כשהיוצרת והמעצבת שיר לוי לביא (27) החליטה בשיא הקורונה למתג רשמית את אהבתה ותשוקתה לעיצוב פריטי אופנה מקיימת תחת השם "Refuture", ספק אם בכלל דמיינה שבתוך ארבע שנים היא עתידה להשיק קולקציה שלמה קוהרנטית וייחודית, בזמן שהיא בכלל מתגוררת בארץ רחוקה. עד אז, המותג שלה התאפיין בדרופים נקודתיים או מצומצמים, שבכל פעם תפסו כיוון, שיתופי פעולה והשראה אחרים. ואז, בינואר 2023 חייה מקבלים תפנית לא צפויה, אם כי כאשת כדורגלן מוכשר ומוערך לבטח התרגלה לצפות לבלתי צפוי, או התכוננה אפילו לכך שבמוקדם או במאוחר תגיע הצעת רילוקיישן שלא ניתן יהיה לסרב לה. וכך היה. בעלה, נטע לביא (קפטן מכבי חיפה לשעבר), הוזמן להצטרף לשורותיה של קבוצת גמבה אוסקה, מליגת העל היפנית.
בימים אלה, כשהיא מציינת שנתיים פלוס באוסקה שביפן, מעבר אשר טרף עבורה את כל הקלפים והתוכניות, לוי-לביא משיקה קולקציה מסקרנת שנולדה מתוך מסע אישי חוצה יבשות. "המפגש עם התרבות היפנית ריגש אותי עד עומק ליבי" היא מתארת, "מצאתי השראה בכל פינה - באסתטיקה, ברוח, בשקט. הקולקציה הזו היא שילוב בין שני עולמות - הבית שבי והבית שאליו עברתי. זו הדרך שלי לתרגם חוויה אישית לכדי פריטי לבוש שנושמים את הסיפור."
תחת השם "Tradition Meets Now", היא עיצבה אסופת פריטים ססגוניים ורב-גוניים המהדהדים מפגש בין תרבויות ומסורות עתיקות יומין לאופנת רחוב בועטת, בין פריטים ממוחזרים לעיצובים מקוריים שקורצים לחדשנות. בתוך כך, וכפי שנהגה מראשית דרכה, הבשורה העיקרית בקולקציה היא "קיימות ויצירה מתוך מודעות"; בין אם אלה מכנסי שעטנז מטריפים שמתחילים בג'ינס יד שנייה מטופל בחלקם העליון וממשיכים לכדי רגליי קימונו יפני מסורתי. ג'קטים מדנים שעברו טרנספורמציה לצד קימונו מעולה וורסטילי - מסוג סטייטמנט פיס אבל קל ללבישה - שעשוי בד ג'ינס ממוחזר ומעוטר בפרח רקום בגב (על טהרת סמלי הסמוראים). או סט מרהיב שהוא רך, קל משקל ותנועה, שמדיף ניחוח אדג'י אבל גם מסורתי-רומנטי, שמורכב מעליונית קפוצ'ון ומכנסי פלייר נינוחים תואמים שמתהדרים בפרינט מקורי בהשראת פריחת עץ הדובדבן, aka הסאקורה.
גם על קטגוריית האקססוריז, מהתיקים, הכובעים, הצעיפים ועד הצ'ארמים הסכריניים, ממש לא כדאי לדלג. מנעד המחירים רחב, מ-99 עד 1,200 שקלים, בעוד שטווח המידות מפתיע (לטובה) לנוכח העובדה שהרבה מהעיצובים בקולקציה הם מיחדוש. קרי: נשענים על פריט קיים שאותר במידה ספציפית - כדוגמת מכנסי Rework Kimono ההורסים, שמגיעים גם במידה 44.
מאיפה שלא מסתכלים עליהם, עיצוביה מתאפיינים בצבעוניות נועזת, נגיעות אותנטיות מובהקות, הערכה למסורת וכמובן התמקדות בקיימות ואפסייקלינג בצד שילוב עבודות יד. אך יותר מהכל הם נושאים סיפור אישי, בדגש על המטען התרבותי שהיא כרגע סופגת וחווה ביפן.
