ביום שישי, ה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948 הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל בבית דיזינגוף שבשדרות רוטשילד תל אביב, ונחתמה מגילת העצמאות. מאז עברו עלינו 76 שנים של גאות ושיאים אך גם שפל ומלחמות, שהן גם 76 שנים להקמתו של צה"ל, בערך. למעשה צבא ההגנה לישראל הוקם שבועיים אחרי המדינה, ובתחילת דרכו מדים אחידים לא היו בנמצא. חלק מהלוחמים התארגנו על בגדי חאקי "מהבית" מה שנקרא, רובם נרכשו ממפעל "אתא חברה לטקסטיל", בעוד שאחרים קיבלו או "סחבו" מדים ממחסני הצבא הבריטי שפונו. רק שנה לאחר מכן החיילים, הלוחמים, החלו לקבל מדים אמיתיים ויותר אחידים. מאז הרבה צמר ודקרון עברו במימי הנהר הצה"לי - הצטרפו אלינו לפרויקט מיוחד, מסע בין העשורים השונים, בסימן נוחות ופרקטיות למול ייצוגיות א-לה צו האופנה.
שלהי שנות ה-40 בואכה 50: מ"טמבל" להיטלמאכר, ומחאקי לזית
כעבור שבועיים מיום הכרזת המדינה נתקבלה "פקודת צבא ההגנה לישראל", אך ללוחמי "כוחות המגן" דאז (ואחריהם לצה"ל) לא היו מדים אחידים. האחידות היחידה נבעה רק מהצבע החאקי אך זו הגיעה בגוונים ובתצורות שונות, בעוד שהלוחמים חבשו כובעי גרב מצמר או כובעי "טמבל". במהלך מלחמת העצמאות החלו להגיע מדים ממקורות שונים, לרוב מתרומות יהודי ארה"ב, ובתוך כך נכנסים לתמונה גם כובעי "היטלמאכר" ("כובען" ביידיש), שהם כובעי מצחייה בעלי יריעת בד מאחור לכיסוי העורף. הדרגות הצטרפו כחודשיים לאחר מכן, במצעד הראשון של צה"ל שנערך בתל אביב. כשמתקדמים לשנת 1949 מגלים כי החלה חלוקה בין מדי קיץ (חאקי בהירים מכותנה) לבין מדי חורף (מכנסיים ומקטורן מצמר גס בחאקי כהה), שלימים כונו "סקוטש ברייט", ולמעשה רק לקראת תום מלחמת העצמאות כבר נוצרה אחידות מסוימת במדי צה"ל.
תחילת שנות ה-50 הביאו את תגי היחידה אותם ענדו על כתף שמאל, בגזרת הצבעוניות הדברים טרם התאפסו; חיל האוויר והים נשארו עם מדי החאקי, כוחות היבשה לבשו לראשונה את מדי הזית (פרט לחיילות), והצנחנים התחדשו במדים מנומרים.
שנות ה-60 וה-70: סינתטי אין, צמר אאוט. וגם - היוש לירכית ולדובון
שנות השישים הן בסימן הקלה ודיוק. מדים מבד סינתטי מחליפים את מדי הצמר המעיקים והכבדים, בעוד שלקצינים ולמשרתי הקבע ניתנת האפשרות ללבוש מדי א' עשויים דקרון בצבע בז', משמע בד נעים יותר למגע ושלא דרש גיהוץ. חיילות בשירות הסדיר המקיימות אורח חיים דתי רשאיות ללבוש חצאיות, ובסוף הסיקסטיז אפשרו לחיילות ללבוש חצאיות קצרות יותר (תחת מגבלת אורך כמובן) - משמע: מיני, משמע: מהפכות אופנתיות לא פוסחות גם על צבא ההגנה לישראל. באשר לנעליים, לחיילים הייתה אפשרות לנעול סנדלים תנכ"יים בימות הקיץ ואילו החיילות הלכו על "נעלי גולדה". המדובר בדגם של נעליים חצאיות חומות עם שרוכים שרפרפו לנעליים האורתופדיות שראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, נהגה לנעול. לאחר הטירונות הותר לחיילות לנעול נעלי סירה שחורות חלקות ללא עקב, אותן נאלצו לרכוש בעצמן, ונעלי הגולדה נותרו ללא שימוש.
