אלעד הופמן מנגיש לנו את עולם הוינטג' סינס 2020 באמצעות סיורי אופנה, הרצאות, יצירת תוכן יוניקי וסקירות אופנה בסושיאל, חנות פופאפ מתחלפת המתנהלת בקונספט של שבוע-שבוע, וגולת הכותרת; הפקת אירועי הוינטג' האייקוניים שלו "VINTAGE ME UP - THE EVENT" שכבר הפכו לשם דבר - אירועים מתגלגלים המתפרסים על פני סופ"ש שלם שהוא מרים 3-4 פעמים בשנה, אליהם מתקבצים עשרות חנויות ואספנים מרחבי הארץ עם מרכולתם הוינטג'אית לחגיגת אופנה ייחודית ומתחשבת בסביבה.
בעתיד הקרוב הוא גם צפוי לחנוך אתר אינטרנט אשר יאגד את כל פועלו ואת השירותים שיש לו להציע. "זה סממן של התבגרות והתפתחות" הוא מסביר, "כשאתה מבין שאתה כבר לא יכול להיות רק באינסטגרם או בטיקטוק". מה שבטוח, בכל פלטפורמה בה הופמן נוכח, בין אם זה באונליין או באופליין, את הסטייל התיאטרלי שלו אי אפשר (וגם לא כדאי) לפספס. בד בבד, ולמרות שהוא משתף דרך קבע את מערכות הלבוש שלו בסרטוני סלפי מראה וצעקה: "אזזזז בוקר טוב ללוק היומי מאמיייייי" - הופתעתי לגלות כי בשקט בשקט (יחסית אליו כן?), אך בנחישות ותשוקה ודבקות במטרה, השמורים רק לאספנים מדופלמים, הופמן מטפח אוסף פרטי של בגדי וינטג'-ארצישראלי.
"אולי תתפלאי" פותח הופמן בן ה-33, "אבל אני מרגיש שהמלחמה גרמה לי להרגיע קצת, במובן של צבעוניות ושילובים מגה נועזים בלוקים שאני בונה, במה שאני בוחר ללבוש".
אתה? להרגיע? אכן מפתיע.
"כן. מעין רצון כזה להשקיט, אבל גם לתת ביטוי לכל פרינט בנפרד. לא להעמיס רק כדי להוכיח שהנה אני יודע לעשות את זה, מה שדי מצופה ממני (בכלל, באינסטגרם מצופה להתבלט). ואני לא אומר שאני לא מקסימליסט כן?! בואי אני חי בבית עם 8 ארונות, בכל חדר יש ארון, מתוכם כאלה שכמעט שום בגד לא נלבש מהם וזה הכל וינטג' ישראלי". הו, בדיוק למען ארונות האוסף 'השמור' הזה התכנסנו. וכשאני שואלת היכן כל הטוב הזה מאוחסן - "בזוג ארונות צמודים!" הוא מכריז, ומיד מוביל אותי אל חדר השינה שלו.
שם, בתוך שני ארונות לבנים די סולידיים ותמימים למראה, נגלה אלי אוסף מרהיב, מגוון, מרגש ויקר ערך (אופנתית, היסטורית וכספית) של אופנת ארץ ישראל לדורותיה; בעיקר שמלות, אך לא רק, אשר תלויות בצפיפות מהממת של צבעוניות נוסטלגית בניחוח של פעם, עושר מרקמים, תקופות. ואני זוכה למשש ולהתפעל מהכל מקרוב קרוב. כמה קרוב? במקסימום. עד כדי שהעזתי אף למדוד איזה פיס או שניים של גוטקס; כפתן כחול שקפקף מעוטר זהב שה-קלאודיה שיפר בכבודה ובעצמה לבשה בצילומי קמפיין 1991 למותג המוכר והאהוב, ושמלת חוף מרהיבה שצולמה במקור בחופי אפריקה בשלהי שנות השישים.
