הצלליות של מעצב האופנה רונן חן, מכתיבות כבר שלושה עשורים את אחד ממיני הקצבים של הנוף המקומי בתעשיית האופנה הישראלית. בציון המספר העגול ולצד סדרת אירועים תחת הכותרת "Ronen Chen: 30 Years of Now", צללנו איתו לעומקים בריאיון בלעדי בעזרתה של הדוגמנית והמנחה יעל גולדמן, ששימשה כפניי המותג במשך שבע עונות והגיעה לביתו לשיחה אינטימית מלב אל לב. על ההחלטה לצאת בקולקציית קפסולה במהדורה מוגבלת (NEW. ARCHIVE 94-24), על שהיה - הכישלונות, ההצלחות והזכרונות הראשוניים של פתיחת המותג בניינטיז, ועל שיהיה - האם בנותיו ייקחו חלק מניהול העסק המשפחתי ומהי רמת הדרייב שעוד נותרה בו (ספוילר: עוד הרבה). מה שבטוח הוא לא פה כדי לסכם, מבחינתו עצרנו אותו "באמצע".
טוב אז תשמע, בכל זאת זה שלושים שנה, כאילו זה... זה באמת, באמת, באמת - נשים אותי ואותך בצד ואת החיבור, אבל זה ממש לא בא ברגל. ובתוך הדבר הזה חשבתי מה זה 'רונן חן' ומי זה רונן חן, ולמה המותג שלך נשאר כל כך יציב במקומות שאחרים לא מצליחים לעשות את זה? לפני הכל, אני שנייה רוצה להבין, מי זה רונן חן. באיזה בית גדלת?
"אה וואו, זה מעניין. הלכת רחוק עם זה".
נכון, אבל זה תמיד בסוף מי שאתה.
"תראי, אמנם אתה תמיד מתפתח באיזושהי חממה כזו, שזה לא סתם יצא משם, אבל לא גדלתי איזה בית שהוא מאוד אופנתי, או בית שהוא מאוד בינלאומי או נגיד נקרא לזה תרבותי. גדלתי בבית מאוד-מאוד רגיל ברמת גן. תמיד מגיל צעיר האסתטיקה מאוד ליוותה אותי. זה היה תמיד בציורים, שרטוטים, כרזות, פירקתי דברים, בניתי, תכננתי ארון, תכננתי תפאורה".
אז למה דווקא עיצוב אופנה ולא אדריכלות/עיצוב פנים. כי אני רואה את הבית שלך, אני יושבת פה ואני אומרת - בקלות יכולת להיות מעצב פנים
"כן, זה מאוד היה שם. תמיד הייתי במקומות האלה של 'עיצוב משהו', זה לא היה אמנות לשם אמנות, זה היה עיצוב. חשבתי לעשות עיצוב מוצר, חשבתי לעשות אדריכלות ואיכשהו ניסיתי. חברה שלי שנרשמה לשנקר, אני עוד הייתי בצבא ואמרה לי 'אני נרשמת', אמרתי לה תרשמי אותי גם. ונכנסתי לשנקר, התקבלתי".
ואז התאהבת?
"כן, אמרתי ננסה את זה. לא ידעתי איך יהיה הקצב, והקצב היה כאילו בול בשבילי. זאת אומרת, אתה מתכנן משהו ואתה אחרי יום או כמה ימים יכול לעשות אותו במו ידייך, לא צריך תהליכים של חמש שנים, לא צריך מכונות, מהנדסים. אתה פשוט עושה משהו ואתה עובד עם הידיים ומי שטוב עם הידיים יודע כמה שלפעמים קשה לסמוך על מישהו אחר שיעשה את זה. ואז נוצר משהו - יפה, לא יפה, כאילו חלק מההתפתחות שלך בשנקר, זה שאתה מקבל איזשהי ביקורת ואתה קצת יותר מחכים. שלב אחרי זה אתה נהיה עוד יותר חכם ופתאום אחרי שנה אמרתי, אוקיי זה זה".
