כל כך הרבה בד מסביב, אבל יערה קידר צריכה רק ממחטה קטנה, מטפחת שתהיה לה בכיס, משהו לנגב איתו את הדמעות, כשיגיעו.
במסדרונות שמעגלים את מוזיאון העיצוב בחולון תלויים גרביונים שאולתרו בין הפצצה להפצצה ותיקים שקושטו בחוטי טלפון, ובין הקומות מסחררת אותך מתפרת קוטור שהייתה באמת, ותצוגת האופנה הכי יפה שלא קרתה מעולם. בין שתי אלה מפריד רק קיר דק, וחוצצים החיים, והמוות.
אתה עוצר מול חזייה שנתפרה יש מאין דווקא ברגע השפל ביותר של האנושות, וקופץ ראש לבריכה עם דיאנה ובגד הים המיתולוגי של גוטקס, במה שהוא כנראה - דעה לפה או לשם - התמונה הפוטוגנית ביותר של אותה אנושות בדיוק. שנים ספורות בלבד בין האישה ההיא לנסיכה הזאת, ויקום שלם של אפשרויות - אלו שנגדעו, ואלו שלקחו את העולם כולו טרמפ עם הכרכרה. כאן, הן מחוברות טקסטילית, פילוספית, אמיתית.
במעלה המדרגות, ובגלריה, שמלות מתנפנפות מולך, מנפנפות חיים. שמלות שנתפרו ממפות בריחה, שמלות שנתפרו משקי קמח, שמלות שנתפרו ממצנחים. לעולם לא תסתכל אותו דבר על שמלות, וכבר ביציאה אתה מתחיל להריץ את המשחק על חפצים רנדומליים לחלוטין ברחוב. הם קורצים לך, אבל לא מצהירים את עצמם לעולם באותה מידה. התקווה של אז, אחרי המלחמה, עדיין מחפשת תקווה להיאחז בה אצלנו, עכשיו.
כל כך הרבה בד, כל כך הרבה אפשרויות, אבל יערה קידר צריכה רק קצה של שרוול, פינה, כתף משוחררת. כדי לנגב את הדמעות, שהגיעו. שלה, של כל מי שניגש אליה, של כולנו.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
"גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה" היא התערוכה הרביעית של קידר שעולה במוזיאון החולוני, וצפויה לרוץ כאן עד ינואר 2026, אבל בכל היבט אחר של חייה, מדובר בתערוכה שמורכבת ומפורקת מדי יום בראשה כבר שנים, ובוודאי אינה שועה לתאריכי פתיחת דלתות, לא כל שכן לסגירתן. מבחינתה, זוהי התערוכה של חייה. הגדולה שלה היא, ובכן, שזוהי גם התערוכה של חיינו.
"בגדול, זה ניסיון לגעת במשהו שבבית שלי אסור היה לגעת בו", סיפרה, "סבתא שלי וסבא שלי היו שורדי אושוויץ, ואסור היה לשאול אותם שאלות, אז הסתובבתי עם העניין הזה המון זמן. מצאתי את עצמי נמשכת לכל מיני אובייקטים ופריטי לבוש וסיפורים שקשורים לאופנה, ושמתחברים לתוך הסיפור של המלחמה".
התערוכות הקודמות שלה במוזיאון - על רונית אלקבץ, על אלבר אלבז, על פנטסטיקת הנשף - היו אסקפיסטיות וטבלו בפאן נטול מחלוקות. כאן, באופן טבעי, הסיפור היה שונה לחלוטין. "חששתי מאוד שזה ירתיע אנשים, וחששתי גם מביקורת על עיסוק בנושא כל כך רגיש דווקא מנקודת המבט הזאת, אבל היה לי חשוב לדעת ולוודא עם עצמי שיש אמת במה שאני חושבת עליו כל השנים האלה. בסופו של דבר, אזרתי אומץ ונתתי ללב שלי להוביל, ולפתוח לאנשים צוהר אליו, ולמסע האישי שלהם".
הצוהר הזה נפתח תוך כדי המילים שלה, ובזמן שאנחנו יורדים במדרגות לעבר הגלריה הראשונה בתערוכה, אבל הוא גם, בבירור, איננו צוהר כלל, אלא מכונת זמן שנוסעת על בסיס הכוח האנרגטי של מכונת תפירה, מכונת חלומות ומכונת המחשבות של קידר עצמה. רגע אחד אתה בדלפק הקבלה של מוזיאון העיצוב בחולון, ותוך כמה צעדים למטה אתה ברחוב יפהפה בפראג, 1939.
