הרבה השתנה מאז מצעד הגאווה הראשון בגינת שינקין שנת 1993 אותו יזם שירזי, לימים מפיק מסיבות הגאווה האייקוניות, לאחר שפשוט זיהה צורך (כמה פשוט ככה מורכב). ולא רק בגלל שלאורך 30 השנים שחלפו מאז הושגה התקדמות משמעותית, בתחומים רבים, שהפכה את הקהילה הגאה לכוח חברתי, פוליטי וכלכלי שקשה מאוד להתעלם ממנו; מההכרה במצעדי ואירועי גאווה כלגיטימיים שאף זוכים לשיתוף פעולה ועידוד מצד ראשי ערים ורשויות, דרך נוכחות בולטת בזירה הפוליטית, בתקשורת ובפריים טיים, ועד להישגים משפטיים - אלא שגם הסטייל הגאה השתנה. השתנה מאוד אפילו. אם פעם סגנון הלבוש היה סממן שבטי כמעט, ככל שהסגנון הלהט"בי עבר או זלג אל המיינסטרים כבר קשה יותר להבחין "מי זה מי".
מהומות סטונוול שהתרחשו בעיר ניו יורק ב-28 ביוני 1969 כאקט מחאתי נגד התעמרות המשטרה ואפליה רבת שנים כלפי קהילת הלהט"ב, הובילה אמנם לעימותים אלימים, אך בד בבד כבר לא היה ניסיון "להיטמע" ברחוב כהטרוסקסואלים וכך החלו לחגוג את זהותם ונטייתם המינית גם, ואולי בעיקר, באמצעות הבגדים. בסוף שנות השישים בואכה השבעים, עבור גברים הומוסקסואלים רבים גישה לארון שלהם הייתה אחת הדרכים לצאת ממנו. חלקם אימצו את מה שנודע כ"דראג רדיקלי", שטשטש את הגבול בין גברי לנשי על ידי שילוב הפריטים הכי מקוטלגים מגדרית משני המחנות - שמלות ערב מוזהבות נלבשו עם מגפי עבודה, חצאיות טוטו ורודות צוותו לז'קטים צבאיים ופנים מזוקנות עטו איפור כבד. אחרים העדיפו פשוט להשתחל לתוך מכנסי סקיני וגופיות צמודות באקסטרים. כך או כך, הלוקים זעקו 'אנחנו כאן, אנחנו אקסצנטריים, וכדאי שתתרגלו לזה!'.
פאסט פורוורד לעשור האחרון שנצבע בגווני פלורליזם של נטיות מיניות, ובכלל הרבה יותר קבלה, הכרה והכלה את כל מי ש"שונה" - שפת קודי הלבוש הלא מדוברים, זו ששימשה בעבר כדי לאותת על נטייה מינית וליצור תחושת זהות נפרדת מהתרבות שסביבם, נראה כי התייתרה. ובהתאמה, בחירות הלבוש השתנו, ואולי אפילו התהפכו. כיום ארונות של גברים סטרייטים מלאים בפריטים שנחשבו בעבר ל"גאים", הם פוקדים את הקוסמטיקאית השכונתית בקביעות וכבר לא נבוכים להודות בכך, משקיעים בהסרת שיער, בתזונה מוקפדת ובתוכניות אימונים שמחטבות עד מגדילות שרירים, ואף חושפים פטמות פה ושם מבעד לחולצה מכופתרת מרושתת או שקפקפה. בעוד שההומוסקסואלים "החדשים" הם כמעט א-מגדריים בכל הנוגע לסטייל, ובכלל למראה החיצוני שלהם - כל מה שאוברסייז א-לה היפסטרי לא מתאמץ הפך לגו טו שלהם, להצניע זה המגניב החדש, וחלקם אפילו קצת מזניחים את עצמם בכוונת תחילה(?) או שסתם התעייפו מרוטינות הביוטי והאופנה המצופות מהם. מצד שני, הרי תמיד יהיו את ההומואים שמעדיפים להתבולל בשקט לעומת כאלה שרוצים להכריז על זהותם לעולם בגאווה.
"לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה עכשיו", מכריז שירזי, שמעון שירזי, מפיק המסיבות האגדי ואייקון חיי הלילה של הקהילה הגאה, כשאנחנו נפגשים בשיאו של שבוע הגאווה בבית קפה שניאור. הוא כבר חיכה לי שם (איחרתי טיפה אני מודה) בטישרט שחורה וכובע מצחייה שהפך לסימן ההיכר שלו, כשהוא אפעס נרגש עד לחוץ, ולא ממני אובייסלי. בכל זאת, גם הפעם הרבה מונח על כתפיו. אז אומנם השנה הוא לא הרים מסיבת גאווה מרכזית שנוהגת ללוות את המצעד המסורתי, אבל המאסטרו בן ה-54 כן היה אמון על הניהול האמנותי של העצרת החלופית; בצל המלחמה המתמשכת, עיריית תל-אביב יפו בשיתוף ארגוני הקהילה הגאה החליטו לבטל את מצעד הגאווה, ובמקומו קיימו בחמישי שעבר עצרת בסימן "גאווה, תקווה וחירות" יחד עם מטה משפחות החטופים. זאת ועוד, יומיים לאחר מכן גם חיכתה לו המסיבה של עופרה אותה הוא מפיק בקבוע, כשאנחנו עוד לא יודעים שברגע אחד תהפוך גם למסיבת חילוץ ארבעת החטופים שלנו משבי החמאס. הזמנו קפה קר ענק לשנינו, ו- התחלנו.
ילידי שלהי שנות ה-90 ומעלה אולי יופתעו לגלות כי החיבור של שירזי לעולם האופנה היה שם עוד לפני שהתברג בחיי הלילה. הוא נולד לאם שעבדה כמארחת במועדון הלילה הראשון בישראל ולאב שהקים בשנות ה-70 וה-80 תפאורות לסרטי קאלט ישראליים ("קזבלן", "מציצים", "חגיגה לעיניים" ועוד), כמו גם להפקות בינלאומיות שצולמו בארץ ("רמבו 3"). כבר בצעירותו שירזי ספג את הסצנה, התערבב עם הבוהמה התל אביבית, תחילה שימש כ"מתאם אופנה", אך תוך זמן קצר הפך למעצב תצוגות האופנה.
"מתאם אופנה" היה המונח המקצועי בזמנו אני מבינה ל"סטייליסט".
"כשהלכתי אז למס הכנסה להירשם נאמר לי שאני "מתאם אופנה". אוקיי קיבלתי, וזה נשאר. הייתי מגיע אחרי הצהריים לעבוד בחנות הגדולה של ראש אינדיאני ברחוב מונטיפיורי, מול הכלבו שלום", הוא מתאר ונראה כי מרשה לעצמו קצת להתרפק על העבר. "לאט לאט לקוחות התחילו לבקש שרק אני אלביש אותן, היה לי איזשהו חוש טבעי לאופנה ופשוט זיהו את זה. הבעלים דאז, דני וניסים מזרחי, קידמו אותי מאוד והפכתי למעצב חלונות הראווה. בהמשך התחילו לשלוח אותי לחו"ל כדי להביא רפרנסים ואביזרים לתצוגות הגדולות, ובעצם בגיל צעיר הפכתי לדמות המובילה שמביאה את כל הצבע מה שנקרא".
ב-1991, כשהוא בן 21 בלבד, שירזי מוזמן באופן חד פעמי לעצב מסיבה ב"מועדון הפינגווין" המיתולוגי בתל אביב, כשסצנת הגייז בעיר מאוד קטנה, כמעט מחתרתית, ומבלי לתכנן הוא יוצר מהפכה. את עמדת התקלוט הוא נותן לעופר ניסים, לצד מופעי דראג כשאחת המופיעות היא דנה אינטרנשיונל, שגונבת את ההצגה - כשעל מערכות הלבוש שלה היה אחראי שירזי, איך לא. "הייתי הסטייליסט הישראלי הראשון, לפני שבכלל ידעו מה זה", הוא מכריז.