וכשהיית בשנקר, היה לך כבר את הוויז'ן הזה - אני אעצב בגדים לנשים, זה היה לך ברור?
"לא, בכלל לא. האמת שגם לא הייתי, נגיד, סטודנט כוכב כזה...".
מה זה לא כוכב? סיימת וישר נלקחת למעצב גדעון אוברזון, אז להגיד שלא היית כוכב זה נשמע לי קצת להקטין את עצמך.
"זה נורא מצחיק, רציתי כל הזמן לסיים את הלימודים ולנסוע, לעשות כזה טיול תרמילאים בדרום אמריקה או במזרח. וכשקיבלתי את ההצעה מגדעון אוברזון אז שאלתי את המורה שלי 'מה לעשות עכשיו?', אז היא אמרה לי שאין דבר כזה ואני הולך לעשות את זה, לא מסרבים לזו הצעה. ובאתי לשם והייתי אמון שם על הגזרות, עשיתי את הפיתוח בין בגדים שאנשים מזמינים, לבין הקולקציה האמיתית. זה כאילו זורקים אותך עכשיו לבריכה אולימפית, תשחה. אתה לא יודע לשחות, תשחה. והיה וואו. אתה גוזר בדים יקרים שהידיים שלך רועדות. באמת זה הקורס המזורז הכי מהיר שיכול להיות".
ומתי, באיזה גיל אתה פותח את ה"RONEN CHEN" בשינקין?
"דווקא אחרי הלימודים, השנה הזו אצל אוברזון, הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. לא רציתי לעשות בגדי קוטור, לא רציתי לעשות בגדים מאוד יקרים לאנשים שאני בכלל לא מכיר, לא רציתי לעשות בגדים אחד-אחד בהזמנה. עוד לא ידעתי מה רציתי. אפילו חשבתי לעשות בגדי גברים, לא היה לי משהו מובהק. ואז נסעתי למזרח, והייתי בתאילנד ובהודו, מין טיול כזה מאוד קלאסי כזה של תרמילאים. וכשהגעתי ליפן, פתאום כאילו זה הכה בי בבטן, האסתטיקה הזאת, הניקיון, המינימליזם. זה כאילו אתה לא יודע מה אתה רוצה, אבל פתאום כשאתה רואה את זה, אתה אומר, זה זה. את זה אני רוצה. אני רוצה לחזור אחר כך לארץ ולעשות יפן .לעשות מינימליזם כזה הכי הכי הכי הכי פשוט".
הכוונה היא בלהביא לאישה ישראלית משהו טיפה יותר אסוף, טיפה יותר מהודק
"כן, שכאילו שיש בו המון שקט, שלא צריך הרבה תיאורים מסביב ולא צריך הרבה דברים עתירי בד ועתירי צבעים. זה משהו שהוא כאילו מעוצב בקו אחד, וזה טוב. ואז חזרתי לארץ, כי נגמרה לי הויזה והייתי חייב לצאת מיפן ואמרתי, אני חוזר חזרה ליפן. אז הגעתי לפה ולמדתי יפנית".
די, נו
"כן. הסתובבתי כל הזמן עם דרכון בתיק, מבחינתי כל שנייה אני נוסע ליפן. אבל בינתיים אני אעבוד במשהו, והתחלתי לעבוד בעוד עבודה של הלבשה, לחברות כזה ביפו תל אביב. הבנתי שאני לא רוצה לגעת בגבוה-גבוה, זה בלתי מושג, ואני גם לא רוצה לגעת בבגדים שהם מס פרודקשן (=ייצור המוני) הכי זול שיכול להיות. מהשלילה, כאילו שזה לא וזה לא מתאים לי, נעצרתי על האמצע, רציתי פשוט לעשות בגדים לאנשים כמוני".
ואז אתה אומר, אני פותח חנות.