גם לפני שיפן בכלל הייתה על הפרק היית עם חוש אסתטי כזה אקלקטי, צבעוני ובועט? או שזה 'קרה לך' שם?
"זה לגמרי הסגנון שלי מאז ומתמיד, מאוד צבעוני ומגוון. כשהגיעה ההצעה מיפן, אמרתי לעצמי - וכך גם כולם מסביבי, 'וואו זה בול את'. את הטיול הגדול אחרי צבא סיימתי ביפן, כלומר ידעתי פחות או יותר לאן אני מגיעה וידעתי שאתחבר לאסתטיקה. כמובן שאחרי שנתיים פה התאפשר לי להעמיק פנימה לנבכי התרבות הזו".
לעסוק באופנה, להקים מותג - תמיד היו ברשימת החלומות או השאיפות שלך?
"האמת היא שלא. אמנם אהבתי אופנה מילדות אך לא חשבתי שאעסוק בתחום. עסקתי והתמקדתי באומנות. כשחזרתי מהטיול הגדול התקבלתי למותג האופנה "עדיקה" (אחרי שכבר עבדתי איתם בשיתופי פעולה, הייתי עדיקה גירל). לאורך 3 השנים שהייתי שם עבדתי בכל מיני מחלקות - מתוכן, קניינות ועד אופנה, אך עדיין לא הייתי בטוחה שהייעוד שלי הוא 'לעשות אופנה'. אז החלטתי ללמוד עיצוב גרפי, במסגרת קורס של בית הספר "פרסונס" לאמנות ועיצוב בניו יורק".
משסיימה לימודיה בארה"ב, לוי-לביא חוזרת ארצה ונוחתת הישר לעידן מגפת הקורונה בואכה הסגרים. "ואז החל להתעורר בי משהו בקטע הסביבתי" היא מתארת, "התחלתי לראות את העומס שמתגבש בארון שלי, זה גרם לי להרגיש לא בנוח. להיות מוקפת בכמויות של פריטים שאני מקבלת וגם קונה. שאלתי את עצמי 'מה אני צריכה את כל הכמויות האלה?', גם ככה הרי היינו כל היום בפיג'מה מסוגרים בתוך הבתים".
אז מה עשית?
"התחלתי לשחק עם בגדים מארוני שאני כבר לא רוצה, תוך שהתנסיתי ובדקתי איך אני הופכת אותם לפיסים שאני כן רוצה. למשל טאי דיי על פריטי ג'ינס (בעזרת אקונומיקה), או יצרתי טופים מהמון גרביים. העליתי את מה שיצרתי לטיקטוק מבלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה, וזה פשוט התפוצץ. עשיתי עוד ועוד ועוד, קיבלתי תגובות מדהימות. בשלב מסוים הבנתי שיש פה קטע ויש עניין, אז החלטתי ללכת על זה - לעשות משהו שונה בנוף המקומי. נהגתי ללכת למחסנים בכדי לאתר עודפי סחורה ופריטים שלא נמכרים, כך למשל הגעתי לחולצות 'פרוט אוף דה לום'. בעצם פתחתי את המותג, בקורונה, מבלי שידעתי לאן זה יוביל".
למעשה פשוט אפשרת להזדמנויות או לאוצרות שנקרו בדרכך להוביל אותך לפרויקט הבא?
"בדיוק. כשהייתי בלונדון ומצאתי מחסן מטורף של ליוויס, הבאתי כמות ג'ינסים ארצה ועשיתי מהם המון דברים. או בהמשך כשאיתרתי בבאלי מקום שעושה בגדי ים ממוחזרים, השקתי ב-Refuture את פרויקט בגדי הים. גם היה לי פופ-אפ מוצלח מאוד בקניון רמת אביב, שחשף את המותג להמון לקוחות. אבל אז ילדתי, עברנו ליפן, ופתאום היה איזשהו קאט".