בתור מי שחווה מקרוב, ואף הוביל הרבה פעמים, את השינויים שהקהילה עברה לאורך 30 שנה - מה הדבר שהכי בולט לך מבחינה ויזואלית בכל הקשור לאיך שגייז התלבשו פעם לעומת איך שמתלבשים היום?
"האייטיז והניינטיז בתל אביב היו מאוד קשים וחשוכים לנו כקהילה במאבק, אז היינו יותר צועקים את הדברים וזה התבטא גם בנראות ובלבוש. רצינו בכוונה להתריס, ודווקא בגלל שצעקו לי "מניאק" מחלונות בתים כשעברתי לתומי ברחוב. אז מכנסי הנמר והשיער הצבוע כיכבו בגדול, הוורוד היה עז יותר, והכל היה יותר מובלט. זה בא מכאב, ומתוך כאב צומחת תרבות. היה ניתן לזהות אותנו לפי הויזואליה, לפי טון הדיבור, ואני חושב שדווקא ההומופוביות היא זו שגרמה לנו להמציא או לאמץ גינונים מסוימים. אז היינו הולכים עם הסטריאוטיפ ושמים אותו בפרצוף מה שנקרא. באזור 1995-6 המסיבות שלי הפכו לסטרייט-פרנדלי, כל הסטרייטים פתאום רצו להגיע, וזה רק התעצם עם הזכייה של דנה באירוויזיון ב-1998 שסימנה את תחילת העידן החדש. מסטריאוטיפ שלילי שדבק בחיי הלילה שניהלנו, להגיע למסיבות שלי הפך למשהו נחשק ואייקוני בעיניי כולם, וזה בדיוק מה שקיוויתי שיקרה. בתחילת שנות ה-2000 היה ממש פולחן סביב קלאבינג, כל חברות האופנה התייחסו לזה וחלונות הראווה של חנויות בשינקין הולבשו לפי נושא המסיבה שלי. הלוואי שזה היה ממשיך היום, שמתלבשים לפי נושא המסיבה, אבל זה כבר לא ככה. הרשת לקחה את כל הנשמה לדעתי".
"באיזשהו שלב בשנים האחרונות נהיה מעין חילוף תפקידים בנראות - שזה הניצחון המגדרי הכי גדול. עגיל באוזן שהיה בעבר סימן מובהק של גייז נהיה ענין של מה בכך, ואת הצבע הוורוד שהיה נחלתן של בנות בלבד לבשנו יותר מדי עד שגם הסטרייטים הכירו בו כלגיטימי ויש עוד המון דוגמאות. ההומו הפך לסטיירט אקטינג, והסטרייט אימץ סממנים נשיים או במילים אחרות, המטרוסקסואל קם לתחייה. הגבולות הטשטשו לגמרי, ואני חושב שכך היה מאז ומעולם. כשז'אן-פול גוטייה העלה על המסלול גבר בחצאית הרימו גבה, מצד שני סקוטים לובשים חצאיות כבר מאות שנים". כשאני מבקשת שניגע קצת בסטייל האישי שלו, שדווקא כלל לא השתנה, הוא מחייך בזווית הפה ומיד גורס "אין אותי בלי הכובע".
אולי זה כוח העל שלך?
"לדעתי לא, אולי זו הכיפה שלי. באתי מבית מאמין ואני כל בוקר מתפלל". אבל אחרי עוד קצת מחשבה הוא מציע אפשרות נוספת - "חיי הלילה מאוד סיזיפיים ולא תמיד היה לי שם מקום לעצמי, זה היה כל הזמן לארח אנשים. אז הכובע היה סוג של הגנה מבחינתי, וזה נשאר איתי".
