ממגזין 'ווג' של שנות ה-20, למה שאתן רואות היום בסטורי

הרבה לפני שפלאי הטכנולוגיה המודרנית אפשרו לנו לחזות בבשורות האופנה העתידיות, ובזמן אמת מהרגע שהדוגמניות מפציעות על המסלול - בכל פברואר קניינים יצאו לנסיעה טרנס-אטלנטית כדי לצפות באופנת האביב של מגזין "ווג" (שנערכה בפורמט "סלון") בהשתתפות בתי אופנה צרפתים כדוגמת האוס אוף וורת', פאטו ושאנל. עובדי המגזין, ליתר דיוק - האמיצים שבהם, הצטרפו גם הם לאותן נסיעות, מצוידים בעט ודיו או בצבעי מים לפעמים. במרץ ובאפריל קווי המתאר המאוירים של הסגנונות החדשים, שהוצגו רק חודש-חודשיים לפני כן, כבר הופיעו בגיליונות מיוחדים תחת הכותר "Paris Openings". כך נהגו בין השנים 1915 לשלהי שנות החמישים, עד שבהדרגה הצילום החל לעקוף את האיור.

במילים אחרות, "ווג" החל כמגזין מאויר. וכפי שפרדיננדו וורדרי, המנהל הקריאטיבי לשעבר של ווג איטליה, השכיל לתמצת בהצהרתו ב-2020: "אופנה מתחילה מציור", נקודה. ההיסטוריה של איור האופנה בירחון המוביל מתוארכת לגיליון הראשון שפורסם ב-17 בדצמבר 1892, תחת ניהולו היצירתי של הארי מקוויקר, מאייר שעבודותיו הופיעו דרך קבע במגזין; על אותה כריכה הוצג איור של ספק כוכבנית-ספק דוגמנית מגיחה מתוך ענן בשמלה תקופתית מרשימה, מוקפת בוורדים ופרפרים. צילום אופנה היה אז אמנות בחיתוליה, אך כזו שכבר טופחה על ידי המו"ל קונדה (מונטרוז) נאסט.

נוק אאוט (זמני) לאיור; נקודת מפנה לטובת הצילום
ניתן לראות בשער של אדוארד סטייכן, צלם, צייר ואוצר אמנות, לגיליון ווג מיולי 1932 כנקודת מפנה לטובת הצילום. משהמדיה החדשה 'נחתה בשכונה' ולכדה את תשומת ליבם וסקרנותם של עסקני האופנה מחד וצרכנייה המושבעים מאידך, האיור כבר לא שלט בשערי המגזינים. עם זאת, שערים וגיליונות מאוירים המשיכו להיות בשימוש פה ושם. כדוגמת, השער של האמן ומאייר האופנה רנה בוש שפורסם בשנת 1958.

דוגמאות מכוננות נוספות משתייכות דווקא לעשור הנוכחי, מה שמנכיח כי איור אופנה כאן להישאר, וכי אפילו לתעשייה קרירה שכזו יש עדיין פינה חמימה בלב + הערכה למורשת של המדיה עתיקת יומין הזו. בתוך כך, ב-2017 הצייר ג'ון קורין אייר את דיוקנה של השחקנית ג'ניפר לורנס לשער גיליון ספטמבר, לציון 125 שנה לווג. פאסט פורוורד ל-2020, גיליון ינואר של ווג איטליה, ולראשונה ב-55 שנות קיומו, הציג 7 שערים מאוירים (של אמנים שונים) שהחליפו את הפקת האופנה הגרנדיוזית הקבועה. ההחלטה לא נבעה רק מאסתטיקה, קיימות ופילנתרופיה היו גם חלק מהמשוואה.

כפי שכתב בזמנו עמנואל פרנטי, העורך הראשי, בפוסט באינסטגרם: "לא נדרשה הפקת צילומים לצורך הפקת גיליון זה. הכסף שייחסך בתהליך ייתרם לשיקום קרן 'קווריני סטמפליה' בוונציה שניזוקה מההצפות... אנחנו לא יכולים להציל את העולם, אך תרומה זו מבטיחה שמשהו יישאר מהגיליון הזה, שלבטח יהפוך לפריט אספנות". שבעת האמנים יצרו מבלי לנסוע, לשלוח מלתחות שלמות של בגדים או לזהם את הסביבה בכל דרך שהיא, וצלחו את אתגר הצגת הבגדים מבלי לצלם אותם.