"לפני כן עבדתי בבית חצי שנה, עשיתי דברים בסטודיו, מכרתי אותם בכמה חנויות בתל אביב. אחר כך פתחתי חנות, אז היה מעבר נורא גדול, פתאום מלעבוד מאחורי הקלעים, שאתה לא פוגש אף אחד, חנויות ולקוחות - פתאום באו כל מיני בנות כזה ואומרות: 'הו רונן חן, אנחנו מכירות אותך, אנחנו מכירות אותך'. ואמרתי, וואי, איך הן מכירות אותי? איפה ראיתן? אז כבר קנו וידעו ופתאום החנות הזו הקטנה בשינקין הפכה מוקד עלייה לרגל".
למה קראת למותג על שמך?
"אני עשיתי אז לוגו בלטרסט (אותיות מעתק/גירוד, כלי גרפי שהחל בשנות ה-80) פשוט רציתי לקרוא לקו הזה על שמי והלוגו הזה שבניתי אז ממש עם טושים - אני לא יודע אם אנשים יודעים מה זה לטרסט - אז זה הלוגו עד היום. הפונט הדק הזה והניאו-קלאסי, לא יודע, רציתי לשים את עצמי בפרונט".
זה מצחיק איך דברים קורים על הדרך ואז בסוף יש להם משמעות שאנחנו בכלל לא מבינים אותה. כי לפעמים הזמני הזה פתאום נהיה הכי קבוע שיכול להיות. אוקיי תראה, יש את הדבר הזה של לדעת לעצב, ויש את הדבר הזה של לדעת לנהל. וחשבתי עליך היום לפני השיחה כי ידעתי שאנחנו עושים את הריאיון הזה ואמרתי לעצמי הרבה אנשים יודעים לעצב. לא הרבה אנשים יודעים להחזיק עסק. אז מה עושה אצלך את השוני הזה? ושים שנייה צניעות בצד, באמת נטו שאלה מקצועית
"העיצוב נורא חשוב לי. זאת אומרת, זאת השליחות האמיתית שלי וזאת ההכשרה שלי וזה מה שאני ממש אוהב. אבל הניהול של להקים ארגון, מה מותר ומה אסור, איפה יש קווים אדומים, באיזה מחירים לקנות ובאיזה למכור, ומה אתה דורש מעובדים ומה אתה יכול לעשות בעצמך. פתאום לבנות ארגון עם היררכיה, עם לוחות זמנים, זה משהו שאני גם ממש טוב בו. וכנראה השילוב בין השניים, לא יודע מה יותר טוב, אבל שילוב בין השניים עשה את זה".
בוא נדבר אז באותו הקשר גם על כישלונות, כי אנשים תמיד רואים סיפור הצלחה וחושבים שאתה רק מסמן וי בדרך. אבל הרי בתוך התהליך הזה היו בטוח הרבה כישלונות או דברים שלא צלחו. עשיתי תחקיר וקראתי קצת ואני אומרת - בואנה, היו לו פעם מלא דברים בחו"ל
"תמיד הייתי עם הפנים החוצה. אחרי שהייתה לי חנות אחת בתל אביב, אמרתי אוקיי, אני רוצה לפנות לעולם הגדול ואת החנות השנייה פתחתי בלונדון. ממש בשיא הנאיביות, בשיא האומץ, בלי שיש שום דבר מאחוריי, לא ניסיון, לא משקיע, פשוט כאילו לא ראיתי שום דבר בעיניים, ופתחתי חנות בלונדון. בחנות השלישית שם ממש. חשבתי שאני עוד שנייה עוזב את הארץ ואני הולך להעתיק את כל העסק שלי לחו"ל. אבל אז זה פשוט לא כל כך הצליח. זאת אומרת, אחרי איזה שנה וחצי של מכירות די יפות, הבנתי שאני רק סופר את המכירות, ואני לא סופר כמה לא נמכר, ואני לא סופר פתאום איזה מלאים גדולים יש לי וכמה אנרגיה צריך להשקיע בדבר כזה. ופה בארץ, קורה משהו ממש מתחת לידיים שלי, שאני לא כל כך משקיע בו, לא בתשומת הלב ולא בכלום".