יודע לשים את האצבע על אותה נקודה בזמן בה הבנת שיש בך תשוקה לאסוף ספציפית אופנה ישראלית היסטורית? ומה משך אותך בזה?
"אני חושב שזה התחיל בגדול דרך הקשרים שלי עם חנויות ואספנים. איך שהייתי מגיע לבקר, לפשפש או לצלם תוכן, מיד היה נזרק לעברי "אתה יודע אלעד? יש לי פריט מיוחד/נדיר של משכית..", ומיד הייתי שם לב שגם טון הדיבור שלהם היה משתנה, מתרכך או נהיה דרמטי. מעין האדרה לאופנה ששגשגה כאן פעם, והיא אכן שגשגה. ככל שנחשפתי לזה יותר, בין אם בזכות בתשיניסטה, מרים בשוק יפו, גיל פנטו שהוא ה-אספן של וינטג' ישראלי (שהכניס אותי לתחום ועל כך אני מוקיר לו תודה) ואחרים, התחלתי כבר בעצמי להעמיק בנושא, לחקור ולחפש דווקא אופנת וינטג' ישראלית. אני גם יכול לומר שבאופן כללי בשנים האחרונות, ובמיוחד עכשיו, כולנו מתרפקים על כל מה שנותן לנו תחושה של שייכות וזה כולל אופנה כמובן".
מה הפריט הראשון שאצרת למעשה לאוסף הזה? ואיפה איתרת אותו?
"וואלה לא זוכר מה היה הראשון. זה קרה בהדרגה, קניתי עוד בגד ועוד פיס של בית אופנה ישראלי מיתולוגי, עד שלפני שקלטתי מה קורה זהו התמכרתי", הוא מצחקק וממשיך. "הבנתי שזו כבר אובססיה אחרי שקניתי חליפה של גדעון אוברזון משנות ה-80 ופשוט התאהבתי בה. לאט לאט שמתי לב שאני מתלהב הרבה יותר כשזה אופנה ישראלית, אם הייתי מוצא משהו של משכית או רקמה למשל. פתאום כשאתה שומע את הסיפור שמאחורי הבגד וכמעט לא יכול לנשום זה מה שהופך את הכל להרבה יותר משמעותי ומרגש מבחינתי".
בשלב זה עברנו לבקשתי לניים דרופינג מסודר של המותגים, המעצבים ובתי האופנה הנכללים על אוסף הוינטג' הארצישראלי שלו. וזה הולך ככה: "החל מראש אינדיאני וקסטרו מודל - אבל פריטים מאוד מסוימים או קולקציות מיוחדות שמותגים אלה הוציאו, דרך בתי או מפעלי אופנה מובילים שפעלו בארץ משנות השלושים עד סוף שנות השמונים. משכית, אתא, אלד קוטור, בגד עור, מפעל ניבה, גוטקס שהלבישו סופרמודלס מובילות, בית האופנה רקמה כמובן שאני הכי אוהב, כמו גם הבוטיקים איווניר ובת-אדם שהיו שם דבר בסוף התקופה שציינתי. ועד למעצבים ספציפיים שלמדתי מאוד להעריך בגלל ההיסטוריה מאחורי פועלם והעיצובים הייחודיים שהוציאו תחת ידם - אם זו רוז'י בן יוסף, שממש יצרה יש מאין מבדי מגבת למשל או שמלות הטליתות שלה, יהודה דור מגדולי הקוטוריירים בישראל של שנות ה-80 וה-90, איבור אדלר שהביא אלינו את הבוהו שיק, ועוד".
אבל הופמן גם מבקש לחדד כי לא כל וינטג' ישראלי מרגש אותו. "למשל משכית של שנות השמונים פחות מרגש אותי, אבל שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים כן. או אלד קוטור (ממפעלי הסריגים הראשונים בישראל) של שנות השישים זה ממש וואו, כי אתה יודע שזה בגד שמאוד קשה להשיג ושהוא יהיה סופר איכותי באופן שכבר לא עושים היום. זה גם כיף שכשאני רואה תווית אני כבר יודע לזהות באיזו תקופה מדובר, וכמובן ככל שפריט יותר ישן כך ערכו עולה".