איור אופנה זה חשוב. גם בעידן הדיגיטלי
דווקא בעידן הדיגיטלי של עומס צילומי, איור עומד כנווה מדבר מרענן כנגד הגלילה האינסופית על פני אימג'ים לכאורה ריאליסטים אבל מבוימים/מעובדים יתר על המידה. מנגד, סימני השרבוט, החופש היצירתי ואי-הסדרים האנלוגיים עומדים בניגוד מקסים לעולם ההיפר-מציאותי. "רישום", הוסיף וורדרי בהצהרתו דאז לווג, "אינו תחליף לצילום, אבל שווה לחזור לאוצר המילים החזותי הזה. זה יכול להיות פתרון ישן לבעיה חדשה, או פשוט לפתוח את הדלת לדרכים יצירתיות יותר לאתגר את תהליך העבודה שלנו". ניכר כי גם חברות אופנה ושלל מותגים מתחברים לגישה הזו בשנים האחרונות. והתוצאה? שיתופי פעולה אולטרה יצירתיים, אלא מה.

ספוטלייט על מאיירות (גדולות) של ארצנו (הקטנטונת)
דיוויד דאונטון, ביל דונובן, טניה לינג, מייגן הס וגם מוריסון, ועוד מאיירים רבים וטובים, תרמו תרומה משמעותית לתעשיית האופנה באמצעות חזונם הייחודי ויכולתם ללכוד את התמצית של הפאשן ביצירתם האמנותית. הם ממשיכים לעורר השראה ולהשפיע על מעצבים, מותגים ואמנים מתחילים ברחבי העולם. אבל באמת שלא צריך ללכת כל כך רחוק. גם בארצנו הקטנטונת פועלת (מבעבעת אפילו) סצנה של מאיירות. בחלקן, שמן כבר הולך לפניהן, בארץ ובעולם.

אחרי ששיתפה פעולה עם שמות כמו רוברטו קוואלי (בעיצוב ליין טישרטס) ועם ענקית האופנה הספרדית זארה (בקולקציית קפסולה יפהפייה שהושקה ב-2021 והתהדרה באיוריה), האמנית והיוצרת שירה ברזילי, שם במה "קוקטית" (Koketit), יצרה לעצמה קהילת עוקבים נאמנה ברשת שהלכה וצמחה לממדי ענק. כיום היא כבר שם בינלאומי, מותג. סגנונה הייחודי, המזוהה עמה היטב, מאופיין בצלליות נשיות ומינימליסטיות אותן היא מאיירת בטכניקת ה-'one line' על כל דבר שרק אפשר, דו או תלת ממדי, בחסות מידג'רני או בחיים האמיתיים. אשתקד היא לא רק עיצבה ליין קפסולה עם המותג הפולני TATUUM אלא אף דגמנה את התוצרים, והאימג'ים זכו להופיע בווג הפולני. היה לאחרונה גם שת"פ אייקוני עם המותג הבריטי אליס אנד אוליביה, ועם גולברי המקומית.

ברזילי היא אולי המוכרת ביותר, אך היא ממש לא היחידה שעושה חיל - גרסת האמנות המאוירת - בתעשיית האופנה המקומית, כמו גם מחוצה לה. בר פרסי, סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר (שנה ב') זכתה בנובמבר 2024 במקום הראשון בתחרות האיור הבינלאומית FIDA, בקטגוריית איורי אופנה לסטודנטים. עתיד מסקרן לבטח צפוי לה ואנחנו מבטיחות לעקוב מקרוב. גם עדי דניאלי לכדה את עינינו ברשת - החל מהאיורים המשובחים שלה שמשכתבים לוקים של פאשניסטות מקומיות ובניכר, דרך עבודה עם מותגי אופנה ועד השת"פ שעשתה לאחרונה עם חנות הפופ-אפ של "בון סטריט", מותג לייף סטייל להולכים על 4 ובעליהם, במסגרתו איירה בלייב את חיות המחמד של באי ובאות קניון רמת אביב.

אבל לא הכל הפי הפי, ג'וי ג'וי. באופנה כמו באופנה, התחרות צמודה והרבה פעמים קשוחה, מה גם והיצע העבודות די מוגבל. מתברר שזה לא פוסח גם על מאיירות. מקרה שהיה כך היה: המאיירת והאנימטורית רותם קודיש ידועה בעיקר בזכות סדרת איוריה היומיים, שהפכו ויראליים, המתארים רגעים שונים במערכת היחסים עם בן זוגה ששב משלושה חודשי מילואים בעזה (אותם היא איגדה לספר - "בשתי חזיתות").