כמו רבים מסיפורי המסעות בזמן, הטרגדיה הגדולה שמאיימת להתרחש משתווה רק לדרמה שמתחוללת בתוך ראשו של האדם שיודע על העתיד לבוא, מבלי שום יכולת להשפיע עליו. קידר חושפת את הכול - הטרגדיה והדרמה, העבר והעתיד - כחלק מתרגיל מחשבתי בהיסטוריה אלטרנטיבית. "הסיפור שפותח את התערוכה הסעיר אותי באופן כל כך עמוק עד שלא יכולתי להתאושש ממנו הרבה זמן", שיחזרה. בעקבותיו, ועם השראה מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, היא פנתה ליצור מכת פתיחה עוצמתית - עולם שבו לא הייתה מלחמה. "תחשוב שהיינו יכולים להקפיא את 1939", ביקשה, "כמה חיים היו ניצלים, כמה כישרון אבד, כמה איינשטיינים עוד היו יכולים להיות. המעצבת הזאת הייתה יכולה להיות קוקו שאנל או דיור. זה הניסיון שלי לדמיין את זה".
המעצבת היא הדי סטרנד, וסיפורה נחשף רק בשמת 1997, בזמן שברטון סטרנד פינה את המרתף של הוריו במילווקי שבארצות הברית, ומאתר בו מעטפה חתומה שעליה צלב קרס.
הוא פותח אותה ומגלה בפנים מכתב מ-1939 עם תמונה ואיורי אופנה. "הוא לא שמע מעולם על האנשים האלה, ומאותו רגע הוא יוצא למסע בעקבותיהם", תיארה, "המוזיאון היהודי במילווקי מגלה שהמכתב הזה נשלח ב-1939 מפראג בתקווה לסיוע. הם כותבים שהמצב נורא ושהם חייבים להימלט. הם מבקשים עזרה להשיג ויזת עבודה, אבל המשפחה בארצות הברית לא הצליחה לסייע, ושניהם נשלחו למחנות ונספו".
תערוכת "לתפור את ההיסטוריה מתוך השואה" סיפרה במוזיאון האמריקני את סיפורם של פאול והדי סטרנד וקידר עצמה סיקרה אותה לפני כעשור. כעת, הנקודות האלה מתחברות גם על הנתיב האישי שלה. "שם חקרו לעומק את מה שקרה שם, לקחו את מערכות הלבוש שהיא ציירה ותפרו אותן", תיארה, "הייתי אמורה להביא אותן לארץ, אבל אז פרצה המלחמה ואי אפשר היה לעשות את ההשאלה, אז אנחנו תפרנו ושיחזרנו הכול".
המראה מהמם, גם למי שבבירור איננו בקיא באופנה. הוא מהמם כי לא מדובר באופנה, אלא בחיים ששבו לחיות. בדים משנות השלושים והארבעים, טכניקות מקוריות והדפסות תקופתיות, מיתוג אופייני ועיר שלמה שצמחה מול עיניך, על אנשיה, ונשותיה. עם סטרנד, לפחות בינתיים.
"רציתי ליצור חוויה יותר עמוקה, אז שיחזרנו יחד רחוב מ-1939. השלט של החנות מבוסס על החתימה שלה מאחד האיורים, וזה האטלייה שלה, שמדמיין איך היה נראה כזה באותה תקופה ובעיר הזאת", הסבירה, "היא הייתה מעצבת אופנת מצליחה עם חנות מבוקשת - סיפור שמאפיין הרבה מאוד יהודים לאורך ההיסטוריה, שהיו חלק משמעותי מתעשיית האופנה כי נמנעה מהם ההשכלה ונמנעה מהם האפשרות לעבוד במשרה מסודרת. רצינו בעצם שאנשים יוכלו להרגיש אותה יושבת, מציירת, רושמת, מציירת את הסקיצות שבמכתב ואז שולחת אותן במטרה להינצל".
כל אלה מתפתחים מאוחר יותר לתצוגת אופנה של ממש, מוזיאונית כמובן. "זה היה הרגע שבו גרמנו לדגמים לקום לתחייה ולהפוך למציאות. אם הייתה תצוגת אופנה, ככה היא הייתה נראית. זה ממש לפי איך שהיו מציגים את זה בכל בתי הקוטור הנחשבים באותה תקופה", תיארה, "כל פרט ופרט בבגדים האלה נוצר בדיוק נאמן למציאות".
