החודש החלטתי לחרוג קצת ממנהגי, ומשאנחנו בפתחו של חג האוּרים, במקום לארח במדור פרסונה מסצנת האופנה המקומית, בחרתי הפעם "לארח" מוסד; את הארכיון לאופנה ולטקסטיל ע"ש רוז - שנקר. מהרגע שטל גרנובסקי אמית נאותה לאפשר לי לפשוט (ביראת כבוד, כמובן) אל תוך נבכיו ומסדרונותיו של הארכיב המופלא אותו היא מנהלת במסירות ובתשוקה אין קץ כבר 9 שנים, התחלתי לחשוב באיזה מהאוספים כדאי שנתמקד. בכל זאת, המדובר בחלל שמאכלס באזור 9,000 פריטי לבוש ואביזרים החל מהמאה ה-18 ועד המאה הנוכחית, פלוס אוסף טקסטילים עשיר במגוון רחב של טכניקות ידניות ותעשייתיות - כך שהביטוי "קצרה היריעה מלהכיל" יהיה אנדרסטייטמנט. 'האם אסופה ארצישראלית? פיסים של בתי אופנה עילית? אולי גם וגם?', התלבטתי ביני לבין עצמי.. אבל עם היוודע דבר מותה של מעצבת האופנה תמרה יובל ג'ונס בשבוע שעבר (18/12/24) - הדברים התבררו לי כשמש. המדור הזה יוקדש לתמרה, ויפנה זרקור אל האוסף הארכיוני שלה אשר אָצוּר בשנקר.
תמרה האגדית ורבת הפעלים, מעצבת ויוצרת, מרצה בכירה ומנטורית לדורות של מעצבים, הלכה לעולמה בגיל 79 והשאירה אחריה שתי בנות, ג'ואנה וטניה, ונכד. היא גם השאירה נכסים פיזיים כמו אדוות של השראה, אשר נגעו, השפיעו וימשיכו להשפיע על התעשייה המקומית והעולמית. היא עיצבה לבתי האופנה האייקוניים הישראליים "משכית" ו"רקמה", למותג נושא שמה, וכמובן השאירה חותם עצום בסטודיו "רוברטו קוואלי" באיטליה.
לאורך העשורים, ארכיון רוז קלט 26 פריטים מאוספיה של תמרה המנוחה. "את חלקם היא בעצמה תרמה לארכיון, בעוד שאחרים הגיעו משלל מקורות. לא רק בגדים פרי עיצובה, אלא גם פריטים מהאוסף האישי שלה שהיא ליקטה במסעותיה והרפתקאותיה בעולם", מתארת אמית, היסטוריונית חוקרת אופנה ומרצה. למעשה היא בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר שלאחר שעבדה שנה בתעשייה הבינה כי "התפוקה האמיתית שלי היא פחות עיצוב אופנה, ויותר לדבר על העיצוב ועל ההיסטוריה של הדברים. רציתי לעסוק במחקר עיצובי, התחלתי במוזיאון העיצוב בחולון (בין השנים 2009-2015), ומשם הגעתי לכאן בגדול". במקביל לעשייה הענפה שלה בארכיון ומחוצה לו, היא גם לומדת לתואר שלישי במחקר עיצובי בפלורידה.
את באי הארכיון מיד מקבלות בפנים חתומות 3 בובות מניקנס, aka "שלושת הגרציות". "אנחנו תמיד מלבישות אותן בצהוב" אמית מחדדת, "וכך נמשיך לעשות עד שהחטופים יחזרו". מה עוד פוגשים, או מקבלים ליתר דיוק, מרגע הכניסה לחלל הארכיבי המרגש? כפפות בד כמובן. "אנחנו מתנהלים כאן אך ורק עם ככפות, מאחר ונוזלי הגוף שלנו יכולים להסב נזק מאוד גדול לבדים ולפריטים. המקום מבוקר בתנאי שימור וטמפרטורה קפדניים".