בסוף אנחנו לוקחים כמובן מאליו את הדברים הביטוחיים
רונן: "זה היה נראה כאילו שהעולם פתוח בפניי וזה לא היה כל כך קל לפצח הזה, לא קל לפצח מה אנשים בחו"ל רוצים ללבוש ומה הסגנון. את יודעת פה בארץ אנחנו בכלל אין לנו סגנון לבוש או משהו פורמלי".
נכון, זורמים לפי טרנדים. גם האישה הישראלית היא שונה בנוף, אני חושבת, אנחנו לא אירופאיות, אנחנו לא מזרח תיכוניות, אנחנו זן אחר.
"זה מיקס כזה של הכל, חלק לכיוון הטוב, חלק לכיוון פחות טוב, אז אני מנסה לקחת מזה את הדברים שאנחנו טובים בהם. נגיד שישראלים מאמצים טרנדים מאוד מהר, שישראליות יודעות כל מה שקורה עכשיו באירופה ובארה"ב ולוקחות מתוך זה מה שנכון להן".
אבל היום זה מאוד מאוד קל בעידן הדיגיטלי, בטיקטוק ובאינסטגרם לזהות יותר בקלות טרנדים. אבל בוא נלך שנייה 10-15 שנה אחורה - גם אז הלבשת הישראליות, וגם אז היה לך תמיד את הדגם הזה שהישראלית תמיד רוצה ואז אתה חוזר עליו, אולי עם איזה שינוי בבד. אבל יש לך את הבאנקרים שלך.
"נכון, אני אגיד לך גם משהו מפתיע, אני אף פעם לא יודע אותם מראש. אתה חושב שאם יש לך כל כך הרבה ניסיון, אתה בטח תקלע לדגם הזה שאת קוראת לו 'הבאנקר'".
מה הטופ טופ טופ שאתה אומר, זה היה הדגם שהייתי משוגע עליו, שהוא הלך והוא עשה סולד-אאוט?
"הרבה פעמים הדגמים שהם סולד אאוט, זה לא הדגמים שאני הכי אוהב. לפעמים הדגמים שאני הכי אוהב, הם לא הכי נמכרים. ולפצח את הדבר הזה שהוא דגם שאתה מת עליו, ממש ככה שאתה מסתכל בגאווה ואומר 'עשיתי אותו', וגם שהוא יהיה בסט סלר, זה מאוד חמקמק הדבר הזה. זה קורה פעם באף פעם".
אז היום כשיש לך שתי בנות, איך זה משנה לך את נקודת המחשבה? כי פתאום אתה חי לצד בנות צעירות.
"יש מין התנגשויות כאלה בבית מצחיקות. אני מתלבש נגיד כדי ללכת לעבודה והבת שלי יכולה להסתכל ולהגיד לי 'אבא זה לא...'. או שאם אנחנו יוצאים מהבית: 'לך חמישה צעדים קדימה, אני לא הולכת לידך'. ואני אומר לה רגע סליחה מי שואל אותך?"
ואתה מקשיב להן?
"כן, ואני גם מחליף".
אתה מחליף?? יואו, יואו, איזה סמרטוטים אנחנו. זה קטע, כל הרזומה שלך בסוף הצוציקית בת ה-16 תגיד לך מה יפה. יש לך נשים מאוד מגוונות המייצגות את פני המותג, מאניה מרטירוסוב, עד גלית גוטמן, אילנית לוי, באמת היו ועברו כל כך הרבה נשים יפות אצלך. זה לא שיש לך איזה טייפ אחד, גם אני כיכבתי כל כך הרבה שנים אצלך, אז אני מנסה להבין מה מדבר אלייך
"את זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו?", עונה חן בשאלה, בעוד אני עונה בהיסוס שאני חושבת שהיא התקיימה במשרדים, אבל מה בדיוק היה בפגישה הראשונה שלנו?
