הזמן הוא שלהי 1937 בוינה, והִילדה זיגמן בת ה-19 מתכוננת להתחיל את הפרק הבא והמרגש בחייה - לימודי עיצוב אופנה בבית הספר "Hauptschule" המקומי לעיצוב (שלימים הפך לבית ספר תיכון, אבל מאז נסגר לצמיתות). לא היה לה מושג שבתוך חודשים ספורים בלבד, במרץ 1938, חלומות האופנה שלה יתנפצו לרסיסים בעקבות האַנְשְׁלוּס, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. מרגע זה, מהלך חייהם של בני משפחת זיגמן שובש לבלי הכר.
בעקבות ההגבלות שחוקקו הנאצים בבירה האוסטרית, הִילדה נאלצה להפסיק את לימודיה. משהצוררים האכזרים שמו להם למטרה להשפיל ולבודד את היהודים על ידי פגיעה בעסקיהם, היא הושפלה על ידם כשהוכרחה לרדת על ברכיה ולקרצף את המדרכה מחוץ לחנות לאופנת נשים "מאייר" (Meyer), בה עבדה במשרה חלקית במקביל ללימודיה. עם המשך הידרדרות המצב ורגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היא הצליחה לברוח מאוסטריה יחד עם שני אחיה, הנס וסרינה, תוך שהם משאירים מאחור את הוריהם איזידור ולאורה זיגמן ובני משפחה רבים, שלא יזכו לראות יותר.
בין חפציה, היא לקחה איתה דבר מה שעליו לא יכלה לוותר: מחברות הסקיצות ששימשו אותה במסגרת הלימודים, בתקווה לממש את שאיפותיה בתחום האופנה במדינה אחרת שתהפוך לביתה החדש.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
הִילדה ברחה לאנגליה בזכות סיוע ממקור לא צפוי - מכר, חייל אוסטרי, שזיהה אותה בתור הארוך של יהודים שחיכו לקבל ויזות מחוץ ל"בית רוטשילד" בווינה. רק הודות להתערבותו היא קיבלה את הויזה המיוחלת. באנגליה היא הועסקה כעוזרת בית בעיר לסטר, שם עבדה חברה של אמה כמבשלת, אך עד מהרה פוטרה בתואנה ש"האוכל לא היה לפי טעמם של בני המשפחה".
השתיים עקרו ללונדון, ושם הִילדה מצאה עבודה כתופרת בתעשיית הטקסטיל. לימים, אחותה הצעירה סרינה הצטרפה אליה בלונדון - שם נישאה לפליט מווינה, כמותה, והיא מתגוררת עד היום בממלכה המאוחדת. מנגד, הנס, אחיהן הבכור, ברח עם רעייתו הטרייה לצרפת. ב-1940, כשהנאצים הגיעו גם לשם, הוא נשלח למחנה עבודה והצליח לשרוד עד לשחרור צרפת ב-1944 - רק כדי לגלות שרעייתו גורשה לאושוויץ שנתיים קודם ונרצחה שם. הנס נפטר בשיבה טובה בצרפת בגיל 84, ובתו שאנטל (מנישואיו השניים) מתגוררת בישראל.
ביולי 1941 הִילדה עוד הספיקה להודיע להוריה שנותרו בוינה על אירוסיה ללו מזין, צעיר אנגלי שפגשה במהלך עבודתה כתופרת. ההורים הנרגשים, איזידור ולאורה, קיוו לחגוג עם בתם את יום נישואיה אפילו מרחוק, אך תפילותיהם לא נענו. ביוני 1942 הם גורשו לפולין ושם נרצחו. באותו הקיץ בו נחתם גורלם המר של הוריה, הִילדה ולו נישאו בלונדון. לימים נולדו להם שתי בנות.
