הבוקר הזה נפתח כמו בוקס בבטן. דני מזרחי הלך לעולמו. לא רק עולם האופנה איבד אגדה - כולנו איבדנו. איבדנו את האיש שידע לרקוח חלומות מבד, לתפור רגש לתוך תפרים, להפוך שמלה לזיכרון בלתי נשכח. דני לא היה רק מעצב, הוא היה סמל. מגדלור של יופי, גאווה ועמידה עיקשת, גם כשגלי החיים הכו בו בעוצמות שלא ניתן לתאר.
כשאני חושב על דני, אני נזכר בריח של בית אופנה שוקק חיים, בתשומת הלב לפרטים הקטנים, בעיניים הבורקות שלו כשדיבר על בדים, בגאווה השקטה שהייתה לו כשהכלה הראשונה שלו לבשה את שמלת החלומות שהוא יצר במו ידיו. דני לא עיצב שמלות, הוא עיצב רגעים. הוא תרגם אהבה לתפירה עילית ונתן לאינספור נשים את ההרגשה שהן לא פחות ממלכות.
העשייה שלו הייתה תמיד גדולה מהחיים. הוא היה פורץ דרך עוד לפני שהמונח הפך לטרנדי. בשנות ה-80 וה-90, כשאופנת עילית בישראל עוד לא ידעה איך היא רוצה להיראות, דני כבר היה שם, כיוצר, מעצב, כמגדיר סטנדרטים חדשים של יוקרה, של גלאם וחלום. לא הייתה כלה בישראל שלא חלמה על שמלה של דני מזרחי, ולא הייתה שמלה שיצאה מהסטודיו שלו שלא הפכה ליצירת אמנות. הוא ידע לזהות טרנדים עוד לפני שהעולם ידע להמציא אותם והוא תמיד נשאר נאמן לחזון הפנימי שלו - שילוב של גאווה ישראלית, רגש בלתי מתפשר וחזון של אסתטיקה עילאית.
אבל לצד כל היופי הזה, דני גם עבר שנים קשות. בשנים האחרונות הוא נאבק לא רק בבריאות, אלא גם על עסק שאהב כל כך. מותג האופנה שהקים בעשר אצבעות, שאירח כל כך הרבה רגעים יפים, עבר טלטלות, קשיים, אתגרים. זה לא סוד. עולם האופנה השתנה, הכלכלה הישראלית נעשתה קשה יותר, ודני, למרות כל הפייט, למרות כל הכוח הפנימי, לא תמיד קיבל את ההכרה שהגיע לו בזמן אמת. אולי כי בישראל אנחנו נוטים לשכוח מהר מדי, אולי כי הגאונות שלו הייתה גדולה מהקצב שלנו. אבל היום, כשהלב נשבר, אנחנו מבינים שוב עד כמה גדול הוא היה, ועד כמה חסר הוא יהיה.
אני לא יכול שלא לחשוב על האיש שעמד מאחורי השם. אדם עם חיוך שתמיד הגיע לפניו, עם לב ענק, לארג'יות מוגזמת ואמונה ביכולת של יופי לתקן עולם.
הזיכרון שלי מדני מזרחי תמיד יישאר חקוק בלב. דני היה חבר, חבר אמת. הכבוד לא היה רק מילה עבורו - הוא היה עקרון ששלט בכל פרט במעשיו. אני זוכר את השבתות, את הבית שלו בהרצליה שהיה פתוח לחבריו הרבים. לא אשכח את התחושה של החום והאהבה ששטפה כל פינה שם. כל פעם מחדש, הוא היה פותח שולחן עמוס מכל טוב, לא רק במובן הקולינרי, אלא גם ברגש. היה משהו קסום באירוח שלו, אירוח כיד המלך ובאווירה שהוא יצר סביב השולחן. דני היה דואג שכולם ירגישו בבית, ושכל אורח ייהנה לא רק מהאוכל, אלא גם מהחברה ומהלב הפתוח שהיה לו תמיד. היה בו משהו ששידר רוגע, שגרם לכולם להרגיש שהם חלק ממשהו גדול יותר, משהו שמחבר בין אנשים, בין רעיונות ובין זכרונות מתוקים שנשארים איתך הרבה אחרי שהלכת.
הוא היה אדם שראה כל אישה כאור, ככוכבת, כמי שראויה להיראות כמו שחלמה מאז ילדותה. העולם הזה, שדני השאיר מאחוריו, יהיה קצת פחות זוהר, קצת פחות יפה, קצת פחות טוב, כי לא יהיו בו עוד שמלות של דני מזרחי.
אנחנו נזכור אותו לא רק כמעצב, אלא כאמן, כיוצר, כאגדה שחיה בינינו. נזכור את השמלות, את הדמעות של האושר שלבשו אותן, את הבדים, את הרקמות, את התחרה, אבל בעיקר את הלב - את הלב הענק שידע לאהוב כל אדם.
שלום לך, דני שלנו, תודה על כל היופי שהשארת כאן. נמשיך להחזיק בזיכרון שלך כמו בבד משובח - רך, מלטף, מרגש. נזכור אותך לעד.
הכותב: צחי קומה, סגן העורך הראשי של אתר וואלה