בזמן שהיא מתחילה לחשוף בפני עוד ועוד פריטים ייחודיים, יפהפיים, היסטוריים ו/או מרגשים שיש לארכיון להציע, כולל הסיפורים והפרטים שמאחורי כל אחד ואחד מהם, נוכחתי לדעת שהשמועה נכונה - אמית היא מעיין בלתי נדלה של ידע וניסיון מקצועי. התעכבנו ארוכות לצד האוסף של ירון מינקובסקי - מהשמלה 'הפוליטית' שעיצב יחד עם צורי גואטה עליה מככבים בפרינט חום-שחור גולדה מאיר, הרצל, דויד בן גוריון ועוד. סט מרהיב מקטיפה צבעונית מתוך קולקציית "אלף לילה ולילה" (1989) שזיכתה את מינקובסקי בפרס המעצב הצעיר הטוב באירופה, וכעבור שנתיים הדץ והדצה לבשו פריטים מאותה קולקציה כששרו את "כאן" באירוויזיון. ועד גלביות ושמלות מרהיבות שיצאו תחת ידיו של מעצב האופנה. המשכנו משם לפריטים מטמטמים (וסופר איכותיים) של חברת האופנה "קסטרו", מימיה הראשונים, כדוגמת מעיל שמנתי עשוי צמר איטלקי שנתפר בארץ ועוטר ברקמה ידנית. עצרנו והתפלספנו למול קולבים של "רקמה", "משכית" ו"גוטקס".
גם חלפנו על פני פיסים אייקוניים בעיצוב כריסטיאן דיור, כריסטובל בלנסיאגה, אלבר אלבז, בוב מאקי, גי לרוש ומארק ג'ייקובס - אם ככה לעשות לכם קצת ניים דרופינג טוב על הנשמה. בתוך כך שאמית פותחת וסוגרת עוד ועוד מעברים בקומפקטוס, חוזרת ומצהירה "אני כל כך אוהבת את העבודה שלי", גם זכיתי לקבל הצצה up close & personal (אולי קרובה מדי אפילו. אין תלונות כן?) למערכות לבוש היסטוריות מרהיבות שעוצבו והוכנו במאות המוקדמות.
הו אז הגענו אל "מחלקת" הנעליים. הו הנעליים! פנדי, גוצ'י, סן לורן, סטיוארט וויצמן, מנולו's, גם גזית המיתולוגית שלנו. כולם שם, ועוד כל כך הרבה מעבר. אבל הזוג שתפס את עיניי וליטרלי קרא בשמי דווקא לא שייך למחוזות הקוטור או ההיסטוריה, אלא עוצב בחסות המותג הדי עממי ג'פרי קמפבל; נעלי מרי ג'יין על פלטפורמות אימתניות מקושטות בניטים ודוקרנים למכביר, עם סיפור מטורף מאחוריהן. "אולי נראה שהזוג הזה הגיע מליידי גאגא או מדונה, אבל לא. הנעליים נתרמו לארכיון על ידי בעלה של ד"ר ג'ודית גדליה ז"ל, שמאוד אהבה להתלבש באופנה, צבע והומור. היא הייתה רופאה בשערי צדק, וגם חרדית ורבנית, שלא היססה לנעול את הג'פרי קמפבל שלה לבית הכנסת (אגב, הפסיקה לנעול אותם רק כי הניטים עשו לה רכבות בגרביונים). ג'ודית התמודדה עם דמנציה לקראת סוף חייה, ובעלה רצה מאוד להנציח אותה דרך דברים שהיא אהבה, אז תרם לנו את הנעליים", אמית מספרת לי ואני מתעלפת קלות.
ברגע שאני מתאפסת אני מבקשת שנחזור אל האזור של תמרה. אז העמקנו במעיל עור הארוך והמרהיב שהיא עיצבה לרוברטו קוואלי, מצויר ומעוטר פרוות. בשמלת ערב בגוון ורוד אפרסקי אותה עיצבה בשלבי האייטיז למותג נושא שמה, ואשר מרפררת במובהק לסגנון הויקטוריאני עמו המעצבת המנוחה התכתבה.
