היא דתייה תל-אביבית בת 33, נשואה ואמא ל-3 ילדים שעוסקת בעריכת דין לפרנסתה ולהנאתה, משפיצחה את השילוב בין שני העולמות בהם התעקשה לפעול בו זמנית ואף שואפת להשאיר חותם - אופנה ומשפט. מה שנקרא, השאירו את זה לרחלי זילברפרב-שרייבר, עו"ד המתמחה בדיני אופנה, לערער על סטריאוטיפים מושרשים בחברה שלנו שכולנו חוטאים בהם פה ושם. בשנתיים האחרונות גם מעמדה בסצנה האינסטגרמית המקומית נסק, והיא מתחזקת את אחד מהחשבונות היותר מעניינים-ייחודיים-אדיוקשיונל בנמצא). "אני דתייה מהבית, אבל את כיסוי הראש אימצתי בגלל בעלי", זילברפרב-שרייבר דואגת לחדד משאנחנו פסע מלצלול לנושא לשמו התכנסנו; אוסף אקלקטי מרשים וצבעוני במקסימום של כובעים וכיסויי ראש ("זה לא קשתות") אותם היא אוצרת וחובשת בריפיט. "בביו שלי מתנוסס ההאשטאג Mad Hatter, היש יותר מובהק מזה?" היא מצהירה בגאון.
בואי נחזור קצת אחורה. משפטים+אופנה, על שום מה ולמה? איך הכל התחיל?
"היה מאוד ברור לי בערך מגיל 4 שאלמד משפטים. ובכל זאת, היה שלב בו התלבטתי אם ללמוד עיצוב אופנה במקום. ממש אהבתי אופנה, בייחוד את ההיסטוריה של האופנה, את הסיפורים שמאחורי המותגים (מדוע אלה הצליחו ואחרים לא), נהגתי לצפות בסרטים דוקומנטריים ולקרוא ביוגרפיות. וכן, גם אהבתי להתלבש אבל זה לא היה ה-עיקר. לבסוף החלטתי על לימודי משפט, אבל ההתלבטות לא תמה שם והרצון לעסוק גם באופנה לא עזב אותי. בסוף שנה א' כמעט ועזבתי לטובת אופנה, אבל אז בשנה ב' גיליתי את הקורס "קניין רוחני" וכל האסימונים נפלו, כשבשיעור הראשון המרצה שלי, ד"ר קטיה זכרוב אסף, הזכירה את שאנל בתור דוגמא לסימן מסחר. זה פשוט הטריף את דעתי, לא חשבתי או האמנתי שיש מרצים באוניברסיטה העברית בירושלים שיודעים לדבר שאנלית! ככל שנשאבתי לתחום הקניין הרוחני שכה אהבתי, גיליתי עד כמה הוא מהווה חלק דומיננטי באופנה, לבטח בכל הקשור לסיפורים שמאחורי בתי האופנה ובבנייה של מותג. אז לקחתי המון קורסים מסחריים, כי בסוף עולם האופנה זה עסק וזה בעלי מניות, מיזוגים, רכישות וכמובן ענייני קניין".
בתום הלימודים, ואחרי שהתמחתה בתחום המסחרי, זילברפרב-שרייבר החלה לעבוד במשרד עו"ד שעוסק בקניין רוחני, "אבל זה לא השביע אותי מאחר ולא רציתי לוותר על אף אחד מהתחומים", היא מסבירה. אלא שפעם נוספת הכוכבים הסתדרו עבורה בשורה, משגילתה "במקרה במקרה" על לימודי תואר שני בבית הספר למשפטים על שם קרדוזו - "הוא מדורג טוב בקניין רוחני, זה בניו יורק (על השדרה החמישית) והכל שם כשר. בכל מקרה תכננתי ללמוד לתואר שני אז הכל מאוד קרץ לי והגשתי מועמדות. כשחזרו אלי ציינו ששמו לב מהסיפור חיים שלי שאני מתעניינת באופנה ושאלו אם אני מודעת לכך שיש להם מסלול "דיני אופנה"...? כמובן שקיבלתי את שוק חיי, במובן הכי טוב של המילה, כי לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל. זה היה בגדר נס מבחינתי. זרקתי את 'ברקלי' ו'יו סי אל איי' (אוניברסיטאות אליהן כבר התקבלתי) לפח, והחלטתי שאני הולכת על זה. טסנו לניו יורק ולמעשה גיליתי תחום שלם, שבזמנו ב-2019 היה אומנם בחיתוליו, אבל כבר היו משרדים ועורכי דין שהתמחו בדיני אופנה, אם זה בתפוח הגדול או במילאנו. עם סיום לימודיי החלטתי שאני מביאה את זה גם לארץ".