"אמא שלנו התאקלמה די מהר באנגליה. בתחילת הדרך כשהועסקה כעוזרת בית, במסגרת תפקידיה נכלל גם ללמד את הילד של המשפחה המעסיקה לדבר גרמנית. מה שקרה בפועל הוא שהילד לימד אותה לדבר אנגלית. היא הייתה מבריקה, וקלטה את השפה מהר מאוד", מספרות בנותיה בשיחה טרנס-אטלנטית שאני מקיימת עמן - לורין הארט שמתגוררת בארצות הברית, וסו (סוזן) רתרפורד שנשארה לגור באנגליה. שתיהן בשנות ה-70 המוקדמות שלהן.
בשנת 2007 סו ולורין תורמות למוזיאון "יד ושם" את מחברות איורי האופנה של אימן - 3 מחברות קטנות שמספרות סיפור של חלומות גדולים ויפים, אשר נשמרו בשלמותן ובמלוא הדרן בצורה מדהימה, מרגשת, לאורך כמעט תשעה עשורים. עוד נתרמו באותה מסגרת; תכתובת של משפחות זיגמן-וייס מתקופת המלחמה וצעיף, אותו תרמה שאנטל (בת דודתן) - מזכרת אחרונה מקלרה זיגמן, אשתו הראשונה של הנס שנספתה בשואה.
אתן זוכרות את מחברות האופנה של אמכן מהילדות שלכן? האם עוד בחייה מסרה לכן אותן למשמרת?
סו: "בוודאי שזוכרות. אמא הביאה את המחברות איתה במזוודה האחת עמה ברחה מוינה. מניחה שהיא קיוותה שאולי תוכל להמשיך את לימודיה כאן, באנגליה, אבל זה לא באמת התאפשר או הסתייע לה. המחברות תמיד היו איתה, היו חלק ממנה, חלק מהבית. אני זוכרת שבילדותנו נהגנו פשוט לשבת ולהסתכל בהן. אפילו ניסינו להעתיק מהן (ולא בהצלחה כן?). אז היא אומנם לא בהכרח השאירה לנו אותן, אבל היא לבטח ידעה שתמיד נשמור עליהן היטב".
מתי החלטתן שהכי נכון יהיה לתרום אותן ל'יד ושם'?
"ראינו את מצב המחברות, את הדפים שבפנים, חששנו שהכל יתפרק או יתפורר. ידענו שהמקור יצטרך להישמר בדרך כלשהי", לורין מספרת וסו ממשיכה: "השארנו לעצמנו עותקים, ואת המקור תרמנו ליד ושם. יחד עם כל המכתבים שהיו לנו מסבתא וסבא שלנו, באמת כי הכל התחיל להתפורר. זה היה כל כך עצוב, אבל לפחות הם נשמרים שם".
כשסיפרתי לאחיות שזכיתי לראות במו עיניי את המחברות של אימן, כשנסעתי להיפגש עם שרה שור, אחראית אוסף (בפנסיה) במשכן האוספים של מוזיאון יד ושם, הדגשתי את התפעלותי על כי נותרו שלמות ובמצב מצוין. על כך סו השיבה: "כך היא גם חיה את חייה. הכל היה תמיד צריך להיות מוקפד ומתוקתק".
האם בשלב מסוים בחייה (בלונדון) היא כן ניסתה לפתח קריירה בתחום האופנה?
"היא לא באמת מימשה את הכישרון שלה, לפחות לא באופן פורמלי. היא כן תמיד יצרה ותפרה בבית, תמיד, רק לא במובן של קריירה. דווקא אבא שלנו הוא זה שכן עסק בתחום - הוא היה חייט. נהג לבקר כל מכפלת של מכנסיים שראה ולומר: 'הו זה זבל. לא צריך לקנות את הזבל הזה, נתפור בעצמנו'", סו מספרת בחיוך. "הכל היה צריך להיות מדויק אצלנו בבית. תמיד היו על השולחן גזרות פזורות (של בורדה), בדים מכל עבר. זה היה בית מלא במכונות תפירה ורעשים של תפירה או גזירה".