המציאות הזאת מתרחשת עכשיו, כמובן, אבל עכשיו בלבד.
משם, קידר מובילה מבוך מוסלל של זכרונות קולקטיביים, גלובליים, ואישיים לחלוטין. הבזק תמונה שכל האנושות ראתה לצד ניצוץ שהאיר חיים של נפש אחת בלבד, לשניות ספורות בלבד. אלה וגם אלה הם חלקים קטנים-גדולים בפסיפס העולמי והיהודי כאחד, וביחד תמונה שנחשפת, עולם שמבקש להתאחות.
בתוכו, פריטים מדהימים שאספה לאורך השנים ממחישים כיצד נשים השתמשו באופנה בזמן המלחמה, ומרכיבים כעת צבא של "לוחמות ללא נשק", כהגדרתה, "נשים שנלחמו גם בעורף וגם בחזית, על ההישרדות ועל המורל".
היא מדלגת בין כפפות שמבקשות V For Victory ובין פודריות שחיילים היו נותנים לאהובותיהן כדי שיזכרו אותם בזמן שהן מתאפרות, מסבירה על תסרוקת ה-"ויקטורי רולז" שנוצרה בהשראת תמרון הניצחון של מטוסי קרב ומצביעה על תיק אוכל ועל משקפי מגן, על מכתבי אהבה עם מקום ייעודי להצמדת שפתיים ומודעה שמפצירה "Don't Steal The Sweetheart of a Soldier". בצד, לא רחוק ממיצג הבלאק-אאוט הבריטי, בוהק באדום השפתון שהטריף את היטלר.
"מדד הליפסטיק" המפורסם של לאונרד לאודר מראה כיצד בזמני משבר יש עלייה חדה וזינוקים במכירת אודמים, למשל, כי יש משאבים להשקיע רק בדברים הקטנים. הוא מותג בתחילת המאה הנוכחית (וכבר נחשב כאמין פחות ממה שנהוג לחשוב), אך צבע את העולם הרבה לפני כן. "היה ידוע שהיטלר שונא אודם אדום. זה היה נראה לו זנותי. אז חיילות בצבא בנות הברית התחילו לשים בכוונה אודם אדום", שיחזרה קידר, היסטורינית אופנה, "אליזבת ארדן הוציאה אודם בגוון 'ויקטורי-רד' בשביל החיילות, ואז נשות העורף רצו גם. כשהתחילו לייצר אותו באופן מסחרי, הוא הפך לאחד המוצרים המצליחים בהיסטוריה".
"יש כאן דמיון ושימוש בחומרים יצירתיים כי לא היה אז באמת כלום", סיפרה קידר, "זאת תקופה שאין בה לא בד ולא חומר. אנחנו לא יכולים לדמיין את זה בכלל. חוטי חשמל שרוקמים על תיק ועקבים לנעליים משעם ממוחזר. נשים תרמו גרביונים לייצור מצנחים, וכשנוצר מחסור, הן מתחילות לחפש שיטות ודרכים לאלתר, כמו רגלית של אופניים שמציירת על הרגל את הקו של הגרביון, או צבע גוף שייצור את הטון של הגרביון בלי שיש לך גרביון באמת, כי פשוט לא היה. 'Uncle Sam Needs Your Silk And Nylon Stockings For Gun Powder Bags'. מבקשים מנשים שיתנו מה שיש להן כדי שאמריקה תנצח".
היא פנתה ליד ושם בחשש גדול, בודקת אם יש פריטים באוסף שלהם שמתייחסים לאופנה ולבוש. "חשבתי שהם יראו בזה זילות, אבל לשמחתי הם מאוד-מאוד שמחו לשתף פעולה".
ביחד, אותרו 14 פריטים מטלטלים. "זה פשוט מטורף, כי הם מראים שברגעים של החושך המוחלט אנשים חיפשו דרך להרגיש אנושיים ולשמור על צלם אנוש, אם זה מסרק מאולתר או חגורות שנקלעו מחוטי ברזל במחנה ריכוז, תליון שפוסל ממנת לחם כמתנת יום הולדת או חזייה. מישהי שהייתה תופרת מחוכים ולא הייתה מסוגלת להיות בתוך המחנה בלי חזייה, אז היא לקחה זכוכית שבורה, חתכה בד ממזרן ישן שהיא מצאה, ותפרה. או הסיפור המדהים של ג'קי חנדלי. הוא יצא מאושוויץ ופגש חיילים אמריקנים. לימים הוא סיפר שכשהם הסתכלו עליו, הוא הבין בפעם הראשונה איך הוא נראה. הוא לא ראה את עצמו במראה שנים. הם נתנו לו כלי גילוח, והוא התגלח וחזר לצלם אנוש מבחינתו. הוא כתב את התאריך, 17 באפריל, 1945. זה עוד רגע 80 שנה".