על פניו זילברפרב-שרייבר הגיעה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה. לא בדיוק אבל בערך, שכן עוד ציפה לה האתגר לתרגם את הידע והניסיון שרכשה בלימודים השווים בחו"ל לכדי עשייה (ופרנסה) הלכה למעשה בארצנו הקטנטונת. "חזרתי לארץ עם שלל רעיונות והייתי בטוחה שכולם מחכים רק לי. ניסיתי לעשות פרויקט עם מעצבים במטרה להקנות להם קצת ידע משפטי (בהמשך לחוק העיצובים שאז נחקק), או ללמד במוסדות הגבוהים ללימודי אופנה בארץ, ממש רציתי ללמד סטודנטים, אבל שום דבר לא תפס. ממי שטרחו להגיב לפניותיי רק שמעתי "זה לא יעניין סטודנטים", "זה לא יחזיק", שוב ושוב. אז המשכתי בקריירה המשפטית "הרגילה" שלי, וכמובן שבמשרד בו עבדתי משכתי אלי את כל התיקים שקשורים באופנה, כך שייצגתי כמה וכמה מותגים מקומיים. זה לא היה "מספיק" מבחינתי, אבל מה שחשוב הוא שצברתי בינתיים עוד ניסיון".
למעשה בסופו של דבר "פרצת" דווקא בזכות האינסטגרם נכון?
"כבר בזמן לימודיי בניו-יורק יצרתי קשרים קרובים עם מעצבים מובילים, הקשר הכי עמוק והכי משמעותי הוא עם סטיוארט ויצמן (מעצב הנעליים היהודי-אמריקאי הנודע). בין היתר התלוויתי אליו להרצאות, הבאתי אותו להרצות בבית הספר שלי ועוד, נוצר בינינו קשר מאוד חם. לפני שנתיים, ביולי 2022, פעלתי להביא אותו להרצאה בארץ ולשם כך חברתי אל שלי סתת קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, וזה התגלה כחיבור מדהים משמים. בסוף ההרצאה ניגשו אלי הרבה אנשים ששאלו "מה את בעצם?", כלומר לא לגמרי הבינו במה אני עוסקת בכלל, "מה זה עורכת דין לדיני אופנה..?". אז עשיתי מעשה - פתחתי עמוד אינסטגרם. לקח זמן ומאמצי דיוק עד שהעוקבים, החשיפה, ההזדמנויות וההצעות הגיעו. סופסוף מצאתי את הנישה שלי וגם התאפשר לי לחשוף אותה לעולם - ממאבקים משפטיים, לשיתופי פעולה עם מעצבים או יוצרי תוכן, ועד הרצאות שאני עושה בפקולטות לעיצוב אופנה. אותם המוסדות שבזמנו אמרו לי "לא".
היא מגיעה ממשפחה ציונית-דתית, "אבל באמת, כמו של פעם, לא כמו זו שסמוטריץ' החליט שהיא שלו", היא מכריזה. את בעלה הכירה בגיל 16 והשניים התחתנו כשהייתה בת 21, עם שחרורה משירותה הצבאי במודיעין חיל הים. כיום הפיסים המרהיבים בואכה לא-שגרתיים שהיא עוטה על ראשה והפכו מזוהים עמה, ברחוב וברשת, מהווים חלק מהותי מהפרסונה שהיא. אבל זה לא תמיד היה עבורה אור שמש וקשתות (בענן), פאן אינטנדד. "בחיים לא תכננתי לשים כיסויי ראש. תמיד מאוד אהבתי את השיער שלי, ואני חושבת שכל ג'ינג'ית תזדהה איתי - הוא ממש חלק מהאישיות שלי, לא רציתי להסתיר אותו. אמא שלי לא עם כיסוי ראש, אנחנו 5 אחיות שחלקן כן שמות ואחרות לא. כלומר היו לי את כל המודלים מולי, ויכולתי לעשות מה שרציתי. אבל לבעלי זה היה ממש ממש חשוב". ובטרם היא ממשיכה מבקשת לפתוח סוגריים: "בזמנו, כשהתחתנו, היה מאוד חשוב לו שאלך עם כיסוי ראש - כשמתחתנים צעירים הרבה דברים נראים/נתפסים כדרמטיים. היום זה כבר ממש לא שם, מצידו שאוריד את כיסוי הראש, "מה שמרגיש לך נכון תעשי". רק שעכשיו זה כבר בא ממני, זה חלק בי שאני אוהבת ונשכרת ממנו כך שאין סיכוי שאוותר עליו".