ואיך יודעים כי המדובר באספן שהוא 'הדבר האמיתי', מי שמבחינתו האוֹצְרוּת, החיפושים והליקוטים להשלמת האוסף הם בעצם העיקר מבחינתו? ובכן, כשיש בגדים מתוך האוסף שהופמן בכלל לא יכול ללבוש, סימפלי כי הם אינם במידתו. "זה בכלל לא משנה לי שיש המון פריטים שאני לא יכול ללבוש, זה לא המהות מבחינתי. יש דברים שאני פשוט חייב שיהיו שלי. ואני חושב שהבנתי שיש לי ממש "אוסף" ברגע שרציתי שיהיה לי ארון שלם שמלא רק בוינטג' ישראלי - ואת זה מימשתי כשעברתי לדירה הזו. רק ברגע שאיגדתי וסידרתי את הכל יחד ועל פי קטגוריות, באמת הבנתי שזה אוסף שמתהווה למשהו משמעותי. וזה עוד יכול לגדול לעוד ארון".
איזה פריט מתוך האוסף הכי יקר לליבך?
"האמת היא שזה קצת מורכב לאור המצב הנוכחי, כי עם כמה שאני אוהב ומעריך את קולקציית הכאפיות שרוז'י בן יוסף יצרה לרקמה, שהוא כאמור בית האופנה הישראלי שהכי מרגש אותי - מאז המלחמה אני לא ממש מסוגל להסתכל על השמלות האלה, ובטח שלא ללבוש אותן. אז אני שומר אותן, גם כי הן מסמלות באופן כללי חיבורים והמון היסטוריה, שזה דבר מהמם לכשעצמו, וגם כי אני מאוד מתחבר לאסתטיקה האוריינטלית הזו. כלומר מצד אחד אלה שמלות שיקרות לליבי, ומצד שני כרגע הן נושאות מטען פוליטי מאוד גדול".
ואיזה הכי יקר כספית?
"אז זה שוב פריט של רוז'י בן יוסף, אבל הפעם זו דווקא שמלת טלית שמגיעה עם תחתונים תואמים. רכשתי אותה אונליין מחו"ל בכ-3,000 שקלים ואני גאה שהיא חלק מהאוסף שלי. בן יוסף הושפעה מאוד מהסביבה וזה בא לביטוי בבגדים שהיא עיצבה - אז אם את הדו-קיום האזורי ששרר פה היא תרגמה לכדי שמלות כאפייה, את קולקציית הטליתות היא יצרה בעקבות מלחמת ההתשה והחיילים שראתה עטופים בהן. בנוסף, יש לי באוסף גם שמלה ספציפית של גוטקס שעלתה לא מעט".
אתה לפעמים לובש בגדים מתוך האוסף? או שלא מעז?
"בטח אני הרבה פעמים לובש אותם. אני גם לא מסוג האספנים שלא מסכימים לאף אחד לגעת בפריטים. יש לי אפילו קטע כזה שלפעמים כשחברות מגיעות אלי אני אוהב להלביש אותן ולראות איך הבגד מקבל פתאום חיים במקום להיות תקוע בארון המון זמן, ובייחוד עם הפריטים שקטנים עלי".
הגדרת לעצמך גבול, או תקציב, שבו אתה פשוט תעצור? או שהשמיים הם הגבול
"אין לי תקציב" הוא גורס, ועל פניו מתפשטת הבעת סורי נוט סורי.
יש איזה פריט ספציפי ש"חסר" לך באוסף, שאתה חושק בו שיהיה שלך ביום מן הימים, ואפילו עושה מאמצים לאתר אותו?