אומנם סו ולורין לא ירשו מהוריהן את התשוקה ליצירת בגדים או למלאכת יד, וגם לא עסקו בעולמות העיצוב, אבל האופנה - שהייתה כה נוכחת בבית בו גדלו - לחלוטין השאירה את חותמה עליהן. "שתינו משוגעות על בגדים, ושתינו מוציאות יותר מדי כסף על בגדים", הן אומרות סימולטנית. "הלוואי שהייתי יורשת את הכישרון שלה, אבל לא קיבלתי את זה ממנה", סו מתוודה. "הבגדים שהיא הכינה ויצירות הקרושה או הסריגה שלה היו פשוט פיסות אמנות. היו לה ידי זהב. בשנות ה-50 עד ה-70, אם הייתי רואה משהו שאני אוהבת, מספיק שאמא הייתה מעיפה על הבגד מבט חטוף - לא היו מצלמות הרי - וזהו, כשהייתה מגיעה הביתה ידעה לצייר את העיצוב, לגזור ופשוט להכין לנו העתק-הדבק של זה. כך זכינו להתנסות באופנה, בסגנונות שונים. זה מאוד הוטבע בנו".
"בעיקר זכינו ללבוש בגדים שלא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות בחנות", לורין מוסיפה. "היא הייתה כל כך מוכשרת. ההורים לא נתנו לנו לצאת מהבית בלי תיקים ונעליים תואמים למה שלבשנו. בילדותנו לא לגמרי הבנו איזה מזל יש לנו, התלבשנו בחליפות הכי טובות לבית הכנסת".
"חבל שהכישרון שלה התבזבז ושזה מעולם לא קרה לה", אומרת סו, "באותם ימים היה כל כך קשה לאישה להגיע רחוק בתחום. גם אבא שלי לא היה מאוד שאפתן וחבל, הם יכלו לנהל עסק נפלא ביחד. אבל הוא פשוט שמח להתקדם תוך שהוא עובד עבור מישהו אחר. שניהם נהגו לעשות תיקונים והתאמות עבור חנויות יוקרה רבות ברחוב בונד המפורסם בלונדון. אמא גם נהגה פה ושם לתפור עבור אנשים, כולל אפילו מצעים וסדינים מכותנה 'כשרה' עבור משפחות יהודיות".
באמצע שנות ה-60 אימן מחליטה לעשות שיפטינג, כלומר: לצאת לעבוד מחוץ לבית ובתחום אחר לגמרי. "היא מגיעה לריאיון לתפקיד משרדי בבנק, עושה מעין מבחן ומתקבלת מיד. כנראה ששנים של חישובי מידות וחוש טבעי למספרים עשו את שלהם", האחיות מתארות. הִילדה נשארה לעבוד בבנק לאורך מרבית שנות חייה, אבל בד בבד תמיד תפרה, תמיד עיצבה. גם לאחרים וגם לעצמה; בין אם זה מערכות לבוש שלמות שהכינה לכל בנות המשפחה (כולל הדודות) לחופשות השנתיות לאיטליה, שמלת מקסי שיקית ורדרדה שהילדה לבשה לחתונת בתה ועליה חרזה בעבודה מורכבת ויפהפייה, או שמלת סבנטיז מובהקת שהיא תפרה לבתה סו (לבקשתה) לאותו המאורע, עשויה בד קטיפה כחול מעוטר בדוגמה של פייזלי, לא פחות.
"שילבתי עם השמלה מגפי פלטפורמה מפטנט כחול", סו מציינת. "ובזמן שאבי הלך איתי במעבר, סו הלכה מאחורינו ואף אחד לא הסתכל עלי. כל באי בית הכנסת הסתכלו עליה, לא האמנתי שזה מה שהיא לובשת", לורין מתארת ושתיהן פורצות בצחוק.
השואה, הסיפורים הטרגיים של המשפחה המורחבת - היו נוכחים בבית בו גדלתן?