השורדים הללו, הגיבורים הללו, מגולמים גם באמצעות אצבעון התפירה המפורסם של אלבר אלבז, פריט שמחבר את תערוכותיה של קידר, ותופר את מסעה בחוטים עדינים-דקים, וחזקים. "אלבר סיפר שהוא קיבל אותו במתנה מאישה שאמא שלה הייתה שורדת אושוויץ, ושהוא הלך עם האצבעון הזה לכל פגישה חשובה, כדי שיזכיר לו שאין כוח בעולם שיוכל להעלים אותו. כמות התגובות שקיבלתי על האצבעון הקטן הזה הייתה מטורפת, אז אמרתי שאולי יש מקום לתערוכה, ושסוף סוף אני אוכל להוציא החוצה את כל הדברים שהעסיקו אותי כל כך הרבה שנים. משם זה התחיל".
למעלה, הופכות מפות בריחה שנועדו לסייע לחיילים שנפלו בשבי לשמלות שהן מעולם לא היו אמורות להיות, ולמעשה תמיד נועדו להיות. ממפות בריחה לשמלות שיבה. בדרך אליהן, ערימה של שקי קמח, שהם גם "אחד הדברים שהתאבססתי עליהם לאורך השנים", כהגדרתה. "לפני המלחמה, הם היו מגיעים בבד לבן, וכבר בתקופה של השפל הגדול, כשלא היו ממה להכין בגדים, היו מחכים שהשק ייגמר, מכבסים אותו, פורמים אותו, ונשים היו תופרות ממנו שמלות. במהלך המלחמה זה הפך להיות עוד יותר נדרש ואז החברות של הקמח מגלות שזה קורה ומחליטות מראש להדפיס את השקים בדוגמאות של פרחים, של פרפרים, של לבבות. ככה, יכולת ללכת לחנות ולבחור לך מערימות השקים את הבד שאת אוהבת, והוא הגיע עם חוברת הוראות של הגזרות האופנתיות".
כך גם המצנחים מוצאים ייעוד שמח. "הם הפכו לבד מבוקש, שלא לומר היחיד, לשמלות כלה. מעבר למחשבה על איך להיות יצירתיים בזמנים כאלה, יש בזה כל כך הרבה סמליות - מצנח שריחף בשדות קרב הופך אחרי אותם קרבות לסמל התקווה, סמל ההמשכיות והאהבה. ההיפך ממלחמה".
קידר בחרה לסיים את "גיבורות" עם סיפור שמשלים את המעגל הקטוע של סטרנד, מוסיף חיים למוות, ותקווה בתוך החשיכה.
"לאה גוטליב היא שורדת שואה שהגיעה לישראל בחוסר-כל. בהתחלה היא פתחה מפעל ייצור למעילי גשם, ואז הבינה שאולי בישראל צריך תוכנית עסקית קצת יותר מוצלחת, והתחילה לעצב בגדי ים. מאפס, בעשר אצבעות, היא בנתה את 'גוטקס', אימפריית בגדי ים בינלאומית שהופכת להיות המותג האהוב על הנסיכה דיאנה, בין השאר".
הסיפור הזה מסופר באמצעות בריכה, איך לא, במהלך שמאפשר לך צעידה מרהיבה, תכלכלה-שקופה, על הקרקעית, ובתוך המים. מלמעלה, ברור, פורחות חרציות. "בעדות שלה ביד ושם גוטליב סיפרה שכשהיא נסעה לבקר את בעלה במחנה עבודה וכפייה, היא פתאום ראתה קצינים נאצים מתקרבים אליה, ונבהלה מאוד. היא עמדה ליד דוכן פרחים, אז היא שלפה זר של חרציות והצמידה אותו אל החזה, כך שיסתיר גם את הטלאי הצהוב. בעדות שלה היא אמרה 'הסתרתי גם את הפנים היהודים שלי'. הם חלפו על פניה והיא ניצלה. אחר כך הבינו למה לאורך כל השנים ובכל הקולקציות שלה היו חרציות. איכשהו, איפשהו, היא הכניסה את הפרח הזה, הסמל מבחינתה לדבר שהציל אותה, וגם סמל לאפשרות לתקומה ולחיים חדשים".
