לאחר שבמהלך חודש אוקטובר האחרון דווח כי בריז'יט בארדו אושפזה בבית חולים בסן טרופה עקב "מחלה קשה" ועברה ניתוח, השחקנית הצרפתייה האייקונית הלכה היום (ראשון) לעולמה. בת 91 הייתה במותה. ברם, את החותם העצום שהיא השאירה על עולם הקולנוע והאופנה דבר לא יימחה.
"BB" (בֵּבֵּה), כפי שכונתה מצעירותה, נולדה בשלהי קיץ 1934 בפריז שבצרפת לזוג הורים תעשיינים קתוליים אדוקים ואמידים, שהחמירו בכל הנוגע לחינוך שלה - מה שכמובן לא מנע בעדה מלהגשים את עצמה, נשיותה ומיניותה. במבט רטרוספקטיבי, אין ספק כי את חותמה היא הותירה בעיקר בעולם הקולנוע, אך הכל בעצם התחיל (ונגמר) באופנה. בגיל 15 בארדו החלה לדגמן וכבר כבשה פסגה, כשעיטרה את שער מגזין Elle. בשנת 1952, כשהיא בת 18 בלבד, נישאה לבמאי רוז'ה ואדים (חרף התנגדותם העיקשת של הוריה), ובאותה השנה ממש כבר פרצה לתודעה, ולתהילה, כשהופיעה - בביקיני קטנטן - בסרט "מנינה". בארדו הפכה בין לילה לאחת מכוכבות הקולנוע הצרפתיות המפורסמות ביותר באירופה, ובהמשך בעולם.
לאורך שנות ה-50 וה-60, המולטי-טאלנטית הצרפתייה היפהפייה כיכבה בסרטים רבים תוך שהיא מתמסרת לטייפ קאסט שהיא יצרה (או יצרו עבורה): "חתלתולת מין". היא נודעה לא רק בזכות תפקידיה הנועזים כמו גם בזכות המראה והסגנון שלה. עיניי איילה ענקיות, שיער בלונדיני פרוע וחיוך גדול מהחיים שמגנטו אליה מעריצים מרחבי העולם. נשים רצו להיות כמוה, וגברים רצו להיות איתה. ושערוריות? לא חסרו. ממנהלי תיאטרון אמריקאים שנעצרו בשל הקרנת "מעלליה" על המסך, ועד גינויים פומביים של כמרים כמו גם מצד הוותיקן. אלא שהביקורות רק פיתו את הצופים, התורים לכרטיסים התארכו, והקריירה שלה נסקה. בארדו שיחקה בכ-50 סרטים והקליטה יותר מ-70 שירים לפני שפרשה בתחילת שנות ה-70.
"כן, ידעתי שאני מכוערת כילדה. אמרתי לעצמי: 'טוב, אני מכוערת, אז אני חייבת לפחות להיות חכמה ומצחיקה ויש לי דברים אחרים לפצות עליהם' ", כך צוטטה בשיא תהילתה. "ידעתי שאני צריכה להיות הכי טובה במשהו, אחרת אהיה כלום. ידעתי שאני רוצה שהעולם יידע על בריז'יט בארדו". וכך היה. בארדו מעולם לא נכנעה לתבניות או ציפיות חברתיות-תרבותיות מנשים בכלל, ומדמויות מפורסמות בפרט; היא חיה חיים סוערים, החליפה בעלים (ארבעה במספר) ומאהבים מפורסמים (וורן בייטי, מרלון ברנדו, שון קונרי ומיק ג'אגר, אם לעשות קצת ניים דרופינג). כשהפכה לאמא לבנה יחידה, ניקולא-ז'אק שארייר, הצהירה שהיא "לא אימהית" ובחרה שלא לגדלו (הוא גדל במשפחתו של בעלה דאג, היא לא הוזמנה לחתונתו, אפילו נתבעה על ידו), וכדי לחגוג את יום הולדתה ה-40 בחרה להצטלם לסרט עירום בחסות פלייבוי. "תמיד חיפשתי תשוקה", סיפרה פעם בריאיון, "זו הסיבה שלעתים קרובות בגדתי. כשהתשוקה הגיעה לסיומה, ארזתי את המזוודה שלי".
גם לתכתיבי אופנה, או סגנון חיים, בארדו לא נכנעה. היא יצרה אותם.
אם לשים את הדברים על השולחן, רק קומץ נשים במאה הנוכחית, מתי מעט, באמת ראויות לטייטל "אייקון אופנה נצחית", ובריז'יט [אן-מארי] בארדו היא אחת מהן. היא התנערה מהמראה המוקפד והמאופק של כוכבות הקולנוע שקדמו לה (כדוגמת דוריס דיי וסנדרה די ששיקפו את המודל הנשי אליו כיוונו מעצבי דעת הקהל). ובמקומו, פרצה עם סגנון ייחודי משלה - משהגדירה מחדש את הסגנון הפרוע והמשוחרר בשנות ה-60. בֵּבֵּה, שמעולם לא חששה להתערטל, העלתה את קרנו והפופולריות של הביקיני, הביאה לפתחנו את "צווארון בארדו" - מפתח צוואר רחב, שטוח וחושף כתפיים הקרוי על שמה, כמו גם את "תנוחת בארדו" - ישיבה ברגליים משוכלות עם גרביים שחורות בלבד.