ומה הסיפור עם הבנדנה שעל היד שלך?
"הבנדנה זה אדם, החזרתי את זה עכשיו ואני מקדיש אותה לאדם". שירזי, שניהל זוגיות בת 8 שנים עם הזמר אדם אשר מתמודד בשנה האחרונה עם מחלת הסרטן, הוא זה שאחראי על היציאה האייקונית-נוסטלגית עם הבנדנה, מה שקרה הכי באגביות; כשהזמר הפופולרי הצטלם לתוכניתו של מני פאר בשישי אחד בערב בשלהי שנות ה-90, שירזי, שהיה אז בן זוגו פלוס הסטייליסט שלו, הרגיש ש"חסר צבע" בלוק של אדם. אז הוא תלש בנדנה שהייתה קשורה לתיק, שם אותה לאדם על היד, והשאר היסטוריה. "אני כן טרנדי מאוד ואני ער למה שקורה באופנה" הוא ממשיך, "אבל יש לי סטייל משלי, שהוא מאוד ספורט-אלגנט. אני גם אוהב לשלב רטרו או וינטג', ישן עם חדש".
אז כן. גברים רבים עשו ועושים את המעבר אל תחום הביניים, אזור הדמדומים של הזהות אם תרצו, שבו הרמזים שסימנו באופן מסורתי את הנטייה המינית - ביגוד, קול, שפת גוף - הפכו הרבה יותר מעורפלים או דו-משמעיים. מה שבטוח, אנשים מכל רקע או נטייה משתמשים באופנה כדי לנסות ולהתנסות בזהויות שונות, לחקור את המיניות שלהם, למצוא קהילה, להזדהות או להתבדל. או כפי שגולן פרידמן, חצי מצמד המעצבים של המותג היפואי-לונדוני "האוס אוף ג'אפה" (House of Jaffa), מיטיב לתאר את התופעה: "כבר אין כזה דבר סטייל סטרייטי או להטב"י, לפחות איפה שיש סטייל".
המותג הבועט, שנוסד ב-2022, החל לחקור את ההוויה הקווירית במזרח התיכון ותרגם זאת כחגיגה אופנתית של יופי אאוטסיידרי, כשהוא מחבר אלמנטים חזותיים לכדי פסיפס אסקפיסטי ורומנטי של אסתטיקה בלתי מתנצלת. צמד המעצבים, גולן פרידמן (37) ואדי גברילידיס (35), שהם גם זוג בחיים האמיתיים, יוצרים מלתחה עכשווית חסרת מגדר, סקסית, אקספרסיבית וסקס-פוזיטיבית. הצלליות שלקוחות ממלתחת בגדי גברים מתרככות בחסות השימוש בבדים זורמים, הדפסים ורקמות יד עדינות בהשראת נוף מקומי, סימבולים אוריינטליים ואומנות מסורתית. רן דנקר, הראל סקעת, אגם בוחבוט, וויני הארלו ואלני פוריירה הם רק חלק מסלבריטאי הארץ והעולם הנמנים על קהל לקוחותיהם הנאמן.
למי אתה ואדי בעצם מעצבים היום? או במילים אחרות, איך היית מאפיין את הלקוח/את הגבר של האוס אוף ג'אפה?
"וואו.. קשה לי למצוא את המילים המדויקות. בעקרון, כמה שזה נשמע אולי אגוצנטרי, זה התחיל מאיתנו. אנחנו מעצבים בשבילנו. לאחר שגרנו בלונדון 15 שנה וחזרנו לארץ, משהו לא הסתדר לנו, לא בראש ולא במלתחות. היה איזשהו דיסוננס. כי מצד אחד הרגשנו שיש היצע מטריף לבגדי חורף, סתיו, אביב בכל העולם, ומצד שני זיהינו חוסר ממש גדול בקולקציה אורבנית למישהו שחי חיים עירוניים מודרניים שתתאים לשיא קיץ, תרגיש פרשי ונעים וגם במחירים שהם יחסית סבירים".