"פעם הייתי במשרד של רוני ארנון והיא אומרת לי 'יש לי מישהי שיכולה להיות פרזנטורית מעולה שלך. יעל גולדמן, היא הייתה בתוכנית טלוויזיה עם אסי עזר ומלי לוי, היא הדבר הבא ואתה חייב להיפגש איתה. ובאמת קבענו להיפגש אצלי במשרדים הקודמים, איזה יום אחד ב-17:00, כבר כולם הלכו הביתה, רק אני הייתי. ואת, חצופה, לא באת".
לא באתי? הכי לא מתאים לי אתה רואה, אני גם לא בן אדם שמאחר. בגלל זה אני לא זוכרת. יואו איזה בושות, סליחה.
"הייתה איזו אי הבנה והתנגשות עם הסוכן, אבל אחרי שפגשתי אותך, זו הייתה באמת אהבה ממבט ראשון. היית עוצרת נשימה".
אני חושבת על זה ואף פעם לא ראיתי אותך מתעצבן. היה לנו צילומי קטלוג אחד, שהאוטובוס חיכה ב-4 בבוקר, והצלם לא הגיע וכל הצוות מחכה לו מעל שעה, והוא לא מגיע ואתה לא מתעצבן. עכשיו אני באתי והייתה לי תינוקת, אני עם משאבת הנקה ואני אומרת לעצמי, אני התעוררתי בשלוש והשארתי תינוקת והוא מאחר. ואתה היית הכי רגוע כאילו הכל קול.
"לא, קורה לי שאני מתעצבן. זה נדיר וכשזה קורה, עדיף לא להיות שם. זה קורה פעם ב... זה כמו מזל שור, זה כאילו שקט, שקט, שקט, ופתאום נוגח, בום. ממש, זה... אבל זה נדיר".
אם היית חוזר לרונן הצעיר, תן טיפ למעצב הצעיר בשנות ה-90, שהוא היה "ההבטחה" הזו
רונן: "לא לפחד. לא לפחד. זאת אומרת, כשאתה צעיר וחסר ניסיון וחסר גב כלכלי, אז כל צעד שלך, כל החלטה מלווה בהרבה חששות. אז להאמין בדרך. פשוט תיקח משקפת ארוכה, תסתכל הרבה שנים קדימה, וזה זה. אתה במסלול הנכון".
כן, זה קשה בזמן האמת לראות את זה. אם היית צריך לתת אזהרה לרונן חן בתחילת דרכו, מה היית אומר לו במבט לאחור? אילו כשלונות הכי ביאסו אותך? כי עשית עוד דברים בדרך
"זה נשמע כמו קלישאה אבל מכל הכישלונות האלה אתה לומד, מכל מכה שאתה חוטף. אני פתחתי מותג לסניקרס לגברים שנקרא Inside out, וזו הייתה שגיאה די חמורה שלקח לי איזה שנה להבין אותה. כי באתי לזה כמומחה לאופנה ומומחה לריטל, וחשבתי שאני יודע הכל. ואז הבנתי שגברים זה לא נשים, ונעליים זה לא בגדים ודברים שחשבתי שהם אינטואיטיביים ושאפשר לשכפל את ההצלחה - אז לא, זה בכלל לא עובד ככה".
אוקיי אבל כן עשית, פתחת את מותג הבייסיק 'Plan B' ופתחתם את 'OMA'. זאת אומרת, אתה כל הזמן משתכלל, ועושה עוד דברים.