יעלו ויבואו שנות ה-70: המקטורן הגברי של מדי החורף מוחלף לדגם מעוצב ואופנתי ובגזרת הנשים - לחיילות כבר יש ירכית המקנה מראה יותר ייצוגי או "לבוש" אם תרצו והן חובשות כובעי "דיילות". בהמשך מגיעים מארה"ב מעילי הדובון, מדי החורף/קיץ מבוטלים, והצבא נשאר רק עם מדי א' ו-ב' המוכרים. בשלהי עשור זה צה"ל (או ליתר דיוק הצנחנים) גם נפרד for good מהמדים המנומרים.
שנות ה-80 וה-90: פריט יוניסקס לחיילים ומדי אירועים לקצינים
בתחילת האייטיז סוודר צמר עם טלאים (בכתפיים ובמרפקים) נכנס לשימוש, והוא למעשה פריט היוניסקס הראשון בצה"ל. בפתח הניינטיז צה"ל מעביר גם את חיילי החובה למדי א' עשויים דקרון (כ-20 שנה אחרי משרתי הקבע), וזה win win לכל הצדדים המעורבים; מחד מדים אלה עמידים וייצוגיים יותר וגם זולים יותר לרכישה ומאידך, לחיילים עכשיו יותר נעים וקליל. לאורך שנות ה-90 צה"ל הקפיד לרכוש את רוב המדים ממפעלים בישראל, אך בשנת 1990 הוחלט לראשונה לייבא מדים בכמות גדולה. בנוסף נכנסו לתמונה מדי האירועים (ייצוגיים) עבור חיילי הקבע - בחילות היבשה חולצה טורקיז בשילוב מכנסיים בצבע ירוק כהה, ובחיל האוויר חולצה תכלכלה עם מכנסיים בכחול כהה.
שנות ה-2000 המוקדמות: ניסוי וטעיה
בתחילת שנות ה-2000 המדים הייצוגיים של הקצינים הפכו למדי א' של אנשי הקבע ואף שינו מעט את גוונם. הניסיון לבטל את הכומתה והנהגת כובע מצחייה במקומה נכשל (מטעמים בריאותיים). ב-2012 התקיים ניסוי לבחינת מדי הסוואה ללוחמים שיחליפו את מדי ב' בפעילות מבצעית ובאימונים, ובאותה השנה גם בוטל השימוש בירכיות עבור חיילות. צה"ל מעביר סופסוף את היחידות הלוחמות שלו לנעליים קלות, ובנוסף נפוצו מעילי פליז שהיו נרכשים באופן עצמאי והותרו ללבישה עם מדי ב' (רק בסוף העשור השני של שנות ה-00 צה"ל התחיל להנפיק פליזים באופן רשמי). חיילות אשר אינן משרתות בתפקידים קרביים יכלו בעבר לנעול נעליים לא צבאיות בצבע שחור, אולם מינואר 2006 כולן מחויבות לנעול נעליים המסופקות להן בבסיס הקליטה והמיון. בחודשי הקיץ ניתנה להן כחלופה האפשרות לנעול סנדלי עור שחורים, שאינם מבריקים. אך החל מ-2010 הוחלפו הנעליים והסנדלים שסופקו עד אז לחיילות, בדגם חדש של נעלי שלושת-רבעי סגורות.
ימינו אנו (2020 ועד היום): חיילת, שפרי הופעתך (בהתאמה אישית)!
2020 הייתה בסימן שדרוגים דיגיטליים ואפליקטיביים, משהוכנסה אפליקציית "מדים אקספרס" (פותחה על ידי מרכז ההספקה באט"ל יחד עם יחידת "שחר" ומחלקת מערכות המידע), אשר אפשרה למשרתי קבע להזמין מדים ופריטי קבע בלחיצת כפתור עד הבית (מעין וולט צבאי). השנים הבאות מתאפיינות בשינויים עיצוביים בחסות קשיבות הצבא לבקשות ולצרכים של משרתיו; ב-2021 צה"ל מפסיק לספק סוודרים מצמר ועובר באופן מוחלט לכאלה שעשורים מחומרים סינתטיים, ודגם מכנסי החיילות שונה לגזרה גבוהה בעקבות פניות של משרתות, שפגשו צה"ל אחד שמעוניין לספק מענה. הופ קפיצה ל-2023, ומרכז ההספקה המטכ"לי מתחיל לנפק זוג מדי א' מדגם דגמ"ח לחיילות חובה מזרוע היבשה, וזוג מדי א' מסוג "קופיקו" (בעלי כיסים קדמיים) לחיילות חובה המשרתות בזרועות האוויר והים (זאת כחלק מתוכנית שיפור איכות וחווית השירות למשרתים ולמשרתות שהוביל אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בשיתוף עם אגף כוח האדם) - כלומר חיילת יכולה כבר לבחור מתוך 3 סטים של מדים את שאהבה נפשה, גופה או מצב רוחה. אבל זה לא נגמר כאן.
