רווקות קונות שמלת כלה ללא חתן או טבעת באופק. למה לעזאזל?!

סנסציית הטיקטוק הקנדית איזבל אלאיין בת ה-26 (שם במה סושיאלי: Izzi Poopi), היא פאשניסטה מופרעת זה כבר ידוע, אבל במובן הכי טוב של המילה כן? אף פעם לא משעמם אצלה בפיד. היא מתחזקת סטייל אקלקטי-אובר דה טופ-היסטרי, ונמשכת כמו דבורה לצוף אל הפיסים הכי ביזאריים או בלתי לבישים לפשוטות עם שכמותי - אבל היא? גורמת להכל לעבוד. אחד השטיקים האהובים עליי עד ממכרים מבית מדרשה הוא, להזמין פרטי ביגוד או אביזרים נדירים במיוחד ואז לתת לעוקבים לחכות לראות איך תלבש ותסגנן אותם. והכל נעשה בתיבול של בְּדִיחוּת-הדעת פלוס קללות פה ושם, אבל באופן שלא מרחיק או דוחה אלא שגורם לך (ולי) לחזור שוב ושוב לתוכן הצבעוני במקסימום שהיא מייצרת.

אממה, ולמרות שבאמת ממנה אפשר הרי לצפות לה-כ-ל ומעבר, השבוע היא הצליחה להפתיע אותי - בריל מהודק וכיפי פר יוז', איזי שיתפה את כל 2.2 מיליון עוקביה (1.6 מיליון בטיקטוק ו-564 אלף באינסטגרם) שהיא קנתה שמלת כלה. המדובר ביצירה מינימליסטית הורסת אך נועזת שמתהדרת בחור ייעודי לירך, בעיצוב המותג "בריה ארטמיס" (Briah Artemis). עד פה הפי הפי ונייס להפליא, רק שיש פרט "שולי" אחד וחשוב: היא ממש לא מתכננת להתחתן בקרוב. למעשה, עם הגילוי הזה היא פותחת את הסרטון וכך זה נשמע: "קניתי שמלת כלה. אני לא מאורסת או מתוכננת להתחתן, אבל - היא מאוד יפה!", גיחוך גיחוך, "אז בואו נמדוד אותה!".

נשים שמפנטזות לפרטי פרטים על שמלת הכלה אותה ילבשו ביום "המאושר בחייהן" ועוד לפני שבכלל מצאו את בחיר ליבן? היינו שם, עשינו את זה. גם ידוע שישנן נשים שהולכות במתכוון ובמתוכנן למדוד שמלות כלה בחנויות, זו מזמן לא אגדה אורבנית אלא משהו שאשכרה קורה (אם כי לרוב בסתר). אבל ממש לרכוש שמלה? פייר הופתעתי, וזה שלח אותי מיד אל מחילת הארנב הראשית, הלוא היא טיקטוק. שיטוט זריז שם הנכיח לי שאיזי היא ממש לא היחידה, מצאתי לא מעט סרטונים באותו הז'אנר. אז כדי לרדת לעומקה של התופעה, פניתי אל ד"ר טלי סטולובי, שחוקרת את הפסיכולוגיה של האופנה סינס 2015. ביקשתי שנתחיל מלמעלה, שתכניס אותנו לעולמה - מה לאופנה עם פסיכולוגיה בכלל?

"תחום הפסיכולוגיה באופנה הוא תחום הולך ומתפתח, בארץ ובחו"ל, שנוגע בחיבור בין עולם הנפש והטיפול לעולמות של סטיילינג ואופנה, מתוך הבנה שכל החוויות של אנשים עם בגדים מערבות היבטים רגשיים. כל בגד שאנחנו בוחרות מספר עלינו משהו, על המצב הנוכחי שלנו, וגם משפיע עלינו פסיכולוגית כשאנחנו לובשות אותו", סטולובי מסבירה. היא ד"ר לעבודה סוציאלית בהשכלתה, אשר כתבה והציגה בכנסים של Fashion Psychology ובאמתחתה פרסומים אקדמיים על הפסיכולוגיה של הלבוש.

"פסיכולוגיה מוטמעת בתעשיית האופנה עצמה" היא ממשיכה, "כל מעצב/ת מביאים את ההיסטוריה האישית שלהם, המגדר והנטייה המינית, וגם את המצב הנפשי שבו הם נמצאים כשהם עובדים על קולקציה. יש דוגמאות מאוד יפות של מעצבים שנותנים מקום לסיפורי ילדות, לחינוך שלהם מהבית ואפילו להורים עצמם - בין אם זה אלסנדרו מיקלה שגדל עם הערכה אינסטינקטיבית לגירויים חזותיים, אמנות ויצירתיות, הודות לאהבתה ועיסוקה של אימו בקולנוע ולעניין שאביו גילה בפיסול - וזה ניכר בעיצוביו. או אוליבייה רוסטאן, שהדהד את הגילוי כי הוריו הביולוגיים הגיעו מאפריקה לאורך הקריירה שלו, וביתר שאת תרגם זאת בקולקציית ריזורט 2022 שעיצב לבית האופנה בלמיין.