"אני רוצה כאילו שהתמונה הזו תהיה שלמה. לפעמים בא לי לעשות דברים שהם מאוד בייסיקים ופשוטים ולכן יש שם את פלאן בי. לפעמים בא לי לעשות דברים שהם מאוד פאשן ויותר מסלול, אז אני גם עושה את תצוגות אופנה. ואיפשהו במנעד הזה, בין הפשוט מאוד לבין הנסגר, שם אני נמצא. בית האופנה שלי מכיל היום שלושה קווים, בדיוק בגלל זה - מהרצון לגעת גם בגבוה וגם בנמוך, וגם בנצחי וגם בסופר אופנתי".
וכשאתה מסתכל על מעצבים צעירים יותר, נגיד כמו שחר אבנט או אלון ליבנה, שמלבישים את זו ואת זו ומלבישים את ביונסה, זה מדבר אלייך?
"כן, יש להם דרייב מטורף. למשל פעם שחר אבנט, סיפרה לי את הסיפור, על איך ייצרה במשך מאות שעות שמלה לביונסה, שלחה לה את זה ובסוף זה גם התקבל והיא לבשה את זה לצילומים והקליפ פשוט לא עלה. כל הכוכבים הסתדרו לה בצורה מושלמת וזה לא קיים. שנה אחרי זה, פתאום זה שודר והיא לבשה שמלת טול ענקית. לי זה פחות מתאים לעשות את הדבר הזה, פחות בא לי את התקפי הלב האלה ואני אוהב לעשות בגדים שאנשים שהם אוהבים לגור בתוכם".
אם היית צריך להצביע על שני פריטים מקולקציית הקפסולה NEW. ARCHIVE 94-24 שהם מאסט - מה זה יהיה? וגם, איך נשארים רלוונטיים אחרי 30 שנה?
"אז קודם כל לגבי ליין הקפסולה אני חושב שאלו יהיו שמלת מקסי מקרפ משולבת תחרה בחזה עם גב מאד עמוק, וחצאית A באורך מקסי עם מותן נמוכה. לגבי הרלוונטיות, אני מתעדכן כל הזמן במה שקורה - בעולמות של תרבות, קולנוע, מוזיקה ויש איתי שתי מעצבות נוספות בסטודיו ויש לי גם שתי בנות צעירות".
שאחת מהן, הקטנה, נראה שעושה את דרכה - מעניין אותה והיא עובדת בחנות והיא רוצה לעצב. איך זה באמת? אני למשל אם היית אומר לי שהבת שלי תלך לתחום שלי, שנייה אני לא נושמת. אתה נראה לי כאילו יש לך איזה חיוך כזה, בקצה של השפה, שאתה מבסוט מזה.
"תראי, העולם הזה הוא עולם מאוד משוגע ועולם האופנה, בטח ובטח בזמנים האלה שלנו, שהאופנה מתחלפת כל כך מהר, ובטח לעשות את זה מישראל - זה כמעט בלתי אפשרי. הייתי רוצה שמישהי תמשיך את דרכי והלוואי שזו תהיה אחת הבנות, או שתיהן, יש בזה משהו מאוד טבעי ומרגש, שמישהי הולכת בדרכך. עכשיו, זה תלוי מאוד ביכולות שלה. היא רוצה את זה, זה בא לה, היא מתעסקת בסטיילינג, מתלבשת, היא רואה כל מה שקורה בעולם, היא יודעת את הכל, יש לה הערות עוקצניות... היא אחת שיודעת. אז אם היא תמשיך בסופו של דבר זה בלתי נמנע, אם היא תרצה לעשות את זה, אני אעודד אותה ואהיה מאחוריה".
אתה מדמיין את חגיגות החמישים למותג שהוא אתה?
"כן. אם הגעתי עד 30, אז איך לא 50? אבל פה אני צריך באמת רוח גבית, שמישהו ייכנס ויעשה את זה יחד איתי, ואולי יעשה את זה באופן קליל יותר. לצדי תמיד זה מאוד רציני, אז לא יהיה רע קצת לשחרר את הכבלים".