בשנתיים-שלוש האחרונות סטייל צה"לי הפך לדבר שאין להקל בו ראש כך מתברר, רק תראו מה קורה בטיקטוק. חיילים, ובעיקר חיילות, משקיעים בלוקים בדרכם אל ובשהייתם בתוך הבסיס, בכל זאת הם יבלו שם כמה שנים טובות וזה מיקרוקוסמוס חברתי לכל דבר ועניין. וראו זה פלא - הטרנדים לא פוסחים גם עליהם; מבינות עניין או בנות עם זיקה לאופנה וסטייל רוכשות סריגים (שהצבא הפסיק לספק) מחנויות כמו ריקושט במטרה לזרוק בנונשלנטיות על הכתפיים, או מעדיפות לקחת מכנסי ב' הכי גדולים שבנמצא ואז ללכת לתופר שיצר אותם במקסימום על גופן, הן מוכנות להישבע שרק כך זה "יושב מחמיא" על הישבן. בתוך כך, נושא הפרקטיות או הנוחות הופך שולי לחלוטין, לפחות מבחינתן. מיטיבות לכת ו/או חיות רשת אף פונות לסטייליסטים, לא פחות, שמעצבים להן כמעט מחדש את "הלוק", תענוג שעבורו הן מוכנות להיפרד מאלף שקלים ומעלה, מה שנקרא - חיילת שפרי הופעתך(!) אבל רק בהתאמה אישית. כל התהליך מתועד ומועלה כמובן לרשת החברתית בה הן פועלות.
את התופעה המתוארת לעיל מחזקת או תוקפת, תלוי איך קוראים את זה, מרינה חיטריק, אזרחית עובדת צה"ל בטכנולוגית טקסטיל והלבשה של יחידת נס"א (ניסויים ואבטחת איכות) בחטיבה הטכנולוגית ליבשה.
"צבא היא מסגרת עם משמעת, וקיימת הנחיה של אכ"א איך מותר לנוע במדים. המטרה שלנו היא לוודא שהמדים יהיו נוחים, במידות הנכונות ובצבע הנכון. פה נכנס הפן הטכנולוגי אך גם הפן של חוויית השירות, השאיפה היא לאפשר נוחות בצד ייצוגיות. וזה האתגר, כי שני הדברים לא תמיד מתחברים יחד. כך למשל בכל הקשור למדי ב' שעל אף שהם נוחים ונעימים, יש תלונות שזה נראה לפעמים מרושל (אחרי מספר כביסות או בשטח), אז אנחנו תמיד קשובים ועובדים לגשר על הפערים הללו. מדי א', שהם ייצוגיים, עשויים ברובם מפוליאסטר במטרה שהבד יתקמט פחות וישב יותר טוב על הגוף, בעוד שמדי ב' עשויים כיום ברובם מכותנה - החולצה היא 100% כותנה נושמת ונוחה, וגם המכנסיים ברובם מכותנה אך באיזושהי נקודת זמן הוספנו כמות קטנה של פוליאסטר כדי להאריך את חיי המדף.
ואם ניקח דוגמא מהעת האחרונה, אני יכולה לספר על שינוי שנעשה במכנסי מדי א' לנשים בעקבות סקר גדול שצה"ל ערך: רוב הבנות ביקשו לנוע במכנסיים של בנים, של הלוחמים, שלהם כיסים בירכיים. בתום בדיקות ודיונים רבים זה אושר והיינו צריכים לעשות את ההתאמות הנדרשות. זה מהלך מאוד חשוב לחוויית השירות של נשים שמאפשר יותר אחידות, ובנוסף כל אחת יכולה להחליט אם ללבוש מכנסיים "כמו של בנים" או לבחור להישאר עם המכנסיים של פעם".
במסגרת תפקידה ב-8 השנים האחרונות, חיטריק אחראית על הנראות, הדגמים, סוגי הבדים (שנרכשים ממקורות שונים בעולם) והרכבם, כמו גם על הדיוק והאחידות בצבעים (הנבדקים במניפות של פנטון ואז גם בקואורדינטות צבע במחשב. למקרה שתהיתם, סטייה קלה מותרת), ועל אופן התפירה של מדי צה"ל בשלושת הזרועות. כלומר הכל כולל הכל עובר תחת ידיה המנוסות והמוכשרות. כמובן שהעובדה שהיא בוגרת המחלקה לטכנולוגיית טקסטיל בשנקר (שכבר לא קיימת ואולי חבל) לגמרי שיחקה לטובתה.