יש גם דוגמאות למעצבים שמשתמשים בעיצוב ככלי טיפולי עבור עצמם לעיבוד טראומות וסיפורי חיים מורכבים, כדוגמת מעצב האופנה הישראלי אהרון גניש". גניש, שסיים בהצטיינות את לימודיו במחלקה ללימודי אופנה בויצ"ו חיפה ב־2018 וכיום מרצה במוסד (שהתאחד מאז עם אוניברסיטת חיפה) - עסק בקולקציית הגמר שלו, "לא תשתוק", סביב תקיפות מיניות שחווה בילדותו כחרדי. קולקציה שעוררה הדים ועניין רב. הוא, אגב, היה מעדיף שיניחו לזה, אם כי מבין שהקולקציה היא כבר חלק ממנו. "בפרויקט הגמר צעקתי צעקה", הוא סיפר ב-2023 בריאיון לכלכליסט. "בפעם הראשונה בחיים שלי - צרחתי. זה היה מאוד אינטנסיבי". מאז הוא "צועק את הצעקות שלו בשקט", כפי שהעיד בזמנו.

"אופנה היא ביטוי למצב פסיכולוגי ולא רק לתרבות, כלכלה וחברה", ד"ר סטולובי מחדדת. "בנוסף, לתעשיית האופנה יש השפעה אדירה על בריאות הנפש העולמית. בגלל שאנשים צורכים אופנה מיום היוולדם ועד מותם, חוויות רבות עוברות דרך צרכנות של אופנה. הנושא של היצע, המידות והמסרים שתעשיית האופנה מעבירה מאוד משפיעים על המצב הרגשי ועל איך אנשים תופסים את עצמם".

ובחזרה לנושא לשמו התכנסנו - מה עומד מאחורי האובססיה הכמעט אוניברסלית של נשים כלפי שמלת הכלה של חלומותיהן?
"המשיכה הזו מגלמת פנטזיה ותשוקה להרגיש את כל מה ששמלת כלה מייצגת - להיות במרכז תשומת הלב, להגשים חלום, להתחבר לחוויה שהתרבות שלנו מתייחסת אליה כקסומה ועל-זמנית. כמו גם מימוש עצמי נשי (לפי תפיסות מגדריות שטרם חלפו מן העולם), כלומר להיות אשתו של, וגם להיות מאוד יפה. המשיכה הזו היא תוצאה של חינוך והשפעות סביבתיות, אף אחת לא נולדת עם האובססיה להיות כלה למרות שקשה לנו להיזכר מתי זה התחיל אצלנו. זה בדיוק כמו פנטזיות שנשים מחזיקות על 'תפקיד האמא', שאפשר לראות דרך העיסוק במלתחה של התינוק שטרם נולד, בבגד הראשון ובחפציו. יש את הפנטזיה ויש את המציאות שנייה אחרי שהוא או היא נולדים".

"בגלל שאנחנו חיות בחברה צרכנית, יש מסחור של הפנטזיה הרומנטית הזו וחתונות הפכו להיות אירוע צרכני בסדר גודל מטורף. זה מדהים לאור זאת ששיעורי הגירושין כל כך גבוהים. נישואין הפכו להיות פחות חשובים מבעבר, ולאנשים ברור שאולי ייפרדו. מצד שני, אנשים כן בוחרים לקיים חתונות מורכבות יקרות וגוזלות זמן. החתונה נתפסת כפרויקט זוגי והצהרה על הזוגיות, והיא חלק ממה שנקרא צרכנות רומנטית. בתוך אותה 'הפקה' שנקראת חתונה, שמלת הכלה מקבלת תפקיד מרכזי, כולם מחכים לראות את הכלה והיא מחכה להיראות. זה המשחק החברתי. ואז מאוד מסקרן גם להבין באיזו שמלה היא בוחרת, איזה צד של עצמה היא חושפת ומה היא רוצה לשדר באירוע הזה".

זה לא סוד שיש נשים שלוקחות את זה צעד אחד קדימה - כלומר לא רק חולמות ומפנטזות, אלא הולכות פיזית למדוד שמלות כלה גם אם אין להן חתן או חתונה באופק. ואז מגיעה איזי פופי, שלוקחת את זה שניים או ליתר דיוק שלושה צעדים קדימה; לא רק שהיא רכשה שמלת כלה שאהבה, אלא שהיא אף שיתפה זאת בְּרֵישׁ גלי ברשת עם המוני עוקביה. כיצד את מנתחת את התופעה הזו?
"במקרה של משפיענית האופנה הזו, היא משתמשת בהייפ סביב צרכנות רומנטית ויוצרת איזשהו מתח בין היומיומי (גרב, בלי חזייה, סתם למדוד) לבין הפנטזיה ששמלות מייצגות. היא משחקת עם משהו שנתפס אצל נשים מסוימות כמעט קדוש בהרבה מובנים (הרי שמלת כלה מגלמת מסורת, אמונה ומשפחה). היא מנפצת את "הקדושה" של זה. ספציפית היא בחרה בשמלה עם חור לרגל, הציגה את זה בתור המאפיין המיוחד של השמלה, אבל לתפיסתי זה משחק לא אותנטי ולא מעיד דבר על השמלה האמיתית שתבחר בה כשתתחתן. דרך אגב, מישהי אחרת מפורסמת פחות יכולה בהחלט לעשות דבר כזה ברמה האינטימית ולהתרגש עד עמקי נשמתה - שלא נדבר על למדוד את שמלת החתונה של אמא שלך, כמה דרמטי זה יכול להיות. לא מפתיע שיש עוד בלוגריות שמשתמשות בשמלת כלה כדרך להשיג השפעה, לאתגר ציפיות חברתיות או לחזק אותן (איך כלה "אמורה להיראות ולהרגיש"). נראה שהפנטזיה על ליל החתונה חיה וקיימת, יציבה הרבה יותר ממוסד הנישואים עצמו", ד"ר סטולובי חותמת.