בהופעותיה, היא שילבה אלמנטים שהדהדו 'חופשה בסן טרופה' אשר עד מהרה הפכו לא רק מזוהים עמה אלא גם טרנדיים. בין אם זה צעיף רומנטי שכרכה סביב ראשה, מכנסי קאפרי, נעלי בלרינה או שמלות פלרטטניות עם מותן מודגשת. כל אלה יצרו אסתטיקה ששידרה חופש, יופי טבעי וחגיגה של נשיות - שגם לאורך העשורים האחרונים רבות, טובות ומפורסמות ממשיכות לחקות, לשחזר. מנסות לפחות.
ברבים מתפקידיה נדרשה להופיע בעירום, מלא או חלקי. אך ניכר שזו גם הייתה העדפה אישית שלה. מעת לעת נצפתה משתזפת טופלס, ועל אף שהדבר היה מקובל במידת מה בצרפת, בארצות הברית זה יצר סקנדל. יש הרואים בהופעות המתריסות הללו של בארדו כאחד הגורמים שהפכו את אתרי הנופש בריביירה הצרפתית לאתרים בעלי משיכה עולמית, בדגש על עיירת הנופש סן טרופה. בדיוק כמו מרילין מונרו וג'קלין קנדי, גם בארדו הייתה מושא השראתם של אמנים דגולים, ובכללם אנדי וורהול שצייר אותה או הפסל אלאן גורדון עבורו שימשה כמודל הרשמי לפסל "מריאן", הסמל הצרפתי הלאומי.
בסבנטיז בארדו החלה לאמץ אסתטיקה בוהמיינית יותר. יעלו ויבואו: חצאיות המיקרו מיני, מגפיים סקסיים גבוהים, חגורות רחבות, מכנסי פדלפון ותיקי פרנזים. בהתאמה, עשתה גם את בחירות הביוטי שלה; היא אימצה ולא שחררה מאייליינר שחור דרמטי שתחם תדיר את עיניה, יער ריסים עבות, עפרון שפתיים חום עם ליפסטיק ניוד, ותעדפה תסרוקת "שוקרוט" מרושלת בכוונת תחילה. לפרקים, היא התנתקה לרגע מהבוהו-שיק לטובת מראה אנדרוגיני יותר, כפי שעשתה למשל בגאלה של ה- Union Artistsב-1970 כשהפציעה בטוקסידו וכובע צילינדר תחתיו בצבצה תסרוקת קצוצה. היו גם שלל כפתנים שקפקפים בצבעוניות מרהיבה עמם תועדה סביב השנים הללו.
מסמל מין לאקטיביסטית (ללא עצם בלשון)
השיפטינג בחייה ארע בשנת 1974, בסמוך ליום הולדתה ה-40, כאשר בארדו הודיעה על פרישתה מן המשחק משום שהרגישה "מרוסקת" ממעמדה כסלבריטאית, אותו תיארה כ"סיוט". זו הייתה גם פרישה מחיי הזוהר ההוללים, נועזים ומסוקרים שלה. בשנת 1986 הקימה את "קרן בריז'יט בארדו" להגנת בעלי החיים ורווחתם, הפכה לצמחונית מושבעת ופעלה בקביעות למען זכויות בעלי חיים ברחבי העולם. בשנת 1987, מכרה במכירה פומבית חמישית מרכושה האישי, כולל תכשיטים יקרי ערך, אמנות ובגדים, מה שגייס 500,000 דולר. "נתתי את יופיי ואת נעוריי לגברים", שיתפה באותה תקופה. "ועכשיו אני נותנת את חוכמתי וניסיוני, את הטוב ביותר שבי, לבעלי חיים". אם כי, לא כל פעילותה האקטיביסטית התקבלה בברכה. ב-2004 היא הורשעה על ידי בית משפט צרפתי ונקנסה ב-5,000 ליש"ט בגין "הסתה לשנאה גזעית", כפי שעלה מתוך ספרה "זעקה בדממה", שכלל התבטאויות נגד מוסלמים והומוסקסואלים.
בשנים שחלפו מאז, הכוכבת הנוצצת שהפכה אקטיביסטית חסרת מעצורים הקדישה את חייה להגנה ולפעילות למען בעלי חיים - אך בדרך גם הפכה לדמות שנויה במחלוקת. יש שהאשימו אותה כי היא שונאת אדם, ומעדיפה את חברת בעלי החיים על זו של בני האדם. גם פוליטיקה נכנסה לחייה; היא נודעה כתומכת של החזית הלאומית הימנית-לאומנית ושל ראשיה, ז'אן מארי לה פן ובתו מארין לה פן - בה תמכה בבחירות לצרפת ב-2017. במקביל, קראה שלא להצביע לעמנואל מקרון (בטענה כי ניכר "קור" בעיני "הפלדה" שלו). ב-2018 הוציאה את הספר "דמעות של מאבק", העוסק בחייה ובמאבקה למען רווחת והצלת החיות. ובשנת 2019 שוב נקנסה בגין הסתה לשנאה גזענית, הפעם כלפי תושבי האי ראוניון שבאוקיינוס ההודי הצרפתי (אותם כינתה "פראים מנוונים").
בשנים האחרונות לחייה, בארדו סבלה מדלקת ניוונית במפרק הירך, ומכיוון שסירבה לעבור ניתוח נאלצה להיעזר בהליכון. על הצהרות אופנתיות מובהקות שמעוררות שיח כבר מזמן ויתרה (עשתה את שלה די והותר), והסתפקה בעיקר במערכות לבוש מונוכרומטיות משוחררות בואכה חייטות קלילה, תוך שאימצה בגאון את סימני הגיל שחרשו את פניה ואת שיערה המאפיר. מה שכן, על הסיגניצ'ר לוק שלה - איפור מעושן כבד בעיניה, תוחם בשפתיה ותסרוקת מרושלת אסופה לגובה - לא וויתרה עד ימיה האחרונים.