"החיים בתל אביב מאוד דינאמיים, אתה יכול להתחיל את היום בים ואז לעשות עצירה בסוהו האוס, משמע אתה צריך להראות מיליון דולר, משם לעצור בדוכן פלאפל עם חבר שבמקרה פגשת ולדפוק פיתה, ובערב להמשיך לבר ברוטשילד - אז אתה גם צריך שהבגדים שעלייך לא יעלו מיליון דולר כי יכולים להיהרס בבר המלא עשן סיגריות. כזה. הרגשנו שיש מחסור במלתחה לגברים שאוהבים להראות סקסיים, הגברים שלנו בהחלט מודעים למיניות שלהם אבל זה לאו דווקא רק גייז, ושגם מתאימה לחיים אורבניים ודינאמיים. כך למעשה נוצרה הקולקציה, אנחנו מתחילים ליצור מתוך החוויה האישית שלנו - שני גברים הומואים שחיים בתל אביב, אבל עם הסתכלות מאוד בינלאומית. מאחר ואנחנו מספרים את הסיפור האינטימי שלנו אז אנחנו מלהקים חברים לצעוד בתצוגות שלנו. מתוך כל זה אנחנו בעצם גם מספרים את הסיפור של הקהילה".
אז מצד אחד אתם מעצבים מתוך החוויה האישית הקווירית שלכם, ומצד שני לא מעצבים רק וספציפית לגייז?
"נכון. אני לא מעצב רק לגייז, אני מעצב לבני אדם. גם לא הייתי רוצה שיעצבו לי, כמו שלא הייתי רוצה שמישהו יעצב ל"יהודים" למשל. יש לנו לקוחות מכל העולם ומכל הספקטרומים, אני יכול להגיד שקהל הלקוחות שלנו מתחלק בערך חצי חצי".
לאורך ההיסטוריה, הקהילה הגאה על נגזרותיה השתמשה באופנה כדי לזהות זה את זה. רק שבשנים האחרונות הגבולות הטשטשו וכבר לא באמת ניתן לזהות רק בהתבסס על הלבוש או הסטייל. זה משהו שאתה חווה גם במיקרוקוסמוס של המותג שלכם?
"כן אני רואה את זה במה שקורה כרגע בהאוס אוף ג'אפה בת"א (כי זה שונה ממה שקורה בלונדון). זה די ידוע בעולם התרבות והעיצוב שגברים הומואים בדרך כלל יהיו הראשונים לעלות על איזשהו טרנד, ואז הגברים הסטרייטים מגיעים. ודרך המותג אני רואה ממש התקדמות גם בהיבט הזה, כי היום הסטרייטים עולים על הטרנדים החדשים תוך שניה ואף מתמסרים להם יותר מאשר חברי הקהילה הגאה. אז כן, אולי המובילים הראשונים תמיד יהיו מתוך הקהילה, אבל אלה יהיו נגיד ה-5 הראשונים, ואז פתאום שש עד מאה יהיו הסטרייטים. למעשה היום יש איזושהי ריאקציה. הרי כל פעם שקם טרנד מוביל לאחריו מגיע האנטי-טרנד, רוצים למרוד בזה. אז אני חושב שחלקים מאוד גדולים בקהילה הגאה הגיעו למקום שכבר נמאס להם מהטרנד הקהילתי של כל הזמן להיות הקוויר, להיות במוחצנות.