לגמרי. איך אתה מסכם את שלושים שנות העשייה האלו? זו שאלה גדולה, אני יודעת. אבל בסוף יש איזו נקודה, כי אתה כל הזמן בדואינג ודואינג ואני אומרת, שנייה, אם אתה יכול רגע, להוריד את העיפרון ואת המחט, ולהגיד בוא נסתכל על זה
"קודם כל זה זמן מאוד מרגש להסתכל על הדבר הזה, כי באמת שלושים שנה לא הולכות ברגל. "עכשיו אני מסתכל על הדברים שעשיתי אחורה, מאוד בהערכה, לפעמים אני רואה דגמים מוזרים, ואני קצת מרים עם גבה, אני אומר: 'סירסלי, עשיתי את זה?'. אבל אלה רעשי הרקע כי העיקר מדבר את אותה השפה. הפלא הזה, שאנשים מסתכלים על איך זה יכול להיות, איך שרדת כל השנים, עבורי הוא לא כזה פלא, כאילו נראה שזה די סביר לעשות את זה".
אבל אתה רואה מה קורה סביבך. עובדה שהרבה מעצבי אופנה ומותגים לא שרדו, רוב מי שהתחיל איתך לא שרד, אפילו חברות גדולות שהיה להן גב יותר גדול
"כל פעם המערכה משתנה, כל פעם אתה נלחם. לפעמים נלחם בגורמים ממשלתיים, לפעמים בגורמים כספיים, לפעמים בחברות ענק מחו"ל, במחלות, יש פה מלחמות, יש פה מציאות מאוד קשה לעבוד בתוכה. אבל דווקא בתחום שלי, אני חושב שלהביא קצת יופי ואסתטיקה לעולם הזה, ושנשים מוצאות בזה רגע של נחת וזה משהו שעושה להן טוב - מפה אתה שמח לעבוד".
את קולקציית הקפסולה החדשה אתה לא מגדיר כהומאז', אלא פרשנות עכשווית לשורשים שלך מהניינטיז. מה אתה מרגיש שתעשיית האופנה (הצרכנים והמעצבים) "איבדה" מאז, כלומר על מה אתה מרגיש שהיום מוותרים?
"בניינטיז זה היה לגמרי אחרת. אני חושב שאז הדברים היו מאוד פשוטים ונקיים, והיה זמן, נגיד, לעשות איזשהו מחקר כזה על בד נכון, על קו נכון, על צבע נכון, והאסתטיקה כדי לעשות בגד טוב הייתה פשוטה. מרגיש שהיום הכל הולך לכיוון הרשתות החברתיות - כשאתה עושה בגד, אז אתה חושב איך הוא יצטלם. כשמי שלובשת את הבגד היא אומרת: 'לבשתי אותו פעם או פעמיים, כבר הצטלמתי איתו ואני לא יכולה שוב', אז הראייה היא הרבה יותר שטחית ומיידית. כמעט כאילו בגד זה דבר חד-פעמי, הכל אינסטנט. פעם לא הייתה חשיפה כל כך רחבה, פעם עשו בגד טוב, והיה לך אותו לשנים קדימה".
אז מה אתה מאחל לעצמך רונן?
"אני לא פה לסכם. ממש תפסו אותי באמצע. שוב, זו קצת תהיה קלישאה, אבל בגלל שאני מת על מה שאני עושה, אז הייתי רוצה להמשיך לעשות את זה. הכוונה היא, אם אתה עושה משהו שגם אתה טוב בו, וגם יש תמורה בצידו, שאני חי ממנו, מרוויח ממנו ואני עושה הרבה טוב על הדרך, אז אני באיזשהו שילוב מושלם. לא הייתי רוצה לשנות את זה".
אני מאחלת לך שנשב פה גם עוד עשור ונעשה שוב את הראיון הזה. תספר לי תובנות חדשות.