המעצבת והיזמית ליבנת קופיט (פסע מ-47) מנהלת חיים עשירים, עמוסים ודואליים במקסימום. עד כמה דואליים? - היא דירקטורית מרכז החדשנות של מיקרוסופט דרום מזרח אירופה בבוקר, ובעלים ומעצבת של מותג התכשיטים הססגוני "LA LUNA" לעת ערב. קופיט מתגוררת ברמת השרון עם בעלה אמיר ושלושת בנותיהם: "רומי שלי הבכורה, בת 22, צלמת מחוננת ואומנית בכל רמ"ח איבריה" היא פותחת ומספרת, "ליוש שלי (ליה) בת ה-18 מתגייסת עוד שבוע וחצי, הולכת להיות צלמת צבאית כמו רומי. ואמה עוד מעט בת 14 - הרוכבת הפרועה, בת הזקונים".
אז כן, כאילו שלא הייתה חסרה עוד מורכבות בואכה מחויבות בחייה - יש גם סוס בתמונה, "לני החתיך". "זה הכל חוץ מנוח", קופיט מתארת אבל בעיניים בורקות שמצטרפות לחיוך רחב. "וזה לא רק ספורט, זו ממש דרך חיים. זה שואב אותך וזה כל עולמך, גם אותנו כמשפחה כי זה מאוד טוטאלי. ואני עוד לא מדברת על כך שיש לאמה שאיפות לטוס להתחרות בחו"ל".
לא זו בלבד שקופיט היא מנהלת בכירה, היא גם מאוד מוערכת וב-2019 זכתה בשני פרסים יוקרתיים שמנכיחים זאת - "מנהלת המכירות הטובה ביותר" (מבין 200 נשים מ-22 מדינות), ו-"פרס הזהב של מיקרוסופט". אנחנו נפגשות בדיוק שבוע אחרי פרסום האקזיט-ניוז שהרעיד את עולמות ההייטק: גוגל רכשה את ענקית הסייבר הישראלית WIZ תמורת כ-32 מיליארד דולר, במה שהוכתר כרכישה הגדולה ביותר מאז ומעולם של חברה ישראלית, כמו גם הרכישה הגדולה ביותר שביצעה אי פעם ענקית הטכנולוגיה אלפאבית-גוגל. אובייסלי, השיחה שלנו התחילה שם.
קראתי שגוגל שואפת להפוך את וויז ללב עסקי הסייבר שלה ובתוך כך, לאתגר ישירות את מיקרוסופט. אני מניחה שזו הייתה שיחת היום במסדרונות שלכם?
"קודם כל אני חושבת שזו גאווה ענקית. את אסף רפפורט (אחד מרביעיית מייסדיי וויז, ט"א) הכרתי כשהיה המנכ"ל של מרכז מחקר ופיתוח מיקרוסופט ישראל. הוא באמת מייצג משהו פנומנלי, של בחור צעיר שמצליח לעשות מהפכות בעולם ההייטק. באשר למיקרוסופט בתוך כל זה; בדי.אן.איי שבו אנחנו חיים ופועלים מאז שסאטְיה נאדֶלה נבחר למנכ"ל החברה, מיקרוסופט לא מפחדת מתחרות, להיפך - היא מאמצת אותה, שכן תחרות מייצרת גדילה בתוך החברה. אנחנו מסתכלים על המתחרים שלנו כשותפים פוטנציאליים. וכן, אנחנו גם מאותגרים. מאחר ומיקרוסופט מתנהלת לפי שנה פיסקלית, כל ראשון לחודש יולי זו שנה חדשה מבחינתנו ויש שינויים ארגוניים משמעותיים. בתוך כך, מסתכלים על ההשתנות והדינמיות של השוק, כדוגמת וויז וגוגל עכשיו, ואומרים 'אוקיי, אנחנו עכשיו בבוקר יום חדש, it is what it is' ועושים אדפטציה אם וכאשר צריך. ולמען האמת? זה גם לא היה ברמת 'שיחת היום' אצלנו, ממש לא. אנחנו לא מאוימים, אלא חיים את התחרות ואת הדינמיות של השוק".
את מנהלת שתי קריירות תובעניות, שהן גם די מנוגדות - מנהלת בכירה בהייטק מחד, ובעלים ומעצבת של מותג תכשיטים מאידך. איך את גורמת לזה לעבוד? איך נראה "יום בחיי" ליבנת קופיט?