"תראי למשל את הפריט העתיק הזה", אמית שולפת ז'קט קטיפה שחור עם נוצות יען ואפליקציות יפהפיות מ-1890. "את רואה את הפריט הויקטוריאני הזה שהיה שייך לאוסף הפרטי של תמרה, ואז אם תשווי לחולצת הקטיפה המחוזרת שראינו קודם, אותה עיצבה בשנות ה-80 - היא ממש מהדהדת את השפה העיצובית של הג'קט העתיק. בעבודת עיצוב כל כך אינטליגנטית, תמרה לקחה סממנים ורפרנסים מהיסטוריית האופנה המערבית ושתלה אותם בבגדים שהיא עיצבה כדי להפוכם לפריטי לבוש נחשקים גם בשנות ה-80 וה-90, ובכלל פרקטיים ולבישים". שמעו לי כאן ועכשיו, הייתי לובשת את חולצת הז'קט הזו גם היום! מצוותת למכנסי ג'ינס, מתבלת בנעלי עקב וסה טו. משם אנחנו מדלגות בזריזות אל האזור בו פריטים שמורים בתוך קופסאות פלסטיק נדיבות, ואמית מציגה בפני עוד פריט אספנות של תמרה - שמלת סאטן בת 100 שנה, כן כן, בצבע ירקרק פסטלי בשילוב תחרה בז'ית אותה "תמרה נהגה ללבוש" היא מבהירה, "ואפילו שהשמלה כל כך עדינה". איזו מלכה היא הייתה שיאללה.
"הכל התחיל מאוסף אחד קטן שנתרם ב-1986 לשנקר על ידי המכון הטכנולוגי לאופנה בניו יורק (FIT)" אמית משיבה כשאני מבקשת שהיא תספר קצת על הארכיון. "במשך השנים ארכיון רוז (ע"ש בנט ופאולין רוז) התעצב והתרחב הודות לתרומות מישראל ומרחבי העולם". אם מסתכלים מלמעלה במאקרו, הארכיב מחולק ל-3 קטגוריות מרכזיות: "אופנה", "טקסטיל" ו- "אביזרים". ברמת המיקרו, הוא מקוטלג על פי מחלקות ובהן "איקונות", "אפקט המחוך", "Power Suits", "הניו לוק", "זיופים, העתקים ומה שביניהם", "חיות פרא", "יפה בוורוד", "לא כל הנוצץ זהב", "נקודות", "קארפט" ו- "שחור לבן"; ובתוך כך גם תתי-קטלוגים על פי תקופות, מעצבי אופנה, סגנונות לבוש ועוד.
בהגדרתו, הארכיון ע"ש רוז משמש ככלי רב ערך להוראה ולמחקר אשר עומד לרשות סטודנטים, בוגרים, חוקרים ומעצבים. בין אם זה לצורך הדגמה, לימוד או מחקר. "כבר בשנה א' הסטודנטים של עיצוב אופנה פוגשים את הארכיון במסגרת קורסי המבוא שהם לומדים" אמית מתארת. "בשנים מאוחרות יותר, אנחנו עובדות עם המרצים ואז יש קורסים שעבורם ממש נעשית עבודת אוצרות מהאוספים, למשל כשהם עוסקים ב'חולצה הלבנה' או ב'שמלה השחורה הקטנה' ועוד". באופן שוטף מתקיימים בארכיון שעורים מיוחדים הנבנים על פי דרישת מרצי המחלקות השונות. הארכיון בשנקר מציע חומר איכותי ורב-גוני המדגים היבטים שונים וספקטרום רחב של חומרי גלם דרכם ניתן להציג את הקשר של אופנה וטקסטיל להיבטים חברתיים, תרבותיים כלכליים וטכנולוגיים.
מניחה שלאף אחד אין אישור כניסה לפה שלא בליווי שלך נכון?
"נכון מאוד".
אני מדמיינת שברגע שמגיע פריט היסטורי/אייקוני מתמיד, זה ממש יום "חג" אצלך פה בארכיון?
"כן כן. דבר ראשון, קבוצת הוואטסאפ הקטנה שלנו מתפוצצת! ואז מתחיל מחול של דיונים ושיחות. 'איך נעשה לזה אנבוקסינג?', ורגע 'זה מצריך טיפול??', 'זה מ-1870 או מ-1873?!'".
את לפעמים מודדת פריטים? או שלא מעזה?