עם תינוק קטנטן ואתגרי הסתגלות למדינה, לתרבות ולשפה חדשים, לוי-לביא לקחה לעצמה את השנה הראשונה "למחשבות ורגע לחשב מסלול מחדש", כדבריה. "גם למדתי מהטעויות (שהבנתי בדיעבד שעשיתי). למשל, שלהחזיק מותג שעושה רק רי-וורק (Rework), רק רי-דיזיין (Redesign), זה מאוד קשה כלכלית וגם יהיה קשה לראות אותו מתפתח. כי בסוף זה וואן-פיסים, בעוד שכולן רוצות מה שהן רואות על מישהי אחרת. ידעתי שהרי-וורק תמיד יהיה, כי זה הדי אן איי של המותג, אבל החלטתי שזו הולכת להיות קטגוריה - כזו שאני תמיד אפתח ואעצים. ולצידה אני חייבת לעצב פריטים שיעזרו לי לבנות את הברנד, להרחיב את קהל הלקוחות". עם התובנות הללו, היא מתחילה לחפש כיצד מייצרים אופנה מחומרים ממוחזרים ומתחשבים בסביבה, בצד עיצוב מבדים טבעיים ככל הניתן. "לאט לאט, אחרי שפענחתי כיצד הדברים עובדים ביפן ואחרי שהכשרתי את העובדים במפעלים - התחלתי לייצר פה. בנוסף ניצלתי את הקרבה שלי לסין וביקרתי בה מספר פעמים".
איפה את מלקטת את פרטי הלבוש המסורתיים בהם את עושה שימוש?
"את הקימונו המסורתיים אני מאתרת בשווקים ביפן. זה פריט אייקוני שיש לכל אישה יפנית בארונה, ויכול לעלות גם 40 אלף שקלים. אבל בסופו של יום הן לובשות את זה לטקס אחד או לחתונה וזהו. אז יש פה שוק ענק של קימונו יד שנייה, והכל שמור במצב מדהים, כמו חדש. יש ליפנים כבוד לדברים. אני יכולה אפילו למצוא קימונו וינטג' או עתיקים. אני בעצם יוצאת אל השוק עם מזוודה ובוחרת לי אחד אחד. גם ב'אובי' (החגורה המסורתית של קימונו) אני עושה שימוש, כמו עם התיקים בקולקציה הנוכחית. השווקים זו חוויה שלמה. למדתי קצת יפנית כדי להתמקח עם המוכרות המבוגרות, אבל בהחלט יש עוד מקום לשיפור. בעלי, אגב, מדבר יפנית מעולה. כך גם לני שלנו בן השנתיים וחצי, השותף שלי להכל, שמדבר יפנית, אנגלית ועברית".
איך המקומיים מתייחסים לעיצובייך? לעובדה שאת לוקחת פריטים מסורתיים עם מטען תרבותי כה משמעותי עבורם והופכת אותם למשהו אחר לגמרי?
"כשהגעתי למפעלים בכדי להכשיר אותם, נוכחתי לדעת שזה משהו שהם לא ראו ולא עשו לפני כן. זה לא שקיימת גזרה וזהו עכשיו תתפרו, אלא מדובר במשהו אחר לגמרי. זה לקחת פריט קיים, לפרק ואז להבין איך לבנות אותו מחדש. בכל פעם זה גם יהיה קצת אחרת, מדובר בהמון עבודה. כן חששתי מתגובות, לכן התייעצתי עם הרבה חברים או מכרים יפניים והם מאוד התלהבו, כלומר נתנו לי את ברכת הדרך ללכת על זה. עם הזמן וככל שהעמקתי במנהגים, במה 'מותר' ומה 'אסור' לעשות, אז דייקתי את הדברים".
כמו מה למשל?
"כשקיימנו את צילומי הקולקציה פה קראתי לשכנה שלי, שהיא בעלת תיאטרון ומלבישת קימונו מדופלמת - ביקשתי שתעזור לי להלביש את הדוגמנית by the book. יש המון שלבים ואסור להלביש בצורה 'לא נכונה'. התכנון שלי במקור היה להלביש לדוגמנית את חליפת הקפוצ'ון שלי מתחת לקימונו המסורתי, כך שהסט יבצבץ ובהדרגה ייחשף. השכנה שלי כמעט התעלפה בו במקום והכריזה שזה אסור בתכלית האיסור! משום שזה לא מכבד את המסורת. אבל בנוגע לעיצובים שלי דווקא מאוד פרגנה, אמרה שברגע שיצרתי מקימונו (שמישהי מסרה/מכרה/שאיתרתי) פריט אחר לגמרי, כבר אין עם זה שום עניין או בעיה".