"אני חיה עם תשוקה מאוד גדולה לשתי הקריירות שלי. אני 25 שנה בהייטק ועוד מעט מציינת עשור במיקרוסופט. בעוד ש'לה לונה' תמיד הייתה שם, התחילה כמעט ביחד עם המסע ההייטקיסטי שלי. למען הסדר הטוב והיכולת באמת לשלוט בשתי הקריירות, אני משתדלת שתהיה חלוקה. כלומר יש לי סדר יום מאוד ברור: אני מתחילה כל בוקר במקום ניטרלי, בדרך כלל בבית קפה בשדות כדי לסדר לעצמי את היום. החלוקה בגדול היא שמיקרוסופט זה הדיי ג'וב. הצוות שלי בלה-לונה יודע, שאם הווילון במשרד סגור - אף אחד לא נכנס ואף אחד לא מפריע. אני אול אין".
"אגב אני לא חושבת ששתי הקריירות שלי באמת מנוגדות", קופיט מבקשת לדייק. "בסוף זו רקדנית שרוקדת עם אותן נעלי בלט. מה שאני עושה במיקרוסופט זה גם מה שאני עושה בלה לונה - זו היכולת להקשיב ללקוח, להבין מה הוא רוצה, ולתרגם את זה לפתרון או למוצר. זה ממש אותם השרירים - היכולת היזמית, היכולת לתרגם צורך לפתרון והסטורי-טלינג".
אני יכולה לדמיין אותך באמצע ישיבת מנהלים פתאום מקבלת השראה ומפצחת בראשך איזשהו עיצוב, או נאלצת לפתור קרייסס של אספקת בגדים לחג שאוטוטו נכנס... כלומר החלוקה בטח לא מוחלטת.
"נכון, החלוקה לכאורה מאוד מסודרת אבל בסוף הגבולות מטשטשים והדברים מתערבבים. אז אני יושבת לעבוד גם בערבים ומתפנה לטפל בעניינים כשצריך. מבחינתי זה עובד טוב מאוד, אני לחלוטין טרגט אוריינטד. כלומר יש לי מטרה ומצד שני גם את החופש, בטח לאור ההתפתחות שלי במהלך השנים יחד עם הותק והמשמעת העצמית, כדי לדעת לעשות את זה. אז מבחינתי זה תמהיל מושלם".
אבל כשאת מגיעה למיקרוסופט את מביאה את לה-לונה איתך ועלייך. אי אפשר לנתק אותך מליבנת המעצבת שמשדרת בעצם היותך את האסתטיקה והיופי שהם חלק ממך - אז עד כמה השיח סביבך, על מה ללבוש ואיך להתקשט, נוכח גם במסדרונות או בחדרי הישיבות?
"זה מעניין כי זו סוג של אבולוציה שהתרחשה. ראשית, זה שאני אחרת בנוף (ההייטקיסטי) לא תמיד היה קל ולא תמיד ידעו לעכל את זה. עוד לפני שהקמתי את המותג, או לפני שהוא נהיה מפורסם, תמיד הייתי חריגה יחסית - בגיל 29 כבר ניהלתי 200 איש, בלונדינית צעירה בעולם מאוד גברי, משהו שדי קשה להבין ולהכיל, ובטח שזה לא התקבל כפי שזה מתקבל היום".
ממש הרגשת את זה? או אפילו קיבלת תגובות ישירות?
"הרגשתי את זה בהרבה מאוד פרספציות שיש עליי, אגב גם היום. אבל עכשיו כבר יש הרבה יותר הכלה, דברים השתנו. ואני חושבת שאם לא הייתי מאוד מאוד טובה ומצטיינת במה שאני עושה, כנראה שלא הייתי שורדת. קשה לאנשים להכיל שיש עוד צבעים בבן אדם, והתפיסה הרווחת היא שצריך להיות טוטאלי כדי להיות טוב במה שעושים. אני גם חושבת שהקורונה שינתה הרבה במובן של איך אנחנו תופסים עבודה. ב-4-5 שנים האחרונות אני רואה שהדואליות שלי דווקא מהווה השראה להרבה מאוד אנשים בתוך מיקרוסופט.