ואיך יודעים שטרנד מאוס? כשהוא כבר מגיע לכל הקהלים. אם הסקיני ג'ינס התחיל אצל ההומואים ואז אומץ על ידי סטרייטים, היום את לא תמצאי הומו אחד ברחוב שלובש סקיני ג'ינס. אבל זה אפילו יותר רחב מכך - היום התנועה הקווירית בעולם כמו באה להגיד 'די אין חוקים, תעזבו אותנו בשקט. הכל מותר והכל בסדר', וזה זולג גם לקהלים מחוצה לה. אז באמת אנחנו נראה ברחוב סטרייטים מסתובבים שלובי ידיים עם בת זוג ויש להם לק על הציפורניים, או בראד פיט שעולה על השטיח האדום בחצאית מה שלא היה קורה לפני 20 שנה. מה שעוד זיהינו דרך המותג הוא שהמון גייז משקיעים בעצמם ונראים מדהים, אבל לא יודעים איך להתלבש וכשמציצים לארון שלהם מגלים רק שורטים שחורים של אדידס וגופיות. זאת אומרת זנחו את עולם האופנה והטקסטיל לחלוטין, או הרימו ידיים וויתרו".
ולכן אתה פותח להם (לדוגמנים) את החולצה בתצוגות האופנה שלכם?
"בדיוק, זו הריאקציה שלנו למעשה. כי תהינו, איך זה הגיוני שאנשים כל כך אסתטיים וכל כך יפים, שמשקיעים הרבה מאמץ, כסף וזמן בגוף שלהם, ירצו להחביא אותו".
זה מעניין, כי כשגוללים באתר שלכם נראה כי הלוקבוקים מבקשים לפנות למכנה משותף רחב. מנגד, הצעת ההגשה שנתתם בתצוגת האופנה האחרונה לאביב-קיץ 2024 התקיימה על שפת הבריכה השיקית של הסוהו האוס ביפו, דיברה בשפה מאוד סקסית בואכה קווירית שאינה משתמעת לשני פנים, כזו שאולי רק גבר מטרוסקסואל מתקדם אופנתית ירצה לאמץ. אז גם במקום הזה אתם משחקים על כמה מגרשים.
"זה נכון. ואהבתי שהתייחסת לזה כ'הצעת הגשה', כי במקום הזה בדיוק אנחנו בעצם מספרים סיפורים שונים דרך אותו המוצר. באירופה למשל אנחנו לא מוכרים ללקוחות קצה, אלא בעיקר לכולבו's יוקרה, לחנויות קונספט וגם דרך זלנדו ברלין שהוא איקומרס האופנה המוביל שמוכר ברחבי היבשת והלקוח הכי גדול שלנו. עכשיו אם תכנסי ל-Zalando, ותחפשי אותנו בשורת החיפוש ואז תעשי השוואה בין האימג'ים שבאתר לבין האינסטגרם שלנו, ואז לבין האתר שלנו - תגלי באמת שונות בין השלושה, מה שמשקף את העובדה שאפשר לספר את סיפור המוצר או המותג במספר דרכים. חלקם נשארים מתחת לפני השטח, והרבה אנשים בכלל לא ידעו לקרוא אותם כפי שאנחנו כיוונו ואפילו להיפך, יתנו לזה אינטרפרטציה משלהם שזה בכלל מהמם".
אפרופו הסימבולים שמעטרים את הבגדים שלכם, שהרבה מהם מהדהדים "ישראל" - אתה מרגיש ירידה כלשהי בביקושים מחו"ל מאז תחילת המלחמה?
"כן. אני מרגיש שיש ירידה כללית בהזמנות. למשל הסממן שאנחנו מאוד מחוברים אליו ועובדים אתו המון זו החמסה, שהייתה מוכרת לנו הרבה מאוד, ועכשיו באמת יש קצת ירידה. אבל אני לא חושב שזה רק ענין של ישראל, אלא של המזרח התיכון בכללי. היום המזרח התיכון הוא נושא טעון, אז אם מישהו יוצא לחופשה במיקונוס ורוצה לקנות חולצה יפה, אז כן החמסה שלנו מהממת אבל היא גם מגיעה עם כל כך הרבה מטען שהוא לא ירצה את כל הכובד הזה על הכתפיים שלו. אני יכול להבין את זה ולא שופט אותו".