יודעת לשים את האצבע על אותה נקודה בזמן בה הבנת שהיוצרות התהפכו? כלומר, שהתחלת להתייחס לכיסויי ראש כאוסף הכי חשוב ויקר לליבך שאת מטפחת ומעשירה as you go
"זה קרה רק כשהצלחתי לדייק איזה כיסויי ראש אני רוצה שיעטרו את ראשי. עד אז זה היה ממש אתגר שליווה והעסיק אותי ביומיום. כשהתחתנו לפני עשור+ שוק כיסויי הראש לא היה מפותח כמו היום. בזמנו יכולתי לבחור או בשביס, או בקונסטרוקציה של מטפחת ענקית על הראש, זהו. שתי האופציות הללו לא התאימו לי, לא מבחינה דתית ולא מבחינה אופנתית. לא היה לזה קשר לחיים שלי, וזה ממש לא מה שרציתי לשדר. מה גם שההתעסקות בבקרים עם כיסוי הראש הקשתה עליי, כי להתארגן לקח לי 10 דקות ואז לפחות עוד שעה בשביל לקשור מטפחת. הסתבכתי עם זה, לא אחת בכיתי, והרגשתי שזה ממש מכרסם באישיות שלי (להסתיר את השיער). התבאסתי מאוד, אבל החלטתי שאם אני כבר הולכת לעשות את זה, ועד הסוף, אני צריכה למצוא מה שנכון לי, זה חייב להיות בדרך שלי. רק שזה לקח זמן, שנים. כל ההתעסקות סביב זה הייתה מורכבת מדי עבורי".
מה הפריט הראשון שאצרת למעשה? ממה התחיל האוסף המדובר?
"הפריט הראשון שקניתי ככיסוי ראש היה טורבן אפריקאי. תמיד שאלתי את עצמי: "האם הייתי הולכת עם זה בלי קשר להיותי דתייה?", ואם התשובה הייתה "כן" אז מעולה, זה עובר מבחינתי. מעבר לכך, מסבתא אחת ירשתי המון מטפחות ומסבתא שנייה ירשתי המון כובעי פרווה, זה מה שהיה לי ועם זה התחלתי".
הטורבן האפריקאי: הפיס הראשון שבאמת התחברה אליו ככיסוי ראש
ומתי הרגשת ש"זהו, פיצחתי את זה"?
"ראשית כשהכרתי את תמרה גרטנברג. מעבר לשרשראות הפרחים היפות היא התחילה לעשות כובעים שהתהדרו באפליקציות האייקוניות שלה, והתאהבתי. התחלתי לאסוף ולחבוש מלא כובעים, על השיער הטבעי שלי כמובן. בהמשך זה הלך והשתדרג, בייחוד אחרי שגיליתי את הכובעים של מאור צבר, מעצב תלבושות וכובעים - ברגע שאת חובשת כובע שלו ויוצאת מהבית למעשה ביימת את התסריט של היום שלך, הכובע הוא שיקבע את הטון. עשיתי את הסדנא שלו ועיצבתי לעצמי כובעים שהתווספו לאוסף, וגם נוצרה בינינו חברות. רק שהכובעים יצרו לי בעיה אחרת, בהיבט של הנוחות. למשל אם את מעוניינת להשעין ראש על הכיסא בקולנוע זה מאוד לא נוח, או אם יש רוח חזקה הכובע פשוט עף - ואני לא יכולה שנייה להוריד אותו ולהחזיק ביד, כי זה כיסוי ראש. ומה שאולי הכי הפריע לי, זו העובדה שכשהתלבשתי סופר אלגנטי לאירוע או לחתונה הכובעים לא באמת השתלבו אסתטית או פרקטית (לרקוד ולהשתולל עם כובע זה לא נוח, נקודה). כלומר ביומיום זה עבד לי, אבל כשרציתי להתלבש אלגנטי זה הרגיש לי מאולץ. ואז(!) כשאחותי התחתנה התוודעתי אל תמי בר-לב וגיליתי עולם".