כמנהלת מרכז חדשנות, מרבית הזמן אני פוגשת את הלקוחות הכי גדולים בארץ ובכל האזור, וכשאני מגיעה למפגשים בישראל (ולא רק) - אין כמעט חדר שאני נכנסת אליו וכשאני מסיימת להרצות אומרים לי 'עכשיו תספרי על לה-לונה', וגם אין כמעט חדר שאני נכנסת אליו ואין שם "לה-לונות". תוך כדי שאני מרצה אני קולטת את השרשרת, את העגילים. אבל זו בהחלט הייתה אבולוציה, זה לא קרה ביום וזה לווה בהרבה דמעות והרבה קושי. פעם הייתי נורא נעלבת אם מישהו היה שופט אותי, היום אני מבינה את זה ואפילו יש לי אמפתיה. בכניסה למשרד שלי, אגב, מתנוסס ציטוט של פרידריך ניטשה שאני מאוד מתחברת אליו, שאומר: 'ואלה אשר נראו רוקדים נחשבו משוגעים בעיניי אלה שלא הצליחו לשמוע את המוזיקה'. היום אני לא כועסת על אלה שלא מצליחים לשמוע את המוזיקה, אני יכולה להבין את זה. מה גם וזה חלק מהדרך שלי, מהחוסן שלי".
אפרופו "הלה-לונות". בשנים האחרונות קופיט לא רק מנהלת מותג תכשיטים מצליח וצומח המתאפיין בשפה עיצובית מזוהה שמתכתבת באופן אותנטי (אפילו קסום) עם הישראליות, עם הכאן ועכשיו - אלא שבשקט בשקט, צמחה לה גם קהילת נשים חזקה ונאמנה, שרק הולכת וגדלה.
כשייסדת את "לה לונה" האמנת או כיוונת לשם?
"ההתעסקות שלי עם תכשיטים החלה לפני 22 שנה, כשהבכורה שלי נולדה. כשיצאתי לחופשת לידה חיפשתי לעשות משהו עם הידיים. זה התחיל בציור, המשיך לציורי תכשיטים, ואז חמי שהוא אומן (והיום מנהל את כל פס הייצור במותג) הציע לעזור לי להפיח בזה חיים מה שנקרא. את "לה לונה" ממש מיתגתי לפני משהו כמו 12 שנה. יש בי צד שתמיד היה עם המון תשוקה לאסתטיקה, ליופי וליצירה. האם כיוונתי לשם? לא התחלתי מאיזושהי תוכנית עסקית להקמת חברת תכשיטים, זה לא התחיל משם. אני חושבת שאני בן אדם פנטזיונר, כשאני מתחילה לגעת במשהו ומזהה פוטנציאל, אני כבר על 200 קמ"ש. יש לי חושים, אני יזמית במהותי. עד היום אגב, גם במיקרוסופט וגם בלה לונה, כשאני מזהה פוטנציאל מהר מאוד כל המבערים דולקים. ואני גם חושבת שזה רק קצה הקרחון עבור המותג".
מה את חושבת שאת מביאה שהוא "אחר" לסצנת התכשיטים והאופנה המקומית?
"נשמה. אני חושבת שבתכשיטים שלנו יש הרבה נשמה ואנרגיה, סיפור ואותנטיות. זה לא רק פריטים יפים שהמותג מנגיש ללקוחות אלא איך זה גורם להן להרגיש. זו גם הסיבה שיש פה קהילה חזקה ועוצמתית שמאוד מחוברת. כשאת עונדת או לובשת לה לונה את מרגישה משהו. זה הדבר שאני חושבת שפיצחנו. מה שקורה במרחב של הסטודיו בימי שישי הוא קסם. נשים יוצאות מפה עם חברויות, עם חיבורים או עסקים".
כשדיברת על בנותייך, חשבתי לעצמי איזה כיף זה וממלא בהשראה לגדול לאמא כזו, שמנכיחה כי נשים לא צריכות להתפשר או לוותר על אף אחת מהתשוקות שלהן. מצד שני, זה לבטח מגיע עם מחיר. כיצד את מגשרת על הדברים?
