הבלוגרית המצליחה, נגין מירסאלהי, ממשיכה לספק את דעותיה במרחב המדיה האינסטגרמית בכל הנוגע למתרחש עם איראן. כפי שהרחבנו כאן בעבר, מירסאלהי נחשבת לאחת מהחלוצות בתחום משפיעניות האופנה, דוגמנית ואשת עסקים בת 38 ממוצא איראני-הולנדי (הוריה מאיראן, היא נולדה וגדלה באמסטרדם), בעלת מותג הביוטי הנמכר "Gisou" שהצליחה לספק ים השראה וסטייל לא רגיל בזירה הסושיאלית המתפתחת, ובאותה נשימה - לאכזב קשות את העוקבות הישראליות שעקבו באדיקות כל השנים, עד המהפך בשבעה באוקטובר.
בינואר האחרון שיתפה על הצער העמוק וההזדהות עם המחאות נגד השלטון באיראן ואתמול (ראשון), אחרי ההכרה הרשמית במותו של חמינאי - שיתפה עם 7 מיליון עוקביה שני סטוריז בנושא, בניסיון להסביר את השמחה השוררת ברחובות בעקבות החיסול ההיסטורי. כמובן, מבלי לציין איזו מילה טובה למהלך המשותף הישראלי-אמריקני ועם אמירה ברורה כי אין זה מדובר בעניין של תמיכה בעימות.
"אני איראנית דור שני, נולדתי באמסטרדם. ההורים שלי מאיראן, והם חיו דרך כל מה ששינה את המדינה שלהם בן לילה. כשאתם רואים איראנים בתוך איראן ומחוצה לה מביעים תקווה עכשיו, בבקשה תבינו: זה לא כי הם רוצים מלחמה. זה לא כי הם חוגגים אלימות", מסבירה וממשיכה: "זה כי במשך יותר מ-45 שנה, אנשים באיראן חיו תחת משטר שהיה אכזרי כלפי האוכלוסייה שלו עצמו. ההורים שלי גדלו במדינה שבה יכלו לבחור מה ללבוש, לשיר בחופשיות, לרקוד בגלוי, לחגוג ימי הולדת ולהשתתף באופן מלא בחברה. ואז, בשנות ה-20 לחייהם, הכול השתנה. בן לילה".
עוד הוסיפה: "אני רואה הרבה אנשים משתפים דעות על איראן, אבל בשבילי זה לא ספקולציה או משהו שקראתי באינטרנט. אני שומעת ממקור ראשון, מההורים שלי איך זה היה. הם חיו את זה. במיוחד עכשיו, כשיש לי ילדים משלי, אני חושבת על ההורים שלי אחרת. אני חושבת איך זה בטח הרגיש להיות בשנות ה-20 שלך ופתאום לעזוב הכול מאחור. לעבור למדינה חדשה לגמרי. ללמוד שפה חדשה. לבנות חיים מאפס. להבין איך לגדל את הילדים שלך במקום שאתה בעצמך בקושי מכיר. זה לא קל. וגם אם אנחנו רואים את עצמנו כברי מזל כי גדלנו כאן, בביטחון ובחופש, האמת היא: אף אחד לא עוזב את מדינת המולדת שלו כי הוא רוצה. עוזבים כי חייבים.
אפילו אני, שגדלתי באירופה, לא באמת יכולה לדמיין איך זה מרגיש לאבד חירויות בסיסיות מיום אחד למשנהו. אבל תדמיינו שמחר יגידו לכם איך להתלבש, איך להתנהג, מה מותר לכם לומר או לחגוג. תדמיינו לחיות כך לא שנה אחת, אלא עשרות שנים. כשאיראנים מראים תקווה היום, זה לא עניין של תמיכה בעימות. זה כמיהה לשינוי. זו התקווה, גם אם שברירית, שהדור הבא יוכל לחיות עם החירויות שהיו להורים שלהם פעם. בבקשה נסו לראות את זה באור הזה".