רק שההתנסות האחרונה שלה בקטגוריית האופנה הייתה פחות מוצלחת. בתחילת חודש מרץ היא הכריזה קבל עם ואינסטגרם כי היא עתידה להתארח בחנות החדשה של אדידס בביג גלילות - שם תקעקע את איוריה בחסות ענקית הספורט. על הדרך שיתפה גם בחלומה הכמוס לעצב קולקציית בגדים. אממה, 3 ימים בודדים לאחר ההכרזה הנרגשת, היא פרסמה באומץ כי "מסיבות שלא תלויות בי" היא בסוף לא תגיע לאירוע ההשקה בגלילות, וגם לא היססה לתייג את המותג (ריספקט). "האמת ובכנות… שברגע האחרון הם החליטו ללכת עם מישהו אחר", קודיש המשיכה בשיתוף הכן והחשוף, "שיותר מתאים לטעם "רוב האנשים". כמובן שהתבאסתי וגם היה לי המון מה להגיד. אבל אחרי שלקחתי נשימה אני אגיד שהסגנון שלי זה מי שאני וזה מה שאני מביאה. אני לא מנסה להיות אף אחד אחר. גם אם זה לא מה ש"רוב האנשים" רגילים ומכירים. זה בדיוק העניין באומנות". את הפוסט חתמה בהבטחה שהיא לא מורידה את הרגל מהגז אף פעם ושהיא "בטוחה שזה עוד יקרה".

ואז מגיעה צורף, טליה צורף (28), ומראה לנו כיצד ניתן לקחת את תחום האיור טו דה נקסט לבל. אחרי שמגיל 16 סיקרה שבועות אופנה בארץ ואז בעולם, עבדה עם מותגים מקומיים כמו סבון ופקטורי54 בשיתופי פעולה מניבים, הופיעה דרך קבע בפיד של בתי אופנה מובילים (ממוסקינו ועד פנדי), יצרה עמודים מאוירים למגזים נחשבים (ווג ו-Elle) ונכללה בשנת 2019 ברשימת פורבס '30 מתחת ל-30' - באפריל החולף צורף הרימה פופ-אפ מטריף בקניון רמת אביב בו הציגה "חוויה של אמנות, אופנה, העצמה ויצירה". פרי שיתוף פעולה עם עמותת SPLASH, שהוקמה להגשמת חלומו של ליאם שרם ז"ל בצל "חזונו לחבר בין אמנות, קהילה ומשמעות". ואם זה לא מספיק, אז בשבוע שעבר הגיעה עוד אחת מפסגות הקריירה שלה; צורף הוזמנה לאייר באירוע אקסקלוסיבי של מותג התכשיטים LEIBISH לרגל המט גאלה, ליל האופנה ה-כ-י גדול בשנה! "האירוע התקיים במלון PIERRE האייקוני בניו יורק" היא מספרת לנו, "בו לנים הרבה מהסלבס שמגיעים ומתארגנים למט גאלה".

לשאלתנו אם היא יכולה לשים את האצבע על הסיבה (או המגמה) שמביאה לאחרונה את התעשייה, גם בארץ וגם בעולם, לתת יותר ויותר במה לקטגוריית איור האופנה, צורף משיבה: "‏אני חושבת שבעולם בו אפשר ליצור כל דבר בשנייה באמצעותChatGPT ומצלמה, הדבר הכי חשוב בשיווק של מותג זה הסיפור, וכמו כן לעורר רגש. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי שימוש באמנות. מן הסתם היו עונות שההתעניינות והדרישה לאיור היו גבוהות יותר, לעומת עונות שבהן היה פחות. אני כמובן מאוד שמחה שזה חוזר. באופן אישי, כמי שגם אוהבת וצורכת אמנות וגם כיוצרת, זה עושה לי טוב על הלב לראות לאחרונה כל כך הרבה יצירתיות בעולם האופנה עם איורים. ‏מלהיב אותי ללכת ברחוב ולראות מותג שמשתמש באמנות, בין אם זה בחלון הראווה שלו, בשיווק, במודעות או בקולקציה. זה מרגש ותופס את העין. כיף לי לראות שמותגים נותנים במה לאמנים. בפופ אפ שעשיתי לפני שבועיים בארץ, שמחתי שהצלחתי לגרום לאנשים לחייך, כי פתאום שמחו למראה האמנות הצבעונית, משהו שונה בנוף".

אם תהיתן, כמונו, אילו עוד חלומות נותרו לה במגירה אחרי כל מה שהיא כבר הגשימה - אז מתברר שנותרו גם נותרו. "בעולם האופנה נשארו לי 2 חלומות" צורף משתפת, "האחד זה שער בווג עם איור שלי, והשני זו קולקציה שלי בשיתוף פעולה עם בית האופנה דיור. ובעולם האמנות - תערוכת יחיד במוזיאון ה-MoMA בניו יורק ולראות את הפסלים שלי בכל הערים הגדולות בעולם. אני בהחלט עושה שלל מהלכים כדי שהדברים יקרו, אבל הרי לא באמת ניתן לחזות מה בדיוק יקרה, מתי ואיך. בעיניי, האמונה היא הכי חשובה. לדעת, להאמין, שזה אפשרי עבורי".