עבר שבוע וחצי מאז שהשקת באתר את הקולקציה החדשה שהיא מעין סטריט יפני אולטרה-צבעוני. איך ההיענות של הישראליות והתגובות עד כה?
"אני מרגישה שהן צריכות רגע לעבד את זה, כי הכירו את המותג כמשהו אחד ופתאום זה משהו אחר. אבל יש לי כבר קולקציות להמשך שאני עובדת עליהן. הקולקציה הבאה תהיה גם מאוד מיוחדת וצבעונית, אבל אני חושבת שהיא יותר תדבר לכולן, ולא רק למי שמתחברת לוייב יפני או מעוניינת להתנסות בכזה. גם חשוב לי לציין - זה לא שהמותג הופך להיות יפני, הוא פשוט שכלל את עצמו ותוכלו לראות בהמשך מה יקרה", היא זורקת טיזר מסקרן.
בעיניי, דווקא הסיכון שלקחת עם הקולקציה הזו במונחי התעשייה (בייחוד הישראלית) מאוד מוערך. אני מבינה שזה מהלך ריסקי, כי את מציעה עיצובים שהם לא לכל אחת, אבל הם מרעננים בנוף הגנרי של עוד מאותו הדבר. במילים אחרות, ניכר שאת לא מנסה 'להתחנף' ללקוחה הישראלית עם עיצובים שמרפררים לטרנדים תורנים רק כדי שהיא תקנה. אבל למעשה את אומרת שהקולקציה הבאה כבר תכוון למכנה משותף רחב יותר?
"גם הדברים הבאים מאוד מיוחדים. אני מתייחסת לאופנה כאומנות וגם כדרך להעביר מסר, להשפיע באופן חיובי על נשים, להראות להן שאפשר לעשות אופנה מהממת בלתי מתפשרת מבחינת הסטייל, שהיא גם טובה לסביבה. להנכיח שאפשר גם להתלבש פצצה וגם לשמור על העולם. אני מרגישה שכיום רבים מחפשים את הדבר המהיר הבא, את הפאסט פאשן, את הטרנדים שחוזרים על עצמם. מצד שני, הדור הצעיר חכם יותר, מבין ומעורה. אני מעוניינת לעשות דברים אחרת, להשפיע".
איך היית מתארת את הלקוחה של Refuture? מי היא?
"זו שאלה שקצת קשה לי לענות עליה, כי אני באמת ובתמים מאמינה שאני פונה לקהל רחב. בין אם זה חברות של אמא שלי או חברות של אחיותיי. אני פונה לכל הסביבה שלי, ומאמינה שבכולן יש את הצד הצבעוני הזה או הנועז יותר, שמחפש את הייחודיות. כל אחת, אני חושבת, תוכל למצוא משהו להתחבר אליו".
את מכוונת בעיקר לשוק הישראלי? או גם היפני-הבינלאומי?
"החיים שלי לצד שחקן כדורגל דינמיים. כל עוד אני ביפן אז כן, מנסה להיכנס לשוק כאן כי הוא ענק והוא מגניב והוא מגוון, אני רואה בו פוטנציאל. רק שיכול להיות שבשנה הבאה כבר אהיה במקום אחר. החוזה של נטע הוא ל-3 שנים ואנחנו כבר בתוך השנה השלישית. כך או כך, ישראל זה תמיד הבית שלי והמקום שהכי חשוב לי להשקיע בו, וכמובן שיש משלוחים לארץ. אבל אני בהחלט רואה את המותג כבינלאומי".
יש מישהי שאת חולמת להלביש כי את מרגישה שהיא הכי ריפיוצ'רית בהוויה שלה?
"אני מאוד אוהבת את משפיענית האופנה קלרה ברי (clara.berry), היא מטורפת ומתלבשת מטורף. כשפתחתי את המותג והשקתי את הקולקציה הראשונה עם פריטי פרוט אוף דה לום התכתבנו והיא אפילו בחרה פריטים, אבל זה לא יצא לפועל משום מה. מבחינתי זה עדיין חלום, שהיא תלבש בגדים שעיצבתי".