אז כיום הפן העיצובי הוא לגמרי פקטור שצה"ל מתחשב בו, ולא מעט.
"נכון. יש לנו אפילו שיתופי פעולה עם המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, עם ראש החוג אילן בז'ה וצוות מרצים ומומחים שעובדים איתו. כלומר אנחנו מקבלים משנקר ייעוץ מקצועי ולאחר מכן מטמיעים אצלנו. בתוך כך, לפני המלחמה התחלנו בפרויקט מכנסיים לנשות קבע שבמסגרתו פיתחנו יחד עם שנקר 3 דגמים ואפילו הספקנו להתחיל בפיילוט - יצאנו בקול קורא בעקבותיו הגיעו נגדות וקצינות שלהן חילקנו מכנסיים כדי שילבשו, יתנסו ויחזרו אלינו עם פידבקים. ההסתכלות שלנו על נשות קבע היא מהמקום שכבר לא מדובר בחיילות צעירות המשרתות פרק זמן קצר יחסית, אלא נשים שממשיכות עם צה"ל כעבודה לחיים ועל כל המשתמע מכך, למשל הגוף שמשתנה. כרגע הפרויקט נעצר כי אנחנו בעיקר מרכזים מאמצים לעניינים מבצעיים ופחות בקשב על השוטף, אבל אני צופה שזה יחזור בהמשך".
האם גם סרגל המידות, או האופן שבו צה"ל מתייחס לטווחי מידות, השתנה לאורך השנים?
"כן, מרגישים שינוי גדול. ניתן לראות שכיום יש יותר צורך וביקוש למידות גדולות מאשר בעבר, ולזה אנחנו כל הזמן קשובים. הרחבנו מאוד את סרגל המידות שלנו, גם במדי א' וגם במדי ב' ואפילו במעילים עברנו מדובון למעיל סופטשל (Softshell), מה שגם פתר את עניין מצוקת המידות. בנוסף אנחנו מאפשרים מרחב לעשות תיקונים, למשל בחגורת המכנסיים אנחנו תמיד נשאיר תוספת בד בכדי שיהיה אפשר להרחיב אותה, או דווקא להצר".
הרי נשים וגברים במידות גדולות תמיד היו. אז אני מניחה שבעבר הם פשוט איכשהו "הסתדרו" ואילו היום יש יותר פתיחות אז הדרישות זורמות אליכם?
"אני דווקא מסתכלת על זה דרך ציר הזמן משנות ה-70 ועד היום, וכשמתבוננים על טווח זמן כל כך גדול כן מזהים שבשנים האחרונות המידות גדלו". בקיצור חברים, הִשְׁמַנוּ לאורך העשורים (ולא רק מנחת).
כשביקשנו מחיטריק להצביע על פיתוחים מהפכניים שקרו בשנים האחרונות, היא מיד מציינת את הכנסת הבגד הטקטי לצבא, או במילים פשוטות יותר - מדי לחימה ליחידות מיוחדות קרי: קומנדו. "זה התחיל הרבה לפני המלחמה, אבל מאז זה התרחב ולאור ההצלחה נתנו מענה ליותר יחידות. מדובר במדים טכניים שעשויים מבדים מאוד מתקדמים, מצד אחד מנדפי זעה ומאוד חזקים. מצד שני הם מעכבי בעירה (שזה מאוד חשוב) ותוך מחשבה מעמיקה על מתארי פעילות. למשל הוספנו חלקים של סריג, שהוא אנטי בקטריאלי, בדיוק במקומות בהם יש אפודי מגן. אנחנו יודעים שחיילים נעים הרבה זמן עם שכפ"ץ ומזיעים, אז התוספת שעשינו מונעת מהזיעה שמצטברת לגרום לבעיות עור. זו הצלחה גדולה ואנחנו מקבלים עדויות מהשטח, מחיילים, שפשוט פתרנו להם חלק גדול מהבעיות".
בשלב זה ה-AI נכנס לצ'אט, כשחיטריק מאששת לנו "כן אנחנו בדרך לשם" ואז מחייכת חיוך רחב. "אנחנו מאוד עם יד על הדופק על המתרחש בעולם האופנה והטקסטיל" היא מסבירה, "כמובן שבשביל לתת מענה טוב למשק המדים בצה"ל אנחנו עובדים עם כלים מאוד מתקדמים וגם מתקשרים עם בתי תוכנה (כדוגמת אופטיטקס הישראלית). אני מאמינה שגם נגיע ל-AI ומקווה שזה מאוד יעזור לנו".