אז הקשתות המפוארות של תמי בר-לב הן בעצם מה שאהבה וחשקה נפשך כל השנים הללו.
"אלה לא קשתות, אלא headpieces - פיסים/כיסויים לראש" היא מתקנת אותי וממשיכה, "וכן לחלוטין, תמי פשוט פתרה לי את כל הבעיות שהיו לי עם כיסויי ראש. מאז בכל הזדמנות, יומולדת או מאורע מיוחד אני אוצרת עוד ועוד פיסים שלה. בינתיים גם נרקמה בינינו חברות מאוד קרובה, ואני אפילו מעורבת בתהליך (בעיקר מאחורי הקלעים) של הרבה מהקולקציות שהיא מעצבת". למקרה שתהיתן (כמוני), אז כן - מבחינתה, וכי כך החליטה, אין שום בעיה הלכתית עם הד פיסים שכאלה. "יש כל מיני גישות לכיסוי ראש" היא מסבירה, "יש כאלה שבוחרות בזה כסממן של 'אני נשואה', בעוד אחרות רואות בכך מאפיין צניעותי. אצלי, אני אוהבת את הסממן שבזה, אוהבת את העובדה שאני דתייה (ושרואים את זה), ובטח בתעשיית האופנה שלנו".
היכן את שומרת ומאחסנת את כל הכובעים וכיסויי הראש?
"הכובעים על יחידת מדפים בחדר השינה שלי, המטפחות גם שם בתוך מגירה ייעודית, וקופסת "הממתקים" (ההד פיסים) של תמי בר-לב לרוב בכניסה לבית".
איזה פיס מתוך האוסף הכי יקר לליבך?
"כובע שחור סטייל בוקרים שהכנתי בעצמי בסדנא של מאור צבר, ובעזרתו כמובן, אשר מתהדר בשן לוויתן (במקום נוצה כפי שנהוג). הכובע הזה יקר לליבי בגלל הסיפור שמאחוריו, וכי הוא מסמל ציון דרך עבורי. אני מאוד אוהבת את עולם החי, מאוד, ואת השן (שנשטפה לחוף אל דאגה) קיבלתי ממדריך לאחר שייט צפייה בלוויתנים בו נכחתי".
הפתעת אותי.
"כן אה? אני מניחה שמצופה היה שאגיד שפיס שקיבלתי בירושה הוא שהכי יקר לליבי. אבל אני חושבת שזה בדיוק מתכתב עם האופי שלי ועם מי שאני - אחת שמוקירה את ציוני הדרך שלה בחיים, ולאו דווקא סיפור של מישהו אחר".
ואיזה פריט באוסף שלך הכי יקר נקודה?
"מניחה שזה יהיה אחד מכובעי הפרווה של סבתי, שמקורם בשנות החמישים. הבא בתור זה הד פיס האננס שתמי בר לב עיצבה עבורי בהתאמה אישית, ויש לי גם כובעים של מותגי אופנה עילית - כדוגמת בארט מקש של אמיליו פוצ'י או הבאקט של מוסקינו קוטור (שהוא כובע הטיולים שלי). אבל מותגים ולוגואים זה אף פעם לא מה שעושה לי את זה, אלא העיצוב, הייחודיות, הסיפור שמאחורי או החוויה האישית שיש לי עם הפריט".
יש פיסים שהם רק לשם האוסף? כלומר שאת לא מעזה לחבוש?
"אין דבר כזה. אני לא אקנה אם אני לא מתכוונת להשתמש בו. למשל אותו אננס גרנדיוזי שאני מאוד אוהבת, אז אמנם לא אלך איתו ביומיום אבל כשהיה את שבוע האופנה תל-אביב חבשתי אותו. אותו הדבר לגבי כובעי הפרווה שירשתי מסבתי - מאוד מאתגר לחבוש אותם בחורף שלנו, אבל כשאני טסה לניו יורק זה יהיה בין הדברים הראשונים שאני אורזת. האוסף שלי לחלוטין בר שימוש".