"לא מעזה. יש לי כבוד גדול מדי, גם לפריטים וגם לתורמים. התורמים בעצם יודעים שאני פה בשביל לשמור את הדברים שלהם ושל יקיריהם בצורה המיטבית".
מה באשר לתקציב? או כל מה שמתקבל לארכיון מקורו בתרומה?
"אין לנו תקציב לרכישה של פריטים, הכל כולל הכל מגיע מתרומות - של אנשים פרטיים, של מעצבים, אספנים, ולפעמים אפילו מהספסלים ברחוב".
קורה (או מתי קורה) שמשהו יוצא החוצה מהארכיון?
"רק אם זה לתערוכות או לשם הדגמה בהרצאה וכדומה. וואנס פריט נכנס זהו, הוא חלק מהארכיון. לכן אני תמיד אומרת למי ששוקל לתרום לנו - אנחנו כאן כבר משהו כמו 40 שנה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. אז אם נראה לכם שעוד תרצו לעשות עם הבגד משהו, קודם תעשו את זה (תצלמו, תלבשו, תציגו) ותחזרו אלינו רק כשיהיה רלוונטי לתרומה. שום דבר לא דחוף פה, אין כאן ענייני חיים או מוות".
במובן המטאפורי דווקא קצת יש, לא?
"כן, כאילו יש פה רוחות", היא משיבה בחיוך ואז מרחיבה. "אנחנו ממש עובדות בין רוחות רפאים. בסופו של דבר אנחנו אוספות זיכרונות בצורה טקסטילית. לכל בגד יש סיפור, והדמות שהייתה הבעלים או לבשה אותו איפשהו עדיין נוכחת. איפה היא הייתה בעולם והיכן קנתה את הבגד? מה היה הסטייט אוף מיינד שלה באותו הרגע? כלומר ברגע שאנחנו משלימות את חלקי המידע בפאזל, מתקבל מכלול של זהות ושל החברה באותה תקופה, הכל דרך הבגד. בדיוק מאותו המקום, אגב, כמעט לכל אישה בעולם יש פריט אחד שהיא לא מוכנה לוותר עליו. זה מערב רגשות וזיכרונות".
בהיבט הטכני, שקד ארקין, שהיא המשמרת שלנו בארכיון, בוחנת כל פריט שמגיע או שמציעים לנו. לאחר אססמנט ראשוני ובדיקת מצבו, היא מחליטה אילו תהליכים הפריט צריך לעבור (ניקוי, תיקון וכו'). בשלב הזה הפריט מקבל גם מספר זיהוי, פותחים לו כרטיס פריט. כשהוא מוכן, נקי ומתוקן הוא עובר לתחנת הביניים של הצילום, ולבסוף נכנס לאוסף. אנחנו דנות ארוכות מה יכול להיכנס לארכיון, מה לא. אם פריט מגיע במצב ממש רע והוא לא מספיק משמעותי בשביל שנשקיע בו את שעות העבודה ואת המחיר המאוד גבוה של שימור, אז אנחנו לא ניקח אותו כי זה יבוא על חשבון דברים אחרים. בנוסף, יש פריטים שטכנית לא ייכנסו כי למשל יש עליהם עובש פעיל (שיכול להתפשט)".
יש משהו שכרגע "חסר" לכן בארכיון ואתן אפילו עושות מאמצים לאתר? יאללה בואי נסיים בקול קורא.
"אז ככה: ברמה הבינלאומית, אנחנו משוועות לפריטים של ויויאן ווסטווד. ברמה המקומית, אנחנו מחפשות את הנעליים של גולדה, אבל מקוריות שלה כן? וגם נשמח מאוד לשמלת הנוצות שדנה אינטרנשיונל לבשה כשזכתה עם "דיווה" באירוויזיון. ודבר אחרון: במהלך 3 השנים האחרונות הוספנו באופן אקטיבי חולצות טישרט פוליטיות לאוסף. זה הלך והעמיק עם ההפיכה המשטרית, ומאז השביעי באוקטובר נהיה עוד יותר נוכח. אז יש לנו מצד אחד טישרט התנתקות, ומהצד השני טישרט "העם דורש צדק חברתי". אנחנו במיוחד נשמח לקבל חולצות מהצד הימני של המפה, מהשמאל יש לנו הרבה".