אז למדנו כי צה"ל שומע, מפתח ואז מיישם. ועד כמה הוא קשוב לצרכים של מפקדיו ופקודיו אתם שואלים? ובכן, בבסיס הציוד 6020 שבתל השומר מתקיימת ופועלת מתפרה ייחודית שכל יעודה הוא תפירה בהזמנה ובהתאמה אישית, כן כן, משל הייתה אטליה של ממש שמקבל לקוחות ספציפיים. וזה לא רחוק ממה שקורה שם בפועל. "את העבודה שלי אני יכולה להגדיר כ'תפירה אישית' של ממש", מספרת לנו אע"צ ילנה קוקירב, תדמיתנית במתפרת 6020.
"אני מתחילה בלקחת מידות ממי שמגיע אלינו למתפרה, או שאנחנו מגיעים אליו לקריה" היא ממשיכה אבל קודם מחדדת, "זה תלוי בדרגה. לאחר מכן אני עוברת לגזירת הדגמים ואז מעבירה את הבדים הגזורים לתופרות שלנו. ברגע שהמדים תפורים הם חוזרים אלי לבדיקה ובקרה. אחרי מדידה נוספת של הלקוח שלנו אנחנו עושים התאמות ותיקונים לפי הצורך או לפי בקשתו. כמובן שאנחנו נצמדים לתקני הדגמים המאושרים בצה"ל, אבל כן יש מקום אצלנו להתאמה יותר פרסונלית כדי שהמדים יישבו על הלקוח/ה בצורה נוחה, יפה וייצוגית, וגם כמו שהם עצמם אוהבים או מעדיפים". אז כן, אין המדובר בעוד מתפרה רגילה בצה"ל. מתפרת 6020, בה מועסקים רק אזרחים עובדי צה"ל, אמונה על תפירת מדים למפקדים בדרגים בכירים (בואו, המדובר באלופים כן?), פלוס - לאוכלוסיות "לא סטנדרטיות" כפי שקוקירב מתארת, שהופכים ללקוחות קבועים המגיעים בכל שנה".
"אנחנו גם תופרים ליחידות מבצעיות מיוחדות בצה"ל, כמו גם לאנשים עם מוגבלויות שצריך להתאים בעבורם את המדים" מוסיף ומספר אע"צ רפאל איסקוב, טכנאי ומנהל עבודה במתפרת 6020, "למשל למי שמתנייד על כיסא גלגלים, או אם צריך להחליף לחייל את כפתורי המדים בסקוצ'ים כי בעיה תפקודית בידיו מונעת ממנו להצליח לכפתר. ובעצם אנחנו המתפרה היחידה בצבא שתופרת לבלתי-סטנדרטיים, מדים סטנדרטיים אנחנו לא תופרים". כמי שעובד במתפרה מזה 30 שנה, איסקוב כבר ראה הכל ועשה הכל - משינויי הצבעים פר החילות השונים בשלהי שנות ה-90 והרכבי הבדים שהשתדרגו, דרך השינויים בגזרות ועד לתכנון ופיצוח שיפורים והתאמות נדרשים בעבור הלקוחות המיוחדים של המתפרה.
לשאלתנו כיצד המלחמה השפיעה ואולי עודנה משפיעה על תפקוד המתפרה, הוא משיב: "בחודש הראשון לפרוץ המלחמה עבדנו 24/7, כולל ימי שישי ושבת, וזה התאפשר בזכות מתנדבים מרחבי הארץ שהגיעו לעזור ולעבוד איתנו (אם בעבר עבדו ביחידה שלנו עשרות אנשים, כיום אנחנו בסך הכל 8 איש פה). בתום החודש הראשון למלחמה הפסקנו לעבוד בשבתות, אך עדין המשכנו בעצימות גבוהה של 12 שעות ביממה וכך למשך ארבעה חודשים. כיום חזרנו לעבודה סדירה פלוס מינוס, ועדין מגיעות אלינו מספר מתנדבות, פנסיונריות, שמבחינתן זו שליחות להמשיך לעזור לצבא". רגע לפני שאנחנו חותמים את הריאיון, איסקוב מבקש לסכם: "אנחנו עושים ה-כ-ל רק בשביל שיהיה להם נוח". פייר? התרגשנו.