"כן, זה תמיד היה שם. אני יודעת שהיו לה סיוטים נוראיים ושהיא אף פעם לא ישנה", מתארת לורין. "התפירה הייתה הנחמה שלה, אז היא הייתה תופרת כל הלילה. גם כשהנושא לא היה מדובר ספציפית, היינו מודעות לדברים ומגיל מאוד צעיר. אם היה יום ממש חם, אמא הייתה אומרת 'אני רק חושבת על האנשים ברכבות', ואני בכלל לא מדברת על מה היה עובר עליה כשראתה רכבת קרונות חולפת. ואם היה קר מאוד אמרה שזה כלום, יש אנשים ששעות עמדו במסדר בקור מקפיא".
סו: "היא לא התחילה לדבר על דברים עד שהייתה הרבה יותר מבוגרת. היא אכן ניסתה לחנך אותנו ולהכין אותנו שזה יכול לקרות לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן. שזה לעולם לא נעלם. כפי שאנחנו נוכחים גם היום עם מה שקרה בישראל. אני למשל הייתי אכלנית ממש גרועה בילדותי, ואמא הייתה ממש היסטרית סביב זה. כילדה צעירה לא הבנתי על מה המהומה, אבל כשהתבגרתי יכולתי להבין מדוע אמא הגיבה כפי שהגיבה".
לורין: "ההורים היו מגוננים יתר על המידה. היינו צריכות להיות כל הזמן נקיות ומסודרות. אסור היה לנו ללכלך את הבגדים או לשפשף את הנעליים. ואם זה קרה, ידענו שאנחנו בצרות. אפילו לרכב על אופניים אסרו עלינו, מהחשש שניפול ו/או נתלכלך. אבל מעבר לזה, היא הייתה אמא נפלאה. לא יכולנו לקוות לאמא טובה יותר. היא לימדה אותנו להיות אכפתית אבל גם לביאה. אם מישהו אי פעם עשה משהו שפגע בנו, היא יצאה לקרב. גם אם זה להתעמת עם מורה אנטישמי בבית הספר היסודי אחרי שהעליב אותנו בפני כל הכיתה".
מלאה בהתפעלות ובהשראה מהשיחה עם בנותיה, כמו גם מהמפגש הקרוב-קרוב שהיה לי עם הזיכרונות המאוירים שהִילדה הותירה לנו (ויישמרו לעד, בתקווה, ביד ושם), פניתי אל מימי זיו, מרצה לאיור במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר מזה שני עשורים, סקרנית לדעת מה היא רואה בעיניים המקצועיות והרגישות שלה מתוך דפי המחברות.
"היא עבדה בצורה נורא מדויקת. אין ספק", זיו פסקה מיד. "כי עובדה היא שאני רואה עדיין את כל שרטוטי הבסיס שלה. האיורים מאוד מוקפדים ויחד עם זאת מעט תמימים, מאוד מאפיינים את התקופה וסגנון הלבוש (סוף שנות ה-30)".
ומה לגבי השיטה, הטכניקות?
"בכל הנוגע לאיור טכני, למשל בדף במחברת שלה שמוקדש לחצאיות - זה ממש זהה לאופן בו אנחנו עובדים גם היום: חצאית עם קפל אחד, או קפלים מרובים, כולל מידות והסברים איך לעשות כל חצאית. רק שהיום הסטודנטים לומדים לצייר את זה ביד ובהמשך הם עובדים באילוסטרייטור (כי זה מה שיפגוש אותם בתעשייה). ככה אני מלמדת לעשות קפלים, וככה אני מלמדת לעשות תיפורים. זה מדהים. מעבר לכך, אני רואה שהדוגמנית (המודליסטית שמאוירת) הייתה הרבה יותר נמוכה ממה שאנחנו מציירים היום. בקורס שלי אני מלמדת לחלק את הגוף בשיטת '9 ראשים', ואילו אצל הִילדה זה שמונה ושליש. בנוסף, אפילו מבלי לראות בדיוק מה המידה, ניכר כי הכתפיים, המותניים והירכיים היו נורא פטיט".