היא התחילה לעבוד על "גיבורות" לפני שלוש שנים, אבל אנשים מתייחסים אליה כאל מיצג שבוחר להתכתב עם מלחמת 7 באוקטובר. היא מבינה את החיבור, אבל מרגישה שהאירועים "קרובים מדי בשביל להסתכל עליהם בזווית כזאת".
ההתרה מתרחשת באמצעות אירוח של תערוכת גיבורות מקומית של המרכז השיקומי שלהבת, המבליטה 24 נשים ישראליות. "המעגל הזה אכזרי - בוגרי מלחמות שעכשיו מקדישים את חייהם לסייע לנפגעי מלחמה חדשה. לא משנה מה תכננתי, זה נוגע בעכשיו, ברור. ליצור תרבות בישראל זה דבר מאוד-מאוד מורכב, בטח זמן מלחמה. ומבחינתי זאת הסיבה, זה הדבר שמחזיק אותנו. התקווה לחיים נורמליים".
היא מדגישה שהתערוכה הזאת, והאוצרות שלה, הן לא "איזשהו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של האופנה בשואה או את ההיסטוריה של יהודים בשואה, אלא סיפור על האופן שבו הבגדים שלנו יכולים ממש להציל אותנו ולתת לנו תקווה ואופטימיות".
כך, כשאמרו לה שהיא "מצאה דרך נורא יפה להגיב למצב", נוצרה הזדהות. "צפו גם סיפורים מהתופת הפרטית שלנו, וראיתי בשנה וחצי האלה כמה זה משמעותי להשיב צלם אנוש באמצעות בגדים או טיפול בשיער. התפיסה של אופנה היא בדרך כלל כמותרות, משהו שטחי ולא הכרחי, אבל ברגעים האלה זו הישרדות אמיתית, חיבור מובהק בין הגוף לנפש, כוח מעצם זה שאנחנו מרגישים בני כבוד. ראיתי איך זה מחזק דברים שהאמנתי בהם לכל אורך הדרך. בצער, זה נהיה רלבנטי. זה לא שינה את דעתי, רק נתן תוקף למשהו שאני חוקרת 15 שנה".
קידר שופעת מחמאות (מוצדקות) לצוות כשרונות אדיר - שמואל בן שלום, ויקטור (ויוי) בלאיש, מוני מדניק, עידית ברק, רות פילוסוף, חי דוראני, אורן ברזילי - אבל היא לא יצאה לדרך לפני אישור, סמלי ולגמרי מעשי, מהוריה.
"הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאמא שלי כדי לשאול אם היא חושבת שאני יכולה לעשות את זה. היא ענתה 'כן, זה הדבר הכי חשוב שאת תעשי בחיים שלך'". אבא שלה, לעומת זאת, שאל אם היא השתגעה. "הוא תהה מי רוצה עכשיו מלחמה. וזה עוד ב-2022, כן? כבר אז הוא האמין שאנשים רוצים אסקפיזם ולברוח ויופי. הוא חשב שזה נורא מסוכן. הוא דאג לי. אז התחלתי להוציא חפצים ולהראות לו. את השמלה מהמצנח, אודם ויקטורי-רד, האצבעון של אלבר, המעטפה. הוא הסתכל עליי, היה איזה רגע, עיניים עם דמעות, ואמר לי 'יערה, אף פעם אל תקשיבי לשטויות שאבא שלך אומר לך, זאת הולכת להיות תערוכה מדהימה, תלכי עד הסוף'".
אביה נפטר לפני חודשיים. "לא זכיתי להראות לו את זה, אבל מאוד הייתי צריכה את האישור של ההורים שלי. ממש הרגשתי שאני לא יכולה להתחיל לעבוד עד שאבא שלי יגיד לי שהוא משתכנע. סבתא שלי הייתה מסתירה את המספר על הזרוע ואסור היה לדבר על זה, אסור היה לשאול שום שאלה. זה היה טאבו, והיה מפחיד לעורר את הסיפורים. חשוב גם לזכור שהייתה בושה שמלווה לזה, מאוד. כל עניין הצאן לטבח בנה נראטיב של אשמה ושל הסתרה. היום אנחנו רואים בו גבורה. הלוואי והייתי יכולה להיכנס לכאן איתה, ולהראות לה שמי שנקראו צאן לטבח הן עכשיו גיבורות. זה היה התיקון שהייתי רוצה בשבילה, ובשבילנו".