"חצי שנה אחרי שרומי שלי נולדה קיבלתי החלטה - לא לחיות עם ייסורי מצפון ופשוט להיות האמא הכי טובה שאני יודעת להיות. לא מושלמת, אבל הכי טובה שאני יכולה. תראי, גדלתי לשני הורים קרייריסטים שלא ויתרו על עצמם ויצאנו סבבה" היא מצחקקת וממשיכה, "אני באמת ובתמים מאמינה שהורה לא צריך לבטל את עצמו. עדיף שאהיה מלאה, מסופקת וגרסה האימהית הכי טובה שלי, מאשר שאני מתוסכלת. ברור שזה לא היה קל. אם ניקח אחורה כשהבכורה שלי הייתה בגיל ההתבגרות והסטודיו היה בתוך הבית, היה סביב זה הרבה קושי שהחיים מתערבבים עם העבודה, פלוס חוסר שביעות של הילדות מזה שאין לי מספיק זמן עבורן. גם בזוגיות זה לא קל להכיל והיו מתחים. אבל הייתי רוצה לתת אופק ותקווה לאימהות שגם מתמודדות עם אותה סיטואציה - הילדים בסופו של יום מסתכלים עלינו בגאווה, מקבלים השראה, וזה מדהים. כיום אני לגמרי רואה אצל בנותיי את היזמות, את התשוקה ללכת אחרי הבחירות שלהן, את האומץ לשבור תקרות זכוכית".
אז מה חדש בימים אלה - הן בליין התכשיטים, והן בליין האופנה. ומה את זוממת הלאה?
"באשר לקו האופנה שלנו - הכל התחיל בפטיש שלי לחזיות תחרה מבצבצות, שנהגתי לאסוף במסעותיי בעולם, עד שהחלטתי לעצב אותן. ואז התווספו גופיות/חולצות כדי שיהיה לחזיות מאיפה לבצבץ. אם תסתכלי על הבגדים והתכשיטים שלנו, זה הכל בדגש על הדיטלס, ואני רוצה להמשיך לספר את אותו הסיפור בעוד מוצרים. אז ממש בקרוב (בתקווה במאי) ואחרי תקופה ארוכה שמאוד רציתי, אנחנו נשיק ליין מהמם ומרגש של תיקים וחגורות. גם מעור וגם מקרושה. ובאשר לקהילה שלנו, גם שם יש בשורה: הבנתי שזה הזמן של המותג לחבר את הקהילה שלו. בין אם זה בחוויית קנייה או בשיח יותר צפוף, ביכולת לקיים תקשורת יותר קרובה עם הלקוחות. אז אחרי שהקמנו את מועדון הלקוחות "הקומיוניטי קלאב", בשבוע שעבר השקנו את המיזם הגדול יותר שזה "הקומיוניטי סושיאל". ליצור איזשהו שיח מאוד מעצים שנותן כלים ובמה לחיבורים וליצירה, ולאו דווקא רק עם נשים. אני רואה בקהילה שלנו כל כך הרבה נשים חזקות שיש להן מה לתרום, ואני רוצה ליצור מימד שבו מתאפשר לנהל שיח ולהעביר את העוצמות האלה מהאחת לשני. כשאני מרגישה שמשהו נכון ויש לי את התשתית, אני פשוט נעה קדימה - קופצת למים ומדייקת תוך כדי".
לסיום, אם אנחנו מתחברות רגע לתחילת השיחה - גם את חולמת את חלום "האקזיט הגדול"?
"בוודאי. במיינדסט שלי אני יזמית, אז אקזיט זה לחלוטין חלק מהלקסיקון שלי. בין אם זה יהיה באקזיט של סטארטאפ ובין אם זה יהיה באקזיט של לה לונה? אני לא יודעת. אולי זה בכלל יהיה גם אקזיט פה וגם אקזיט שם. כשנשאלתי לפני שנה מדוע הקמתי עמוד אינסטגרם עסקי נפרד למותג, השבתי שאם יום אחד ארצה לעשות אקזיט אז אני אשאר עם העמוד הראשי, ליבנת קופיט, ואת לה לונה אשחרר".
וואלה? תשחררי את הבייבי הרביעי שלך? (או החמישי, אם מחשיבים את לני-הסוס-החתיך)
"כן. כי לה לונה זה אני, ואני יכולה להיות לה-לונה בעוד ממדים. הערכים, היכולות ומה שמניע אותי נשארים איתי, ואוכל לתרגם זאת בעוד דרכים".