"בתקופה האחרונה אני מאוד אינטו שמלות כפריות ואני באובססיה לאתר עוד אחת, אבל ספציפית של איבור אדלר אליו אני מכור. אני גם מרגיש שאין לי מספיק ממנו, אז אני רוצה עוד".
שקלת מתישהו להציג את האוסף הזה במסגרת תערוכה כלשהי? ואם יציעו לך תסכים?
"אני מתכנן לעשות משהו כזה בעתיד. בסופו של דבר אני כן גאה באוסף הזה והייתי רוצה שהעולם יראה אותו".
אם לפני 7-10 שנים לקנות, ללבוש, לאסוף או למכור וינטג' היה נחלתם של מביני דבר בלבד, היום נראה שכולם מעוניינים 'לשחק את המשחק' השיקי הזה. איך אתה שומר על ייחודיות ובידול בתעשייה הקטנה שלנו? מה אתה מביא שאחרים לא?
"מאז שהתחלתי (בתקופת הקורונה) תרבות הוינטג' בארץ אכן התפתחה ורק הולכת וגדלה. לכולם יש מקום, אני לא רואה בזה בכלל תחרות להיפך, כל סיור או יריד מכירה שמישהו מרים - מקדמים פה תרבות. ואני גם יודע מה אני שווה ומה אני מביא. אני מאמין שהייחודיות שלי באה לידי ביטוי בכך שאני שם דגש משמעותי על ה-Fashion, על האופנה, ולא רק על היבטים של תנועה ירוקה, קיימות או צרכנות מיטיבה (לכיס ולסביבה) שמתאפשרים בזירת היד השנייה. ברור שצריך לשמר את הערכים האלה, אבל זה לא רק זה. כשאני בוחר את הדוכנים שלי ליריד, אני קודם כל בוחן ובודק מה הקהל ירצה או צריך הפעם ובנוסף דואג שזה גם יתכתב עם טרנדים מובילים וכו'. החוכמה היא לא להביא פשוט ערמות של בגדים ופריטים מבית סבתא מה שנקרא וזהו, זה לא מה שבאי האירועים או החנות שלי מחפשים, לפחות לא רובם. אלא הם יודעים שהם ימצאו אצלי אופנה. בכלל בכל העשייה שלי, גם בסיורים שאני עורך, אני פועל להנגיש וינטג' כמשהו מודרני ולא רק "ישן". זה הבידול שלי. האני מאמין שלי הוא שגם כשקונים וינטג' צריך לקנות מדויק, ולא רק כי הפריט עולה 20 שקלים".
יריד VMU הבא יתקיים ממש בקרוב, ועל אף שזה כבר האירוע השמיני במספר שהופמן מפיק עדיין ההתרגשות אצלו בשיאה. "אני תמיד מתרגש לחבר בין אנשים לבין אופנה עם ערך ואפילו היסטוריה בצידה", הוא מתחיל לסכם. "בעיקר מתרגש מהיכולת לתת במה וחשיפה לבעלי הדוכנים, לעסקים ישראליים קטנים שלא תמיד נמצאים 'במרכז הבמה', שעובדים כל כך קשה להשיג את הפריטים אך לא תמיד מקבלים מקום. לקבל חשיפה ובמה זה בערך הדבר שכולנו רוצים. לכולם יש מקום ביריד הזה, בין אם מחפשים צבעוניות עשירה ולבלוט או להישאר קלאסיים, נקיים ולשמור על אסתטיקה שקטה. ואולי דווקא בימים קשים אלה, כשהאופנה קצת אבדה בדרך, בגדים הם כלי לבטא מה אנחנו מרגישים". אז רשמו בפניכם: יריד הויטנג' של אלעד הופמן יתקיים בין התאריכים 4-6/7 (חמישי עד שבת כולל) בסמטת שלוש 19, פארק המסילה, תל אביב.