יש איזה כובע ספציפי "שחסר" לך באוסף, שאת חושקת בו שיהיה שלך ביום מן הימים? ואולי אפילו עושה מאמצים לאתר אותו?
"אין משהו ספציפי ואין לי ווישליסט של כובעים, אבל באופן אורגני הכל מאוד מוכוון לשם. למשל כשאני טסה בעולם אני חייבת לעבור בחנויות כובעים ואני עוקבת אחרי הרבה כובענים בעולם. כך שאני מאוד חיה את זה ומתעסקת בזה, אבל לא ברמה שאני חייבת דגם או מעצב ספציפי. אני פשוט אוספת דברים שאני אוהבת, והם מצטרפים לאוסף בזמנם. הכל ברוגע ולא מתוך איזה מרדף".
הגדרת לעצמך גבול, או תקציב, שבו את פשוט תעצרי? או שהשמיים הם הגבול
"בגלל שזה פונקציונאלי אצלי, אין לזה סוף. לנצח אקנה עוד כובעים וכיסויי ראש".
לרוב מה את בוחרת קודם - את הבגד או את כיסוי הראש?
"את כיסוי הראש כמובן. אני קמה בבוקר ופתאום בא לי להיות מנומרת למשל, אז אני הולכת על זה".
ואיך את מאזנת בין ההד פיס לבין הלוק?
"למה לאזן?" היא מחזירה לי בשאלה פלוס חיוך, "מבחינתי ששניהם יככבו ביחד. שהכל יהיה out there".
איזה טיפ, עצת סטיילינג היית נותנת לנשים שבדיוק "מתחילות" עם כיסויי ראש?
"אתחיל דווקא ברמת המאקרו; בהשוואה לגברים דתיים שמוכוונים למצוינות, נשים דתיות גדלות לתוך בינוניות. כמובן שיש את המקרים היוצאים מן הכלל עם מחשבה פתוחה, כמו הבית שבו אני גדלתי. אף אחת לא תגיד לך "אני רוצה לעשות הרבה כסף" או "אעשה הרבה כסף ואגיע לעמדת השפעה", בין אם זה פוליטית או כלכלית, משהו. אין את זה, השאיפה של נשים דתיות להיות דמויות אסטרטגיות לא קיים, וזה מבאס. למה האוכלוסייה הזו של נשים דתיות מודרת? מודרת מעולם האופנה, מודרת מעולם הבידור, מודרת מהחדשות. זה לא שאין בכלל, אבל יש מתי מעט. אין מספיק את הקול הזה של נשים דתיות".
"הטיפ שלי בכל הנוגע לכיסויי ראש, ובכלל לחיים" היא מתכנסת למיקרו וממשיכה, "הוא - תגרמי לזה לקרות, בדיוק כמו שמצאתי את המשפט&אופנה. אם יש לך תשוקה מסוימת או עומד בפניך מכשול, תמצאי את הדרך לגרום לדברים לקרות. נכון לפעמים זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל אל תתפשרי. לא בא לך את הכיסוי ראש אבל החלטת שאת כן שמה? אז תמצאי אלטרנטיבה שתשרת אותך, ולא להיפך. יש אינספור מקורות לשאוב מהם השראה, אפילו מסרטים משנות ה-20 או ה-60. אל תתקעי כמוני בעולם מצומצם שהקפתי את עצמי בזמנו של "בואי נראה מה דוסיות שמות ונעתיק", זה לא צריך להיות ככה. אם פעם הרגשתי שכיסוי ראש כרסם לי באישיות, היום אני מרגישה שזה עוזר לי - ההד פיסים שלי מאפשרים לי להוציא את האישיות שלי החוצה, עוזרים לי בביטחון, בהכל. מה גם שהם בגדר אלמנט 'שובר קרח' מעולה, אפילו בין כותלי בית המשפט. אני גם אוהבת את תשומת הלב שאני מקבלת ברחוב, בין אם זה הראשים שמסתובבים או ההערות שנזרקות לעברי". אמרתי שזילברפרב-שרייבר תערער (לטובה) על סטריאוטיפים או לא אמרתי?! מה שנקרא I rest my case, סיימתי להציג את טיעוניי.