מה שמנכיח עד כמה סטנדרטי היופי השתנו לאורך העשורים.
"בדיוק. מה שקרה בשנים שעברו מאז זה שראשית, הרגליים קצת 'צמחו', התארכו. שנית, הכתפיים הפכו להיות חזקות יותר. כלומר מצד אחד הטכניקות נותרו אותו הדבר, מצד שני פרופורציות הגוף השתנו, כמו גם סגנון הרישום - מריאליסטי אז לעומת יד חופשית והרבה יותר מוקצן היום. אבל הריס הזה פה... את רואה את הריס שציירה? אני כמובן תמיד מקצינה (עם הריסים), אבל נראה שבדרכה שלה, בדברים הקטנים, היא כן ניסתה קצת להכניס את הטאץ' שלה".
המחברות כבר בנות 86 לערך. איך הן נשמרו כל כך טוב?
"היא עבדה בצבעי עפרון, שנטמעים בתוך הנייר וכך זה נשמר (לעומת נגיד צבעי מים, שבמגע עם אור יכולים לדהות). בנוסף, היא דאגה להפריד כל דף עם נייר פרגמנט".
זה לא מטורף ששמונה עשורים אחרי והטכניקה כמעט לא השתנתה? מה זה אומר?
"שכנראה זה עובד. אגב, גם במגזין 'בורדה' המפורסם שמכיל גזרות לתפירה, שנוסד רק בשנות ה-50, נהגו לצייר את החלק הקדמי של העיצוב בגדול ואז את הגב בקטן. ממש כמו שהִילדה ציירה. אני חושבת שהבסיס לכל המקצוע הזה הוא אותו בסיס. בדיוק כמו לעשות מפת חשמל לדירה לצורך ההשוואה, כי איור זה הצד הטכני יותר".
אז זה לא באמת הפתיע אותך.
"לא הפתיע. במסגרת הרצאה שאני מעבירה לסטודנטים על התפתחות איור האופנה לאורך ההיסטוריה אלה אימג'ים שראיתי ושאני מכירה. אבל לראות ככה את המחברות המפורטות והמושקעות שלה זה מדהים. בעיקר נורא אהבתי את ציורי הפנים שאיירה. התסרוקת, השפתיים הקטנות עם האודם האדום. הכל פשוט קם לתחייה. לחשוב על זה שמישהי החזיקה מחברת בשנות ה-30 ועבדה בצורה מאוד מסודרת בדיוק כמונו, זה מפעים. וזה בעיקר מעורר השראה לאור סיפור חייה ומה שעברה. בהרצאה הבאה אשלח את הסטודנטים לראות ולקרוא את סיפורה, כי זה כבר לא עוד רק הרצאה על מה קרה בתקופת המלחמה, אלא ממש סיפור ספציפי שקם לתחייה במחברות של אישה צעירה אחת. זה מאוד מרגש".
למרבה הצער, בגיל 79 הִילדה עברה שבץ. "היא איבדה את יכולת השימוש בידיה, מה שהקשה עליה מאוד מאוד, בכל מובן", סו מתארת. "היא נהגה לחלום שהיא יכולה לרוץ, ולחלום שהיא יכולה ליצור עם הידיים. הרבה מהביטחון העצמי שהיה לה אבד. היא הייתה בסדר, אבל היא הייתה שונה". את השבץ השני כבר לא שרדה. היא נפטרה בשנת 2008, בגיל 89.
ביקשתי מבנותיה לסכם מה הדבר הכי משמעותי שהן קיבלו ממנה וינצרו לעד. "שמשפחה היא הדבר הכי חשוב והיחידי שחשוב", סו הצהירה. "בדיוק כך גם עבורי", הסכימה לורין עם אחותה הצעירה.