות וואטסאפ תיאורים קשים של מחבלים בישוב, הצתות ורציחות. לאורך השנים ניסיתי לדמיין כיצד יהדות אירופה חוותה את השואה - לאו דווקא מהפן של הזוועות במחנות ההשמדה, אלא בהקשר המשפחתי/חברתי. כיצד קיבלו היהודים (ובכלל) הודעות על שכן שנרצח, קרוב/ת משפחה, ילד מהכיתה. כיצד חיו עם זה והאם הכמות מנרמלת את המוות. אני ואשתי מכירים באופן אישי עשרות רבות שנרצחו, ו-20 אנשים שברגע זה חטופים/ות בעזה. אלה מספרים מטורפים בכל קנה מידה, ופתאום המספרים הללו הם חלק מחיינו. זו חווית שואה מבחינתי", הוא מסכם.
אסף בחרה לעצב סביב מאורעות מלחמת העולם השנייה מזווית אישית וייחודית. כשמתבוננים על המטפחות שעיצבה ויצרה, לפחות במבט ראשון ואפילו שני, העין פוגשת בעיקר בצבעוניות עשירה, קומפוזיציה מרתקת שמספרת סיפור, תוך התמקדות בתיאורים חזותיים שניתן לקטלג את מרביתם כ"יפים".
אילונה הייתה פרטיזנית אמיצה וחזקה. אולם ניכר כי בחרת שלא להציג על המטפחות סצנות מורכבות של "שואה" למשל, כפי שלבטח היא פגשה וחוותה, אלא התמקדת בדמותה ובמכבייה. מה עמד מאחורי הבחירה הזו?
"השתתפותה במכבייה הוא לא הדבר העיקרי, הסיפור שלה הוא הרבה יותר מזה. אבל זה כן חלק קטן בחייה שמאוד ייחודי לה ואותו בחרתי להציג, משום שכשחקרתי על המכבייה נחשף בפני עולם שלם של דימויים וזה הרגיש לי מאוד מתאים לשפה של המטפחות. בחרתי להציג את אילונה במכבייה כי ראיתי בה איזושהי דמות הרואית. זה הגניב אותי כבר כילדה שסבתא שלי השתתפה במכבייה והעצים את זה שראיתי בה דמות גדולה מהחיים. ובכלל, מאז שהייתי קטנה אני מסתכלת על העולם במשקפיים ורודות. זה לא שאני לא מודעת לסבל ולקושי של החיים שלנו, אני פשוט עושה את זה מבחירה וכך מאפשרת לעצמי להרגיש טוב יותר, וזה בסדר", היא אומרת. "פשוט רציתי לתת לה מקום של כבוד, ותוסיפי לזה שאני מאוד אוהבת צבעוניות ויופי, זה ערך עליון מבחינתי. כשמתבוננים על המטפחות כן מבינים שיש שם סיפור נסתר, אבל לא רציתי לשפוך עליהן את הכל. ראשית כי מדובר בכל כך הרבה פרטים, ושנית בסוף זה סיפור אישי ומשפחתי אז בחרתי לעשות לה פרויקט הנצחה. בעבודה הזו אני בעצם מודה לה, על שעשתה כל מה שעשתה כדי להגיע לכאן ולאפשר את המשך הקיום הדורי של המשפחה שלנו".
ומדוע דווקא מטפחות אגב?
"לפני שניגשנו לעבוד על פרויקט הגמר נשאלנו בשנקר מה נרצה לייצר, האם מוצר? משהו לשימוש? או דווקא משהו אבסטרקטי? אז החלטתי ללכת על משהו שיש לו שימוש בעולם האופנה, וזה התכנס בסוף למטפחות שיש להן היסטוריה עשירה. בשנה ג' גם היה לנו קורס על קומפוזיציה של מטפחות, במסגרתו זכינו לבקר בחנות הדגל של הרמס (Hermès) בפריז ושם בכלל נפעמתי מהקראפט, מהמטפחות שמציגות מצד אחד חזרתיות אבל גם לא... כל פינה מייצגת משהו אחר, זה עולם דימויים מטורף".
מעבר לדמותה של אילונה שאיירת, בחרת לשלב גם מוטיבים חזותיים מתרבויות שונות - יהדות וציונות, נצרות ומיתולוגיה יוונית, כולל דמויות שנתפסות כאלמותיות. זה משום שכך תפסת אותה?
"נכון. באמת בחרתי להאדיר ולפאר אותה בצורה הזו, בצד המוטיבים והדמויות הגדולות מהחיים, כי ככה ראיתי אותה ורציתי שהיא תקבל את המעמד הזה, על הפודיום ממש. מאז שאני קטנה אני מאוד אוהבת את סיפורי התנ"ך - לא בקטע דתי, אלא כי זו ההיסטוריה שלנו - וגם את המיתולוגיה היוונית. במהלך הלימודים האקדמיים גם בחרתי קורסי תרבות שקשורים ביוון העתיקה, זה עולם תוכן שמאוד מעניין אותי. אילונה מופיעה בשלל אופנים על גבי המטפחות, בעיקר בייצוג דרך הדמויות הנשיות, הכוח הנשי הוא זה שבולט. זה מעין עולם פנימי שלי שיצרתי ואני אפילו לא בטוחה שאני יודעת להסביר אותו עד הסוף".
והצבעוניות הייתה בחירה אינטואיטיבית?
"באופן כללי כן, זה היה יותר אינטואיטיבי אבל אחר כך גם התחבר מבלי ששמתי לב לסיפור שרציתי להעביר. אדום זה צבע שאני מאוד אוהבת, אבל הוא גם מופיע בדגל הונגריה. אני נמשכת לצבעים מנוגדים, וגם זה ניכר במטפחות".
היה שלב שחשבת להוציא אל השוק משהו כזה, אפילו ממש את המטפחות של אילונה? או שזה תמיד היה ונותר בגדר פרויקט גמר בשנקר?
"תוך כדי תהליך העבודה על הפרויקט האמת היא שלא חשבתי על הפן המסחרי, אבל בהמשך זה כן עלה בדעתי, כשמישהי שקלה לרכוש ממני את אחד הצעיפים. וזה עדיין אולי יושב לי בראש, אבל אני לא יודעת להגיד כרגע".
את יום השואה השנה אסף אומנם תציין ככל הנראה שוב מסין הרחוקה, אבל עיניה ותוכניותיה כבר נשואות לקראת חזרתה הסופית לארץ בשלהי הקיץ.
מה הלאה עבורך מבחינת תוכניותייך ברגע שתתמקמי מחדש בישראל?
"אני מאוד רוצה לחזור לתחום הטקסטיל - הדפס ואיור. אז מאמינה שאמצא את דרכי בחזרה לזה רק עוד לא יודעת בדיוק מה ובאיזו קונסטלציה. אני מרגישה שזה הייעוד שלי וזה מתחזק לקראת החזרה שלי לארץ".
לפני סיום, יצא לך להרהר מה סבתא רבתא אילונה הייתה חושבת על המטפחות שיצרת להנצחתה?
"אני חושבת שהיא הייתה מתרגשת, זה היה בטח עושה לה טוב על הלב".