חודש אחרי הפרידה: נטלי דדון כבר עלתה על שמלת כלה

כשהלוק הראשון הפציע על המסלול, בחסות מנחת הלייט-נייט דנה גרוצקי שמשתפת באומץ את המסע שלה והחלטתה לעבור סדרת ניתוחים בהיותה נשאית של הגן BRCA1 (בזמן שילדיה ובעלה מריעים לה מהשורה הראשונה) - נמסנו. דרך קולקציית "מכתב אהבה לאמא", אותה הקדישה לאימה שושנה ז"ל (לזכר "החיים הקצרים אך מלאי המשמעות שלה. לנשיות החזקה והעדינה שלה"), רחלי זילברשטיין העבירה אותנו מסע בין-דורי. כמו שמלה שנתפרה פעם עבור אמא ונשמרה במחשכי הארון, או תכשיט שעובר מאם לבת.

מערכות הלבוש הענוגות שזילברשטיין יצרה ביקשו להנכיח כי מסורת היא לא רק טקסטיל או חוט, אלא היא נשמה וסיפור בתוך בד, היא זיכרון שנחרט. בתוך כך, הדגמים שהוצגו נעו על הסקאלה שבין עדינות לחוזק, בין שבריריות לעוצמה נשית, בין צלליות נשפכות לבין מחוכים מהודקים (יותר או פחות). המתח הזה הוחזק גם בזכות פלטת הצבעים היפהפייה - אשר נעה בין גוונים של ירוק יער טחוב או נגיעות של מנטה, דרך שנהב ואפרפר חם, ורוד סמוק ולילך מחוק, כולל אקסנט לא צפוי של דובדבן עז שלפתע הפציע, ולבסוף קבוצת הלבנים שסגרה את התצוגה.

בתוך כך, שמלות טול שקופות חלפו לצד אחרות מתחרה עם ניחוח של פעם, או כאלה העשויות סאטן שמחד מחזיק את הגוף ומאידך, נוזל לאורכו. כאשר תכשיטי פנדורה עיטרו את המראות בשאיפה להדגיש את הייחודיות של כל אישה, את הסיפור שלה.

הדימוי שהוביל את זילברשטיין היה "שושנה בין החוחים" וזה ניכר באסופת הבגדים שיצרה, למשל בלוקים בהם אורגנזה נפרשה כעלי כותרת, בדומה להבטחת המחזוריות שהפרח נושא. כמותג, ROZ מתמקד בשמלות צנועות בתפירה עילית, אך לא מגביל את עצמו לדתיות בלבד והפוטנציאל הזה ניכר על המסלול. עוד צעדו בהתנדבות בתצוגה, שנערכה בשיתוף עמותת "הבית של בר" להעלאת המודעות לסרטנים גניקולוגיים: שיר אלמליח, כוכבת "חתונמי" מור רדמי, שי לי ליפא, טל מן ומירית גרינברג המחלימות, הבלוגרית קורל מיכאלי, ליר מ"אהבה חדשה" (שגם איבדה את אמא למחלה) ועוד.

הדואו אם ובת לבית Tovale+, הלוא הן טובהל'ה ונעמה חסין, עשו זאת שוב וכמו שרק הן יודעות! בהוד, הדר, בדי משי, צבעוניות מתפרצת ואבני סברובסקי. השנה, קולקציית "מלאכת מחשבת" עוסקת בלב הקראפט שלהן, קרי: עבודת יד, מחשבה נשית וקריאטיביות שלא נכנעת לטרנדים או תכתיבי אופנה. את המסלול הן הציפו בהדפסים מתנגשים - במובן הטוב של המילה, כמו גם רקמות גובלן עתיקות שטובהל'ה מצאה והפכו בידיה ובידי בתה נעמה ליצירה בת־זמננו.

כשם שהקולקציה שואבת השראה מנשים פורצות דרך, כדוגמת אגתה כריסטי, אן בולן וג'יין אוסטן, בהתאמה גם בתצוגה נכחה אישיות פורצת דרך בת ימינו, הלא היא מרים אדלסון, המוזה של המותג. ולה? ציפו שלל הפתעות: תחילה, נכדתה, שירה לוקץ', הפתיעה אותה כשהפציעה על המסלול. אך בזאת לא תמה המחווה למיליארדרית הישראלית המשפיעה בעולם, שכן דמותה (של אדלסון) נרקמה גם על גב חולצתה של דוגמנית וגם על תיק של אחרת.

מעבר לחגיגה הצבעונית, ססגונית ומנצנצת שהוצגה, התצוגה גם הדהדה מחאה אופנתית כנגד הניסיון לטשטש את משמעות ה-7 באוקטובר, אלא שהפעם מערכות הלבוש היו נטולות סמלים (דתיים או אחרים) שאינם משתמעים לשתי פנים. במקום זאת, את הבגדים עיטרו רקמות של פרחים. גם הסטיילינג שהיה מהודק הסב לנו אושר גדול; החל מליפסטיק בגוון יין עמוק שנמשך על שפתי הדוגמניות, התיקים שהיו מצוינים, צעיפי שאל מאסיביים שחוררו בקפידה ונשמח לקבל ללשכתנו בדחיפות, ועד לסניקרס של אדידס בשלל צבעי הקשת כי "בזמנים כאלה חייבים להיות עם נעליים נוחות - שיהיה קל לרוץ למקלט", כך טובהל'ה הסבירה.

כשזוהי תצוגת הבכורה שלה במסגרת שבוע האופנה "ישראל־קנדה" תל אביב, מעצבת שמלות הכלה ליאל ימין הציגה 25 דגמים שחיברו בין קלאסיקה לתעוזה, פלוס סממנים אתניים שזיהינו פה ושם. הקולקציה, שנסמכת על עבודת יד מוקפדת, שוזרת יחד תחרות יוקרתיות, בדים משובחים ונגיעות מחורזות עדינות - לכדי שפה עיצובית נוכחת ומגוונת למדי. "זו לא רק קולקציה - זו חוויה רגשית שמספרת את המסע של כל כלה אל עצמה", אומרת ימין.

בלטו שמלות נינוחות "לריקודים" לצד דגמים מהודרים שהציגו מחוכים בנויים בקפידה, נצנוצים למרחקים, מפתחי בד דרמטיים, שרוולים נשלפים וחצאיות מרובות שכבות. הצבעוניות נצמדה לקלאסיקה המתבקשת - לבן על גווניו, אך זלגה גם אל מחוזות הפודרה המודרנית והשנהב המהודר. זאת ועוד, התרשמנו מן העובדה כי ימין לא הסתפקה בדוגמנית פלאס סייז אחת ויחידה, אלא (שלא כנהוג בתצוגות שמלות כלה) שילבה על המסלול שלה מגוון גופים וקימורים.